תודה למעטים כל כך

בבחירות 1984 הושג תיקו בין הליכוד לעבודה, ואחד מבכירי הליכוד צוטט למחרת הבחירות בעיתון מעריב:"אם אחרי ארבע מאות אחוזי אינפלציה ושש מאות הרוגי מלחמת לבנון – זו התוצאה, אז סימן שהעם יותר מטומטם ממה שחשבנו".

לבחירות האלו לעומת זאת מגיע נתניהו כשבאמתחתו יציבות ביטחונית וכלכלית מרשימה, שיעור האבטלה הנמוך בהיסטוריה הכלכלית המודרנית של ישראל, הישגים מדיניים שלא ייאמנו: השגרירות בירושלים, ההכרה בגולן, ביטול הסכם הגרעין, ההתקרבות בין ישראל לציר הסוני.  הישגים צבאיים ומודיעיניים פנטסטיים: מלחמה נחושה באירן בלי אף חייל שנפל במהלכה, הבאת ארכיון הגרעין מלב טהרן.

מה תהיה התוצאה? נדע בערב. אולי לא תיקו, אבל כנראה די צמוד. נתניהו לא יזכה לתמיכה מקיר אל קיר על אף הישגיו הגדולים. האמת ניתנה להיאמר שגם אם התמונה הייתה הפוכה והיה מגיע עם כשלונות עצומים, כנראה כמעט כל מצביעיו היו נותרים עמו, כפי שאירע לליכוד ב-1984.

ההצבעה בישראל היא שבטית, לא מבוססת תוצאה. לא משנה איזה הישגים מדהימים יביא ראש ממשלה, בסוף התקשורת תציג תמונת זוועה לא רציונלית בהתבסס על קונספירציות לגבי רכש צוללות וכדומה. אין לנו אלא להכיר תודה עמוקה לשלושה, ארבעה או חמישה אחוזים מהמצביעים שמוכנים להתעלות מעל כותרות העיתונים ולהצביע על סמך תוצאות בשטח ולא על בסיס בית גידולם, סביבתם החברתית או היסטריה תקשורתית. בלעדיהם לא היה שום תמריץ למנהיג להצליח, והמדינה הייתה כמו עיריות חרדיות שבהן כהונה מובטחת לראש העיר בלי קשר למעשיו והצלחותיו (או לפחות כך היה נדמה עד המהפך שאירע בשנה שעברה בבית שמש). התוצאות עוד לא ידועות לנו, אבל סביר להניח שבערב אפשר יהיה להגיד לאחוזים הבודדים האלו: תודה גדולה. בגללכם יש תמריץ למנהיג לפעול נכון. רבים כל כך חייבים הרבה כל כך למעטים כל כך.