לפני האינתיפאדה השנייה, שאנו מציינים בימים אלו 19 שנים לפריצתה, רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל. ישראל כל כך חזקה והפלסטינים כל כך חלשים. אם ישראל תשתמש בכוחה נגד הרשות, הרשות תתפרק לתוך כאוס.
ואכן כך היה. השטחים שקעו לתוך תוהו ובוהו עד שישראל הצליחה לייצב את העניינים אחרי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו.
הפלסטינים הבינו שהמשמעות של האינתיפאדה היא כאוס פנימי, אבל כנראה לא היה אכפת להם. ובפרט לא היה אכפת לאדם אחד, יאסר ערפאת. הוא ידע שמעמדו בקרב עמו כה איתן שלא תהיה לו בעיה לשלוט מתוך בלגן גדול. לאבו מאזן ממשיכו לא הייתה הפריבילגיה הזו. אין זה מפתיע שהוא שמר על התיאום הביטחוני למרות כל החיכוכים.
מנהיגים חזקים מציבים סכנה לעמם. אין להם תמריץ למנוע כאוס. הם יכולים לשרוד אותו.
מה קורה עם בנימין נתניהו בימים אלו? הוא מבזבז את שאריות המנדט שלו על כלום ועל הצעות חסרות תוחלת. האם לא מטריד אותו ללכת לבחירות שלישיות? לתקוע את המדינה בבלגן מביש?
יכול להיות שמשהו מתסמונת ערפאת חל גם פה, להבדיל אלף הבדלות בין ראש ממשלתנו לרב המחבלים. נוח לנתניהו לשלוט מתוך בלגן כי מעמדו, לפחות בתוך נאמניו בגוש הימין, כה חזק שהוא יודע שעצם הבלגן לא יחסל לו את הקריירה.
כשמערכת התמריצים האישית לא מסתנכרנת עם מערכת התמריצים הלאומית זו בעיה. ייתכן שיש הצדקה לחוק שיגביל משך כהונה כדי למנוע הופעתם של מנהיגים חזקים מדי. גם אם הדבר לא מקובל במערכת שלטון פרלמנטרית בשום מקום בעולם והוא גם לא כל כך דמוקרטי, הסיטואציה הנוכחית מעוררת מחשבות בנושא. צריך למנוע חסמים לתחרות בכל תחום, גם בתחום ההנהגה.
תמריץ 
אמנם זהו לא הנושא של הפוסט, אבל אני חייבת למחות נמרצות נגד התוכן השגוי בפסקה הראשונה, לפיו "רבים האמינו שאין זה סביר שהרשות הפלסטינית תתחיל בפעילות אלימה נגד ישראל".
ההיפך הוא הנכון – הרוב האמין שהרשות הפלסטינית היא רשות טרור. לא לשווא צעקנו "אל תתנו להם רובים". לא לשווא יצאנו נגד ייבוא המחבלים מטוניס ללב ישראל. הימין צדק, וכך גם הימין צדק כשהזהיר שיעופו רקטות מעזה על אשקלון ואשדוד.
לא אשכח גם את השקרים עימם ניסו אנשי השמאל המתועבים להרגיע את העם ("אם ירו רקטה אחת נמחוק את עזה", "אם ירו עלינו אז תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית לפעול בעזה").
אהבתיאהבתי
קרולין, אלו אותם רבים שהזכרתי בפוסט אחר לגבי רצח רבין:
בעיני רבים היה זה גם מותה של הדמוקרטיה ותחילתו של עידן חושך ארוך למדינת ישראל שמתמשך עד ימים אלו ממש.
אהבתיאהבתי
קרולין, לייק
אהבתיאהבתי
הרבה מאוד אנשים האמינו שהרשות הפלשתינאית תפתח בפעילות אלימה נגד ישראל באיזשהו שלב. הרבה מאוד האמינו שלא רק שלא יהיה שלום אלא שהמאבק יסלים ויהפוך למאבק עקוב מדם. קרולין צודקת לחצי המדינה האינתיפדה השניה לא באה בהפתעה.
