על מיסוי העושר

במגזין גלובס לסוף השבוע התפרסם ראיון עם גבריאל זוקמן, כלכלן צרפתי שמסייע לעצב את מדיניות המס של המפלגה הדמוקרטית ומספק השראה לרעיונות של אליזבת' וורן וברני סאנדרס למיסוי עושר. מיסוי עושר הוא רעיון קשה ליישום, אף שמונהג בכמה מדינות, כל מדינה עם סייגיה וסיבוכיה. אפילו אם ייבחר נשיא דמוקרטי, האם יהיה לו רוב בסנאט לרעיון הזה? והאם בית המשפט העליון יאשר מס שלכאורה סותר את החוקה? המכשולים גדולים. כבר כתבתי בשלילה גורפת על רעיון מס העושר בפוסט קודם, אבל עכשיו אנסה לבחון אותו יותר לעומק ולמצוא בו גם את החיוב.

מס עושר דומה להגדלת הגרעון

דווקא צרפת, ארצו של הכלכלן זוקמן, צברה ניסיון ממושך עם מס עושר עד שבוטל ב-2017. צריך להגיד שבצרפת יש הרבה יותר הגיון בהטלת מס עושר מאשר בארה"ב. צרפת צריכה אירו בשביל לאזן את התקציב שלה. כך גם ספרד, שהחזירה את מס העושר בעיצומו של המשבר הפיננסי שחוותה. ארה"ב לא באמת צריכה כסף. יש לה מטבע משלה והפדרל ריזרב יכול לייצר כמה דולרים שירצה בכל רגע נתון. אז למה ללכת לדרכים עקלקלות בשביל להשיג כסף. אפשר פשוט להגדיל את הגירעון.

לא על כל מיסוי אפשר להגיד בביטול שעדיף כבר היה להגדיל את הגירעון מאשר להטיל אותו.  מסים על פי רוב מקטינים את יכולת הצריכה במשק ולפיכך יש להם תפקיד אמיתי – הם מפנים משאבים. למי שמוסה יש פחות כסף להשתמש בו כדי לצרוך, והמשאבים שאינו צורך מתפנים. יש סיבה לכך שממשלות שפויות שואפות לקבל הכנסות דרך מיסוי ולא דרך הגדלת הגרעון או הדפסת כסף. ממשלה שתנהג אחרת תביא לעומס עצום על המשאבים בתוכה. יותר מדי כסף ירדוף מספר מוגבל של מצרכים פנויים: למשל דירות, מכוניות, טיסות. כך יעלה המשק על אוטוסטרדה להיפר-אינפלציה.

אבל מס עושר אינו מופנה כלפי יכולת הצריכה. הרי וורן באפט, הדוגמה הפופולארית למי שרכושו היה נחתך תחת מס עושר, לא צורך הרבה. הוא גר באותו בית צנוע יחסית בנברסקה כבר עשרות שנים. גם אם הוא מיליארדר לא טיפוסי והמיליארדר הטיפוסי יותר כן יוריד במשהו את צריכתו בעקבות הטלת מס שנתי על רכושו, האפקט לא צפוי להיות מאוד גדול. הרי מלכתחילה אם מס עושר היה דומה למסים אחרים אפשר היה להסתפק בהמרתו במיסוי הרגיל של הכנסות והוצאות, אולי בתוספת מסים על אחוזות, יאכטות, מכוניות פאר ומטוסים פרטיים, מסים שגם הם שגרתיים למדי. בימינו אנו אפשר היה לדבר גם על מס על צריכת פחמן דו חמצני מופרזת.

ברם, מס עושר הוא מיוחד בכך שמופנה למשאבים שקיימים רק על הנייר. הוא אינו מוכוון נגד הצריכה של העשיר אלא נגד מעמדו ונגד תחושת ההצלחה שלו. כשהוא מוטל, המשאבים שמוחזקים בידי העשיר לא נחסכים. הם רק עוברים מהנייר של העשיר לנייר של הממשלה. אבל בניגוד לעשיר, הממשלה כן רוצה לעשות שימוש בנכסים. היא לא רוצה סתם להחזיק את מניות ברקשייר, היא רוצה להשתמש בשווי שלהן כדי לממן ייצור תרופות לחולים או פצצות לטילים. בשל כך האפקט האינפלציוני של המס דומה למדי לאפקט האינפלציוני של הגדלת גרעון – בשני המקרים הממשלה עושה שימוש בכספים חדשים, אך מבלי שנעשתה פעולה מיסויית שמטרתה להוריד את הלחץ על הצריכה במשק.

