חדל התנשאות חנפנית

עונת הקדם בחירות היא עונה שבה מתפרסמים בהארץ מאמרים מז'אנר אופייני – קינה על היחס המפלה והמבזה של אשכנזים למזרחים שהוביל את המזרחים לזרועות הימין. "אל תקראו להם בבונים, אפילו לא בלב", מפצירה איריס לעאל בקוראי העיתון.

ההפצרה הזו, מלאה בכוונות טובות ככל שתהיה, יש בה משהו מבזה כשלעצמו. היא מציגה את המזרחים כקהל מצביעים שפעולתו הפוליטית נובעת מתוך שיקולי עלבון לא רציונליים, לא מתוך אידיאולוגיה. דהיינו אם היו מעליבים את המזרחים פחות ומרעיפים עליהם כבוד והערכה, הם היו מצביעים כמו שצריך, כמו שההיגיון מחייב – לשמאל.

האמת שיש בארץ ציבור שעסוק בהעלבה אינטנסיבית וגסה של המזרחים והוא כלל לא השמאל. אלו החרדים האשכנזים. לא מזמן בהקשר אחר הזכרתי את ביטויי העלבון הגסים והמבחילים שהטיח ביטאונם של אלו בחרדי אחר, מזרחי במוצאו, שהעז ללחום את מלחמתן של הבנות המזרחיות הדחויות של הסמינרים החרדים.

האם פוליטית יש שנאה של מזרחים לחרדים אשכנזים? קשה לראות זאת. העלבון מהיחס האשכנזי אמנם שימש בסיס להקמת ש"ס, אבל בסופו של דבר יש שיתוף פעולה פוליטי פורה בין החרדים האשכנזים לש"ס, ובעידן אחרי פטירת ענק יהדות המזרח הרב עובדיה, ש"ס לא תעז להתנתק מהם כפי שעשתה בתחילת שנות התשעים.

מה שיוצר את הנתק התהומי בין רוב המזרחים לבין השמאל זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. יהודים יוצאי אסיה ואפריקה שהיו מרעיפים מחמאות, חום מזרחי והכנסת אורחים על מצביעי המחנה הציוני לא היו מביאים אותם לנטוש את בוז'י\לבני או את גנץ ודומיו, מושאי התשוקה של הגבעטרון של ארץ נהדרת. השקפה פוליטית היא לא דבר שניתן לקנות בחרוזים. באותה מידה רוב הציבור המזרחי שחש זיקה עמוקה לסמלים יהודים מסורתיים ולאומיים לא היה הולך למפלגות שבדנ"א שלהן יש סלידה עמוקה ממסורת ואפילו מלאומיות.

השמאל יכול לקסום למזרחים (כמו גם להרבה אשכנזים, רוסים ומעורבים ואולי אפילו דרוזים וצ'רקסים) ואפילו עשה זאת בעבר, אבל לא על ידי התחנפות. העמדת מועמד בעל רקע ביטחוני וניצי מוכח (בפרט באמצעות דם של הרבה מחבלים על ידיו) ומיקוד מערכת הבחירות במחלוקת חברתית ולא ביטחונית. באופן זה הצבעה לשמאל לא תיתפס כהתקפה על ערכים לאומיים ומסורתיים או כהימור על ביטחון ישראל. זה עבד לשמאל עם רבין ועם ברק. אבל התוצאות של הקדנציות שלהם היו קשות מאוד במישור הביטחוני (אף שניתן לטעון שגם הסכמי אוסלו וגם היציאה מלבנון הם נכס ארוך טווח לישראל). זה עבד גם עם אולמרט, שאמנם לא היה ביטחוניסט אך נתפס כממשיך ישיר של אריק שרון, המייצג מספר אחת של הביטחוניזם חסר הרחמים לאויבינו. גם כאן גישת שרון-אולמרט שקידמה נסיגה חד צדדית (ואצל אולמרט גם ויתורים מופלגים לאבו מאזן על הנייר) לא הניבה הישגים מרשימים במבחן התוצאה.

אם כך התפיסה של העלבון ההיסטורי כשורש דפוס ההצבעה לימין, השכיח בקרב מזרחים, היא כשלעצמה מעליבה. זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. חדל התנשאות.

וכאמור אחרי התנסות עם ממשלות ימין ושמאל בעשרות השנים האחרונות בוודאי לא ניתן לומר שמבחן התוצאה מעיד שההצבעה האשכנזית מולידה תוצאות מוצלחות יותר מזו המזרחית. הצבעת המזרחים לימין אפשרה את כהונתו של בנימין נתניהו, שהניבה תוצאות מזהירות במישור הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי. ואילו כהונתו של אהוד ברק שהמוני אנשים (וברור לכול שהיו אלו אשכנזים ברובם) נהרו לכיכר רבין כדי לחגוג את ניצחונו כאילו היה משיח ששחרר אותם מכיבוש זר – התבררה כפיאסקו (אכן, למעט קרדיט מסוים שמגיע לו על היציאה מלבנון).