אהבתיאהבתי
מזווית של תמריצים זו הפתעה. אם תסתכל על חמאס, זה ארגון שבנוי כולו על שנאת ישראל ובכל אופן מוכן לפעמים לשמש לתקופות ארוכות כשוטר גבול של ישראל.
הפת"ח שכבר הכיר פומבית בישראל, אפשר היה לצפות שכל התמריצים יובילו אותו לקיים איתה שלום. אני באמת מאמין שהחישוב הזה היה הגיוני מאוד אלמלא ערפאת ידע שישרוד בתוך כאוס.
אהבתיאהבתי
תמריץ,
אתה מתואם עם נדב העצני?
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-724494
אהבתיאהבתי
תמריץ – פת"ח אולי הכיר פומבית בישראל (כלומר אמר באנגלית שהם מכירים בישראל וכו'), אבל בפועל סמל האירגון היה ונותר מפת ארץ ישראל (כולל ת"א, חיפה, הנגב, אילת, טבריה, נתניה, ראשל"צ וכו').
במקביל, בערבית, הם ממשיכים להבטיח לעם שלהם שהם יחזרו לבתיהם ביפו, צפת וכו'.
גם יש להם מפתחות ענקיים כאלה שכביכול אמורים לסייע בתהליך (אם כי עדיף שידבקו במפתחות האלה מאשר במטעני החבלה השגרתיים שלהם).
ההסתה הפרועה שקיימת בספרי הלימוד שלהם, מחיקת מדינת ישראל מהמפות בבתי הספר, שידור תוכניות לילדים בהן מדברים בשבח שחיטת יהודים וכו' – כל אלה, שקיימים גם היום – היו עוד בימי רבין העליזים.
ממשלת רבין העדיפה לעצום עין, וכלבי השמירה של הדמוקרטיה (עלק) הצטרפו למסיבה והעדיפו שלא לדווח על הדברים האלה.
למזלנו האינטרט הגיע ואיתו תם העידן בו ניסו לסמם עם שלם.
אהבתיאהבתי
תמריץ,
הפתעה? הרי ערפאת בעצמו דיבר על הסכם חודייביה.
אהבתיאהבתי
זה לא שמישהו חשב שאם ישראל תהיה חלשה ערפאת לא ישחט את כולנו.. השאלה היא מה ההיגיון מבחינתו לעשות זאת כשישראל עדיין חזקה. יש כאלו שאומרים שאולי הנסיגה מלבנון הייתה אות חולשה כזה גדול שבלבל אותו. אלו שאומרים זאת הם בטח ימניים שלא חושבים על כך – אבל במשתמע הם מודים שאלמלא ישראל הייתה מקרינה אות חולשה מפתיע כזה, אז מערכת התמריצים הנורמלית הייתה ממשיכה לתפקד וערפאת היה מורתע.
אהבתיאהבתי
א. מייד לאחר הכישלון של נתניהו / הליכוד *גם* במועד ב' – תמכתי בשליחתם לארבע שנות אופוזיציה. – המדינה תוכל להנות מאוסף של מטאטאים חדשים. למרות שברור שתשלם מחירים על חוסר נסיונם. נקווה שלא מחירים כבדים מדי. בצילא נשלם מחירים גם על המשך נסיונות נתניהו לחזור לשלטון.
– מבחינת הליכוד – הזדמנות להפיק לקחים מהכשלונות ולהתארגן מחדש. עם הנהגה חדשה. אולי גם הזדמנות להתאחד מחדש עם שקד, בנט ו"פליטי משפחת נתניהו" נוספים.
– מבחינת נתניהו אישית – ברור שזו סוף הקריירה הפוליטית שלו. הזדמנות לכתוב את ספר זכרונותיו. אני משוכנעת שהספר יהפוך לרב מכר עולמי, וחומר לימוד מרתק.