אליזבת' וורן הבטיחה שבכסף שתגייס ממיסוי העשירים תצליח לממן מעונות לילדי אמריקה, אבל אין בדבריה הרבה היגיון. הם משקפים את האשליה הילדותית שממשלה צריכה להשיג שטרות ירוקים כדי לממן את תוכניותיה. אבל מובן שזה לא נכון. את השטרות הירוקים ממילא ממשלה יכולה להדפיס כרצונה. מה שהממשלה צריכה זה משאבים, ובמקרה כאן – בשביל מעונות צריך מטפלות. האם המוני מטפלות שעד עתה הועסקו באחוזות של עשירי אמריקה בגידול מאות ילדיו של מיליארדר משלל פילגשיו יוכלו עתה להתפנות לילדי כלל אמריקה? הדברים עבדו כך אולי בעת העתיקה, אבל לא בעת שלנו, דווקא בגלל שהעת שלנו הרבה יותר שוויונית מלכתחילה. גם לעשירים ביותר יש מספר מצומצם של ילדים, ומשפחות ברוכות ילדים מוצאים לרוב דווקא בקרב העניים. המשאבים שדורשים הצרכים של מעמד הביניים גדולים בהרבה מהמשאבים שיתפנו כשתיפגע צריכת העשירים. אפשר כמובן יהיה לייבא מטפלות ממקסיקו או מהפיליפינים באמצעות מט"ח שישולם להן, אבל לשם כך לא צריך למסות את העושר.  אפשר לעשות זאת גם כיום בלי בעיה. הדולר מטבע חזק מאוד בעולם, ודונאלד טראמפ ממילא חפץ להחלישו. שימוש בו לשם גיוס מטפלות זרות או לכל מטרה חברתית אחרת שלוקחת משאבים ממדינות העולם ישרת את המטרה.

אין רע בהגדלת הגרעון

גם אם מס עושר שקול להגדלת הגרעון, הגדלת הגרעון כשלעצמה אינה בהכרח דבר רע בתקופה העולמית הנוכחית שבה הביקושים במשק נותרים חלשים ושבה קיימים עודפי ייצור עצומים בסין ובמקומות אחרים. להיפך היא דבר טוב. אולי יותר קל לשווק לציבור הגדלת תקציב אחראית שבה הכסף נלקח מעשירים מאשר הגדלת גרעון סטנדרטית שבה הכסף נלקח כביכול "מהדורות הבאים". מבחינה זו אפשר שהטלת מס עושר תחולל שגשוג אמיתי. מניות ברקשייר רדומות של באפט יתעוררו לתחיה ויומרו לכסף. בכסף אליזבת' וורן תקים תחנות כוח מבוססות שמש ורוח או תסבסד מכוניות חשמליות, דברים שיוצרים מקומות עבודה. זאת במקום שהכסף יישב לו עצל בחשבון בנק.

הנימוק הלאומני

הבאתי את וורן באפט כדוגמה למי שכספו אינו משמש לצריכה ונמצא בעצם רק על הנייר. כך זה היה עשרות שנים, אבל עתה זה כבר לא בדיוק כך. באפט אדם זקן מאוד ואחרי מותו כמעט כל רכושו יעבור לקרן של ביל גייטס. זו קרן שמשקיעה מיליארדים בעיקר בשיפור תנאי החיים באפריקה. מפעל ראוי להערכה ולהערצה. אבל דווקא המצביע הלאומן הימני, שסולד לרוב ממיסוי עשירים קיצוני, יכול לשמוע על כך ולשאול את עצמו: מדוע כסף שנצבר בהתבסס על הקפיטליזם האמריקני צריך לשרת בסופו של דבר זרים ומדינותיהם. אותה שאלה כמובן יכול לשאול הלאומן האמריקני גם כשהוא שומע על עשיר יהודי-אמריקני שבחר להוריש את כל רכושו למוסדות ישראליים או על המיליארדר שבחר להיפטר מכל רכושו ולהעבירו לצדקה במולדת אבותיו האיריים.

העשירים הם לרוב אנשים אינטליגנטיים ואליטיסטים ותחומי העניין שלהם קוסמופוליטיים. יכול האדם מן השורה להגיד להם: אני רוצה שבעושרכם ייעשה שימוש בארצנו, במקום שבו העניקו לכם את היכולת לייצר אותו ולא במכוני שפכים בלאגוס.

עם זאת, דווקא במונחים של שוויון שכה חביבים על המפלגה הדמוקרטית, למס עושר יכול להיות אפקט רגרסיבי במקרה כאן. האנשים שיהנו ממיסוי של העושר של באפט בארה"ב הם הרבה פחות נואשים מהאנשים שיהנו מהצדקה של באפט באפריקה.  האם באפט מייצג טרנד אמיתי בקרב בני מעמד המיליארדרים להוריש כספם לעניים מרודים מחוץ לארה"ב? מכל מיני ידיעות אנקדוטיות נדמה שכן, אבל קשה לדעת מבלי שנערך על כך מחקר מסודר. לגבי כסף שנתרם בארה"ב עצמה גם כן אפשר לתהות האם החלטות הצדקה של המיליארדים טובות יותר או צודקות יותר מהבחירות שתעשה הממשלה במקומם או להיפך. מס עושר דומה אם כך מהרבה בחינות למס שלא מוטל כיום, מס על צדקה של מולטי מיליונרים.

