כשהשופטים צודקים

הרבה פעמים אני מזדהה עם אנשי הימין בהתנגדותם לאקטיביזם השיפוטי ולשתלטנות של בית המשפט העליון. אבל לעתים יש עניינים שבהם ברור לי שבג"ץ צודק.

כך היה בפסיקתו האחרונה שהתירה כניסת פלסטינים לטקס יום זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים. הפסיקה הזו אינה מסכנת את המדינה משום בחינה ביטחונית או דמוגרפית. היא מגנה על האזרחים מארגני הכנס משרירות לבו של השלטון העוין לבעלי דעה פוליטית שונה משלו. הנימוק שבו השתמשה המדינה בשנה שעברה לחסום את הגעת הפלסטינים היה החשש לפגיעה ברגשותיהן של המשפחות השכולות בשל הטקס. אבל נימוק מסוג הפגיעה ברגשות יכול להצדיק כל דבר. זה אינו נימוק סביר לשבש בגללו פעילות פוליטית לגיטימית של מיעוט במדינה דמוקרטית. השנה נעשה ניסיון להשתמש בנימוקים ביטחוניים לאותה מטרה, אבל זה לא היה ניסיון אמין. השקר שבו היה גלוי וברור, ואפילו ראש הממשלה לא ניסה להתחבא מאחוריו בטוויטר.

אמנם אין לפלסטינים חופש ביטוי וחופש תנועה במדינת ישראל. ברם, אם מקובלת נורמה שבה פלסטינים נכנסים ללא בעיה למטרות דומות לארץ, אי אפשר לשלול את זכות הכניסה הזו רק בכנס שמאלנים בשל עוינותו של השלטון לשמאלנים. חופש הביטוי הפוליטי הוא בסיס ליתר החירויות. כאן החירות נפגעה ממש בשוליים – הרי לא מונעים מהישראלים לעשות כנס, מקשים רק על הגעת אורחים מבחוץ. ובכל אופן קשה לקבל את הלגיטימיות של התעמרות ביורוקרטית מטעמים פוליטיים. אוי לנו מעריצותו של בג"ץ, אבל לא פחות מזה אוי לנו מעריצותם של מתנגדיו.

הגנה על מיעוט וזכויותיו, כאשר פעולתו אינה יוצרת שום נזק ממשי לרוב, אלא רק "פוגעת ברגשותיו", היא בלב אחריותו של בית המשפט העליון. לא משנה כמה פסקאות התגברות יחוקקו, קשה להאמין שהוא יוותר על האחריות הזו, כל עוד המדינה היא מדינה דמוקרטית.