– בעיני זו גם הוכחה לכך שאפילו נדב העצני צודק לפעמים. נתניהו הפך מנכס לנטל.
ב. אחד הספרים החכמים ביותר שקראתי על נושא עליית הקיבוצים ונפילתם, שכתוב וערוך באופן המזעזע, המחפיר והלא קריא ביותר, הוא ספרו של ראובן שפירא: "האמת על הקיבוץ – לא מה שחשבת ולא מה שסיפרו לך".
הוא תיאר שיטה שבה קבוצת מנהיגים קטנטנה (בן גוריון, טבנקין, יערי וחזן) הפכה עצמה לאוליגרכיה המכהנת עשרות שנים וכמעט בלתי אפשרי להחליפה. אוליגרכיה שהלכה והידרדרה ברמת התפקוד שלה ( העדר חדשנות, ספין בפנייה לסטליניזם קיצוני, ניתוק מקהל בוחריהם, סיאוב ועוד).
במקביל, כל ממלאי התפקידים החשובים בקיבוצים, במוסדות האזוריים והארציים (מזכירי קיבוצים, מנהלי מפעלים אזוריים, ראשי ארגונים ארציים ואגפים ועוד) נדרשו לבצע "רוטציה" תמידית. לאחר שנה – שנתיים בתפקיד הם כבר נשלחו לתפקיד אחר. עוד לפני שהספיקו ללמוד לעומק את התחום, להפיק לקחים מהצלחותיהם ומכשלונתיהם – הם כבר נדרשו לעזוב. מכאן, כל בעלי התפקידים הנ'ל הפכו למאוד חלשים בהשוואה לאוליגרכיה, ולתלויים מדי באחרים למינוי החדש שלהם.
שפירא ניסה להציע שיטה דמוקרטית, שתמנע הן מצב של הנהגה לא מתחלפת בתכיפות מספקת והן מצב של קדנציות קצרות מדי.
למיטב זכרוני (המעט מפוקפק) הוא הציע קדנציות של 4 שנים (?)
על המועמד לקבל מעט יותר קולות ממתחריו עבור הכהונה הראשונה שלו, רוב של 51% מבעלי זכות ההצבעה עבור הכהונה השניה שלו, רוב של שני שליש עבור הכהונה השלישית שלו, ורוב של 80% עבור הקדנציה הרביעית שלו. אני כנראה טועה במספרים, אך הרעיון היה שרק אדם יוצא מגדר הרגיל בהצטיינותו יצליח לכהן 16 שנים רצופות. כל השאר יוחלפו הרבה הרבה קודם.
שיטה מסורבלת מדי מכדי להפוך להצעה פוליטית ריאלית – אבל אני תומכת ברציונל שעומד אחריה.
ג. הדיון האם ההחלטה של עראפאת / העם הפלסטיני לפתוח באינתיפאדה השניה הייתה רציונלית (ומכאן גם ניתנת לצפייה מראש) – תלויה מאוד בהגדרה מה רציונלי ומה לא.
גם הנסיון להקים "חברת מופת" בקיבוצים, או ליישב גבעות פריפריאליות ביו'ש בלב אוכלוסייה עוינת, או ההחלטה של חסידויות אנטי ציוניות מסוימות לא לקבל דבר מהמדינה בה הם חיים – יכולות להיתפס כהחלטות המנוגדות ל"מערכת התמריצים הנורמלית".
נדמה לי שמערכת התמריצים "הנורמלית" שבויה מדי בתפיסה של "אדם כלכלי" + שאופק שיקוליו הוא של עשרות שניים לכל היותר. כלומר משך חייו הפרטיים.
