להגנת הצרכן

דה מרקר מתקנא בגלובס. כתבות קינה על אמריקה ועל הגרעון ועל קץ העולם שיבוא אופייניות תמיד לגלובס, שלעתים קרובות היה מייחד כותרת ראשית באתרו לאיזה נביא שקר של חורבן כזה או אחר. אבל כתבה מז'אנר זה התפרסמה היום דווקא בדה מרקר.

ראשי פרקים: כמה נורא שאמריקה לא חוסכת, כל שאר מדינות העולם חוסכות ואוטוטו יתפסו את מקומה של האימפריה הגוועת ששקועה בחובות.

כרגיל כותבים של טורים כאלו לוקחים כל מיני מושגים שיש להם ערך במשק הבית הפרטי, כמו חוב וחיסכון, ומעתיקים אותם לרמה העולמית. אבל זהו קופי פייסט שגוי מהיסוד.

כדאי לאדם לחסוך, כדי שיהיה לו מצבור דינרים נאה ברבות הימים. אבל ברמה העולמית הכוללת לא ברור איזה תועלת יש לעולם בכך שבמחשב מרכזי של בנק מצטברים ביטים שמדמים המון חסכונות של מפקידים. אין בזה שום טעם ושום תוחלת.  יותר מכך שוקי ההון צווחים בימים אלו את חוסר התוחלת הזה בכך שנותנים ריבית אפס על חיסכון בואכה ריבית שלילית. כלומר הם צועקים לחוסכי העולם: כלכו לכם מפה, אין לנו צורך בכם.

לעומת זאת, הצרכן מחולל דברים נפלאים. הוא מעודד יזמות, הוא נותן פידבק על מה שטוב לו ועל מה שלא. אפשר לראות דוגמה פשוטה לכך במחלקות לפסיכולוגיה. שם נותנים כסף לסטודנטים שמסכימים להשתתף בניסויים, לענות על שאלונים או לשחק במשחקים שהגה מוחם הקודח של הדוקטורנטים. מדוע מגיע למשתתפים כסף? משום שהם מחוללים ערך על ידי הידע הפסיכולוגי שהם מקנים למי שחוקר את תגובותיהם. דבר דומה אפשר להגיד על הצרכן: הוא יוצר ערך מאחר שהוא נותן מידע: מה עובד ומה לא עובד. צריכה אינה אקט פרזיטי, היא אקט שמחולל תמריצים מצוינים להתקדמות האנושית. כשאדם עובר בסופר ומחליט לקנות ביסלי ולא במבה, אייפון ולא גוגל פיקסל, דייסון ולא רומבה, הוא משדר מידע חיוני להתקדמות הכלכלה ולשיפור הרווחה האנושית.

מה קורה כשאנשים אחוזי תשוקה לחיסכון? הם עלולים לקנות דברים מבלי לשדר בכך שום מידע מועיל, כי הרי אינם קונים דברים שהם רוצים אלא דברים שהם מפנטזים שמתישהו אחרים ירצו. כמו שיש חומר ואנטי חומר, נראה שיש מידע ויש אנטי-מידע. המידע מצטבר מהחלטות צריכה של אנשים, והאנטי-מידע מהחלטות החיסכון הכושלות שלהם בנוסח השקעות הדוט קום של תחילת המילניום. עדו מרוז תמיד הדגים בבלוגו עקרון זה כשתיאר את החלטות החיסכון המחרידות של הסינים שקונים בניינים בערי רפאים שיתפוררו לפני שמישהו יגור בהם. זו התוצאה של אובססיה של אומה לחיסכון.

שורה תחתונה: לא הצרכן האמריקני הוא הפרזיט, אלא החסכן הסיני והחסכן האירופי שמסרבים לצרוך ומסתמכים על כך שעמיתם האמריקני יהיה זה שמחולל מידע וצמיחה ותעסוקה. והעתיד? הוא ייטיב עם אזרחי העולם המועילים ויתאכזר לפרזיטים.