כיצד מסכל נתניהו את אסטרטגיית העל הפלסטינית?

מדוע נתניהו לא מורה לצה"ל לכבוש את רצועת עזה. בדיון הציבורי צפים הסברים עיקריים לכך, אבל לרוב בלי דיון מעמיק. מכל מה שנתניהו אמר בנושא או שהודלף מסביבתו בעיתונות אני יכול לנסח שני הסברים, שניהם הסברים טובים ומשכנעים מאוד בעיניי.

מחיר הדמים רב מדי

כיבוש הרצועה יכול להיות דומה למלחמת לבנון הראשונה ולגבות מספר דומה של קורבנות בקרב חיילי צה"ל (כ-700 בשלב הראשוני ועוד מאות בשלב הכיבוש המתמשך).  לעומת זאת כיום רצועת עזה לא גובה כיום חיים רבים של ישראלים. למצב הנוכחי יש מחירים. אי נוחות, מחיר כלכלי, השפלה לאומית, ילדים שגדלים עם פוסט טראומה – הכול נכון (אף שיש ביקוש רב למגורים בעוטף עזה). אבל בחמש השנים האחרונות שהחלו בעידן שאחרי צוק איתן – מספר הקורבנות הישראלים שגזלה הרצועה נמוך מאד, בוודאי נמוך ממספר הקורבנות בחמש השנים שלפני ההתנתקות. נמוך אפילו ממספר הקורבנות שגבתה הרצועה לפני הסכם אוסלו. כלומר אם מודדים את יחסי ישראל-עזה רק מהזווית של המחיר בנפש שמשלמת ישראל ולא באלמנטים אחרים – אנחנו קרובים לאוטופיה עד כמה שיכולה להיות אוטופיה כשהשכנים הם שני מיליון עזתים.

ברור שיש עוד אלמנטים שמאפיינים את המצב הנוכחי מלבד המחיר בנפש, וכאן התמונה מעורבת. מצד אחד יש שיבוש מתמיד של החיים בעוטף עזה, צער וטראומה של התושבים שם. מצד שני חיילי צה"ל פטורים מלהסתובב בסמטאות עזה וישראל אינה צריכה לדאוג לרווחת שני מיליוני פלסטינים. רבים מהם מהגרים החוצה בימים אלו וישראל פטורה מהצורך לספק להם עבודה בתחומיה כדי לאפשר להם להישאר.

בעת ובעונה אחת אין להתעלם מכך שבעזה הופר טאבו עתיק של ישראל – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. צבא החמאס והג'יהאד הוא צבא לכל דבר, והוא בונה את עצמו וימשיך לבנות את עצמו. אקדח מהמערכה הראשונה שעוד ניתקל בו, גם אם נזכה להתממשותן של הפוגה והסדרה.

שיבוש אסטרטגיית העל הפלסטינית

אסטרטגיית העל הפלסטינית אינה קיימת כיום בהכרח במוחו של פלסטיני נבון כלשהו. היא יכולה עוד להיבנות ולהתפתח בהתאם לנסיבות, אבל כפי ששחמטאי מעולה צריך לנחש מה שיריבו יחשוב עוד לפני שהמחשבה עולה בדעתו של היריב, כך גם אנחנו צריכים לשער איך יכולה להתעצב אסטרטגיית העל הפלסטינית.

יש לכאורה שתי אפשרויות שפתוחות בפני הפלסטינים – האחת היא חתירה לפיתרון המדינה האחת באופן שישלול את הלגיטימציה של קיום ישראל בכל גבול שהוא. האפשרות השנייה היא הסתפקות במדינה פלסטינית בגבולות 67' על בסיס הסכם שלום. הסכם זה יופר ברגע האמת, כפי שהופרו הסכמי אוסלו, ויוחלף באלימות. אבל אז יהיו לפלסטינים שני נכסים מצוינים שאין להם כיום – שליטה צבאית ביו"ש שאותה איבדו במבצע חומת מגן ויכולת לעשות פרובוקציות במקומות הקדושים בירושלים וכך להתסיס מיליארד מוסלמים. הנכסים האלו יכולים לקרב את המדינה למלחמה אפוקליפטית אמיתית ולהפוך את החיים בה לבלתי אפשריים.

אלא מה? קשה לראות איך אחת מאסטרטגיות העל הזו קורמת עור וגידים בלי שעזה חוזרת להיות חלק מהרשות הפלסטינית. הפלסטינים יתקשו לחתור למדינה אחת כאשר עזה נמצאת מחוץ למשחק. זה גם לא אינטרס שלהם – אין להם רוב דמוגרפי ללא עזה. הצעה למדינה אחת היא גם לא תביעה שהנהגת החמאס בעזה יכולה להציג באופן משכנע בפני העולם. מדברים לפעמים על כך שהנהגת הרשות תתפטר ותדרוש מישראל להחזיר את הממשל הצבאי (תסריט שנראה אמנם מגוחך). הנהגת החמאס בעזה ודאי לא תעשה זאת.

לגבי האסרטגיה הנוספת – גיבוש הסדר סופי בגבולות 67' שאחריו יוכלו הפלסטינים לחתור להשמדת ישראל מפוזיציה טובה בהרבה – גם כאן הפרדת עזה מהרשות מחוללת פלאים.

ראשית הסיטואציה בעזה היא תזכורת תמידית לבעייתיות האיומה הכרוכה בנסיגות למיניהן. כתבתי פעם שהדבר מזכיר את עיקרון האמונה של התיאולוגיה הקתולית:"אל תהרגם פן ישכחו עמי", העיקרון שבשמו קיבלו הקתולים את הקיום המאוס בעיניהם של היהודים בתוכם. מבטיחים לנו שנות דור שנסיגת ישראל מהשטחים תפנה מקום לממשלה פלסטינית שוחרת שלום, לשגשוג כלכלי, לשיתוף פעולה אזורי וכהנה וכהנה. ההבטחות מרשימות. אבל אז נזכרים במה שקרה ברצועת עזה, השטח הפלסטיני היחיד שישראל פינתה במלואו. הלקחים מעזה יכולים לעצור נסיגה נוספת, מסוכנת בהרבה, מיהודה ושומרון. עזה מחוללת נזק ותושבי הדרום סובלים ממנה. אבל היא גם מהווה מצבת זיכרון משכנעת לסכנות שבנסיגות נוספות. דבר זה מהווה נימוק רב עוצמה נגד הפלת שלטון החמאס. עדיף לקנות שקט זמני במזוודות דולרים משפילות אבל להיוותר עם נכס הסברתי כה משכנע נגד נסיגות מסוכנות.

שנית – זה פשוט לא סביר שיהיה ראש ממשלה כה אוויל שילך למסור הכול תמורת הסכם שמחייב רק חצי מהעם הפלסטיני, בעוד שהחצי השני היושב בעזה צווח שההסכם לא על דעתו. נראה גם שהקהילה הבינלאומית תבין זאת במידה כזו או אחרת והסיטאוציה בעזה תפחית את הלחץ שהיא יכולה להפעיל על ישראל כדי להגיע להסכם קבע.

בשחמט שאנחנו משחקים עם הפלסטינים קבלת המצב הנוכחי בעזה כמוה כהקרבת רץ או פרש כדי למנוע מהצד השני אסטרטגיה שתאפשר לו ללכוד את המלך.