רצוי להיזכר גם בדן אריאלי שקבע, בספרו לא רציונלי ולא במקרה, שלאנשים הרבה יותר חשוב לא להפסיד מאשר להרוויח. הפלסטינים לא היו מוכנים *להפסיד* את החלום של שיבה לכל "אדמותיהם" והחזרת המרחב למצבו 'הרצוי והטבעי' בעיניהם (דאר אל איסלם).גם אם משמעות הנסיון להתקומם כנגד ישראל הוא לא להרויח את חיי הרווחה הכלכלית המאפיינת את תושבי סינגפור (בניגוד לתושבי עזה).
אהבתיאהבתי
קמיליה, מה שכתבת על איש הקיבוץ מעניין ממש. ואני נוטה להסכים גם עם א'.
להבהיר לגבי הפלסטינים, אני לא מצייר עולם נאיבי שבו כל מה שפלסטיני רוצה זה לפרנס משפחתו בשקט. אני ממש לא סובל את התפיסה הזו כי היא מכחישה את ההיסטוריה האבולוציונית של קרבות שבטים בג'ונגל שקיימת גם במוחנו המודרני ומתארת את האדם המודרני כאילו מנותק מההיסטוריה.
ברור לי שהפלסטינים ינצלו כל הזדמנות כדי להשמיד את ישראל. וכמו שג'יבריל רג'וב אמר פעם: אם הייתה לנו פצצת אטום.
השאלה היא מה גרם להם לראות בשנת 2000 הזדמנות בשעה שיחסי הכוח היו עדיין חד צדדיים עד גיחוך. מה היה התמריץ לאלימות קשה באותו זמן.
אהבתיאהבתי
תמריץ,
יחסי הכוחות החד צדדיים לא נתפסו כך על ידי הערבים. מי שמכניס את אויבו המר ביותר לביתו, מצייד אותו בנשק ומתיר לו חופש פעולה ("בלי בג"ץ ובלי בצלם…") ודאי לא עושה זאת מעמדת כח. זהו סימן מובהק לחולשה מהסוג שמזמין מתקפה. איך תקרא להברחת מבוקש לתוך השטח כבר בנסיעה הראשונה? ומה חושב המבריח על מי שתפס אותו וטפח על שכמו? הבעיה שלך (ושל רוב כעלי הIQ הגבוה) שאתה מייחס לאויבך את אורח החשיבה שלך שמעדיף משאלות לב על עובדות. האויב דווקא רציונלי והאינתיפאדה הביאה לו השגים מדיניים חשובים בדמות ויתורי ברק ואולמרט שעתידים לשמש קו פתיחה בכל משא ומתן עתידי. נתניהו אמנם לא העביר שטחים באופן פורמלי בקדנציה השנייה שלו אבל בלם כל מהלך התיישבותי מהותי (E1 וגבעת המטוס, חזרה לצפון השומרון – גנים כדים ושא-נור, התיישבות בחברון, הקפאה מוחלטת של כל הערים הגדולות – מעלה אדומים, אריאל, מודיעין עלית וביתר) ובמקביל מנע כל מהלך לעצירת הכירסום בשיטחי C (מי אמר חאן אל אחמר?).
אהבתיאהבתי
תמריץ,
להלן תאוריה דומה לתאוריה שלך, אך עם חילופי גברי:
האלמנט החזק שלא אכפת לו מכאוס הם המשטרה והפרקליטות בסיוע בתי המשפט (המגזר הציבורי בעל הקביעות). לכן הם חוקרים כל ראש ממשלה מכהן, וממציאים תיקים תקדימים נגד ראשי ממשלה אם צריך. מה אכפת להם? הקביעות מגנה עליהם מכאוס פוליטי וכלכלי. כך הם מראים למגזר הפוליטי מי הבוס. במידה רבה זה דומה לעובדי חברת החשמל.
תשווה את זה למגזר הפרטי שכל משב רוח כלכלי קל יכול לגרום לפטורי העובד.
קשה לי לראות את נתניהו כגורם חזק שלא פוחד מכאוס כאשר כל כך קל להחליף אותו על ידי גחמה של ראש מפלגה קטנה יחסית.
אהבתיאהבתי
כוחו של ביבי בראש גוש הימין מובטח.