מס עושר חוסך צריכה בעתיד הרחוק

לגנותו של מס העושר אפשר לטעון כאמור שאינו מפנה משאבים משמעותיים בטווח הנראה לעין. העשירים ממילא לא היו משתמשים בכסף לצריכה, ואם היו משתמשים בו לצריכה, יש מסים אחרים פשוטים יותר שניתן להטיל עליהם. לחילופין אפשר לטעון שהמס חוסך בעיקר הפניית משאבים לצדקה, והתמעטות הצדקה אינה רצויה.  עם זאת בהתבוננות על הטווח הארוך מאוד ייתכן שמס עושר יקשה על נכדיו וניניו ובני ניניו של המיליארדר לנהל חיי שפע בהתבסס על רכושו של סבם הקדמון. הדבר משרת תחושת צדק ושוויון בכך שמקטין את זוכי הלוטו מלידה, אנשים שחייהם כמו חיי אלו בסדרת הטלוויזיה מהאייטיז "שושלת".

מנגד בהקטנת יכולת הצריכה של אנשים שאולי עוד בכלל לא נולדו אין תועלת מיידית. הגדלת השוויון בחברה העתידנית של שנת 2050 או 2100 אינה בעיה שיש לה חשיבות רבה עבור המצביעים בשנת 2020. זאת בעוד הפגמים של מס עושר יורגשו כאן ועכשיו. לדעתי צריך מוח די מעוות כדי לחשוב שמערכת הבחירות ב-2020 אמורה לסוב סביב בעיית הקנאה של האנשים שיחיו בשנת 2080 בצאצאי העשירים.

מס עושר אינו רעיון טוב

לסיכומו של דבר עושר לא מגיע ממסים חדשים, אלא מתמריצים טובים. מס עושר מעוות את הפעילות הכלכלית, מעודד בריחת הון, יוצר סיטואציות בלתי אפשריות עבור יזמים ובעלי עסקים (הם ידרשו להכניס שותפים לא רצויים לעסקים שלהם כדי לממן את מס העושר), דורש מנגנון מסובך לתפעול ולפיקוח ומפתה אנשים נורמטיביים להתעסק בהונאות קטנות – בצרפת הסתבכו בכך המון חברי פרלמנט. זה אינו מס שמשרת מערכת תמריצים מועילה. בעקבות הטלתו כל מיני לוביסטים ובעלי עניין יסתערו על מסדרונות השלטון ויקראו להענקת פטורים לסוגים מסוימים של רכוש. מחקר על מס העושר בשוודיה מצא שעיקר הבעיה שהוא מעורר היא בכך שאנשים פשוט לא מדווחים אמת על רכושם. זהו אם כך פחות מס על העושר ויותר מס על היושר. השוודים כנראה הפנימו זאת והחליטו להיפטר מהמס כבר ב-2007.

בארה"ב ממילא יש מס ירושה שממלא את כל התפקידים של מס עושר, אבל מופעל פעם אחת עבור אדם ולפיכך יעיל לאין ערוך. בערך ויקיפדיה בנושא מצוטט שר אוצר בריטי מהלייבור שטען בשנות השבעים שאחרי חמש שנות עיסוק בנושא עדיין לא שמע על רעיון להטלת מס עושר שנזקו קטן מתועלתו.

הרעיון של דונלד טראמפ

דווקא לדונלד טראמפ היה רעיון מעניין בסוף שנות התשעים – הטלת מס חד פעמי על העושר בשיעור 14.25% למען ביטול החוב הלאומי. רעיון דומה למס חד פעמי על חסכונות הועלה גם בישראל בזמן הפעלת תוכנית הייצוב. מס חד פעמי אולי אינו מעורר כל כך הרבה תמריצים רעים. זאת אם חד פעמיותו תובטח בדרך אמינה, למשל על ידי הבטחתה בחוקה. עם זאת, קשה לי לראות מצב שבו מדינה עם מטבע משלה תעדיף רעיון סבוך ומקומם כזה על פני פתרונות פשוטים יותר שמתבססים על יכולתה להדפיס כסף או על מיסוי שגרתי של הכנסות והוצאות.

לפני סיום אציין שבעבר כתבתי על שיטת מס שמבוססת על סוג ייחודי של מס עושר – מס על שווי קרקע. גם היא מלאה בחסרונות, אבל יש לה גם יתרונות מעניינים מאוד.