מה שאתה אומר על הפרקליטות בעייתי – כי הם באמת לא צריכים לפחד מכאוס. זה לא עניינם. אם יפחדו זה יהרוס את השוויון בפני החוק. העובדה שהקביעות מגנה עליהם היא בלשון המתכנתים לא באג אלא פיצ'ר.
אהבתיאהבתי
הבעיה אצל נתניהו בשנים האחרונות אלה היועצים שלו ובראשם אישתו ובנו שמתווכים לו את המציאות בצורה מעוותת. נראה לי שגם אוריך ועוד כמה בסביבתו תורמים לשדה עיוות המציאות.
כל אדם צריך לדעת לפרוש בשיא.
פרפורי הגסיסה של הקריירה של ביבי מבזים את כהונתו.
אהבתיאהבתי
א. אהבתי את טענת תמריץ שהקביעות במערכת המשפט אינה באג אלא פיצ'ר.
ב. לאחר מחשבה שניה – מיוחס משקל גדול מדי ל"הגנה אישית מתוצאות כאוס במדינה / בארגון".
אני מניחה, כאכסיומה, שבכל מדינה ומדינה, האלפיון העליון תמיד מוגן מכל תוצאות החלטותיו. לרוב גם כל המאיון העליון, ולעיתים אפילו כל העשירון העליון.
דוגמא שהפכה לאחרונה לקלאסית: מהי זהות הסובלים קשות מהגירה מסיבית, ומהי זהות אלו שאינם ושפעים מכך ואפילו נהנים.
במקרה הגרוע ביותר, של התפרקות טוטאלית – האלפיון / המאיון / העשירון העליון יהיה זה שיצליח להגר, יחד עם כל משפחתו ורוב רכושו, למקום מפלט. רוב בני העשירונים הנמוכים – כנראה שלא.
אבל למרות מוגנות תמידית זו, רובן המכריע של האליטות, לגבי רובם המכריע של הנושאים, לא יובילו במכוון ובמודע את מדינותיהם ואת בני עמם לכאוס.
אני כן מוכנה לקבל את הטענה שכיון שהאליטות חשות מוגנות יותר מכל אסון אפשרי – אזי הן מוכנות לקבל סיכונים גדולים יותר מאשר בני המעמד הבינוני והנמוך. הן יכולות להרשות לעצמן לספוג הפסדים גדולים יותר – ולפיכך הן נוטות לקבל החלטות פחות שמרניות ופחות זהירות.
לדוגמא ההחלטה על הסכמי אוסלו.
אולי, באנלוגיה להחלטות השקעה פיננסית, לרוב האליטות לוקחות הסיכונים הגדולים ירוויחו יותר ממקבלי ההחלטות השמרניות. אך עליהן להערך תמיד לאפשרות שהחלטותיהם יובילו להפסד ענק. לדוג' החלטת אנג'לה מרקל לפתוח את שערי ארצה למיליוני מהגרים.
ג. לתפיסתי החלטת עראפאת להתחיל באינתיפאדה השנייה, הושפעה מ
1 – הערכת חוסר את חוזק "קורי העכביש הישראליים" +
2 – תקוות מעט אופטימיות מדי לארגן לחץ בינלאומי מאוד מסיבי על ישראל +
3 – צורך להביס את המתחרה העיקרי שלו ושל ארגונו (החמאס) – גם לא להשאיר לו את כל זירת "ההתנגדות" וגם תקווה שבעקבות הטרור ישראל תשמיד עבורו את החמאס.
4 – רצון לתעל את הצטברות תסכול והזעם של המוני תושבי ישע על מצבם – מהרשות המושחתת / מהנהגת תוניס אל האויב הישראלי.
5 – אינטרס אישי של עראפאת הנוגע לתדמיתו בספרי ההיסטוריה המוסלמית / ערבית / פלסטינית העתידיים.
עראפאת נאלץ להתחיל במגעים עם הישראליים בשל המצוקה הקשה של ארגונו בתוניס. אבל הוא לא היה מוכן להיות זה שיכנס לספרי ההיסטוריה כבוגד שנכנע לכופרים. כזה שהסכים לחתום על כתב כניעה מביש ולוותר על "הזכויות" של בני דתו ובני עמו. הוא העדיף להיות זה שניסה לחדש את רעיון הסכם חודייבה עליו חתם מוחמד עם היהודים בזמנו.
כלומר, להערכתי עראפאת לא הונע בגלל התחושה שהוא אישית מוגן מכאוס, אלא בגלל החרדה שלו לתדמיתו בספרי ההיסטוריה.
כאדם בעל משך חיים מוגבל – הוא לא יכל להרשות לעצמו להמתין עם האינתיפאדה עשרות או מאות שנים, עד שישראל תחלש משמעותית בהשוואה לפלסטינאים. הוא היה חייב לקחת את הסיכון הרבה קודם.
אהבתיאהבתי
קמיליה, טענה 5 שלך מעניינת מאוד. לא חשבתי עליה.
אהבתיאהבתי
פרישה בשיא דבר נדיר..
אהבתיאהבתי
תמריץ,
אתה טוען שהחסינות מפיטורים היא לא באג אלא פיצ'ר בפרקליטות ובמשטרה. האם חסינות מפטורים לדעתך ממריצה שרות טוב יותר או רע יותר לאזרח הקטן? או שאולי זה גורם להם להתרכז במה שמעניין אותם באופן אישי – תיקים רבי חשיפה תקשורתית?
אגב, עוד מפלגה חסינת כאוס (ברמה האישית) זה כחול-לבן, רובם שם עם פנסיות תקציביות שמנות בלי קשר להצלחה האישית שלהם מכאן ואילך.
אהבתיאהבתי
הם לא יכולים להיות מתומרצים לפופולאריות זה ברור. אני לא יודע להציע תמריצים אחרים.
אהבתיאהבתי
תמריץ,
> הם לא יכולים להיות מתומרצים לפופולאריות זה ברור. אני לא יודע להציע תמריצים אחרים.
אבל תמרוץ תקשורתי, על ידי פופולריות ותקשורת חיובית זה מה שנשאר. הרי במגזר הצבורי אין אפשרות לפטר או לתגמל בשכר בצורה סבירה.
ואם כסוי תקשורתי אוהד זה אכן שוחד, אז יש לנו פקידים ממשלתיים שמשוחדים באופן מתמשך כדי לתפור תיקים נגד ראשי ממשלה (זה מה שמעניין את התקשורת). 🙂
אהבתיאהבתי
יש גם תקשורת מהצד השני… אבל אני מסכים שקיימת הטיה מובנית שמאלה. זה המעגל החברתי של האנשים האלו ברובם.
אהבתיאהבתי
רק לצורך בדיקה פה ……
אהבתיאהבתי
תמריץ , הכנסתי תגובה לבדיקה ( תגובות נבלעות לי פה כפי הידוע לך , ואני מנסה לאלתר ולתמרן לפתור הבעיה ) . התגובה נכנסה לשיהוי עד קבלת אישור, שחרר אם תואיל , עכשיו ובכלל ….. להתראות
אהבתיאהבתי
אוקיי , השתחרר הסיפור. נבדוק מה הלאה …. להתראות
אהבתיאהבתי
התגובה אושרה. אני מקווה שמכאן ולהבא יאושרו אוטומטית.
אהבתיאהבתי
בשביל ערפאת פיגועי טרור היו חלק מהמשא ומתן
אהבתיאהבתי
קמיליה,
אני מבין שחזרת מהטענה שלך כאן:
https://yuddaaled.wordpress.com/2018/12/31/%d7%94%d7%90%d7%9d%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%a0%d7%9b%d7%a1-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%98%d7%9c-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%93/#comment-115
אהבתיאהבתי