דת נטולת תמריצים נטולת דת

שנים ארוכות כותבים בני הזוג הפילוסופים נעמי ואסא כשר על הגותו של ישעיהו ליבוביץ. סיכום הגותם נמצא בספר מאמריהם בנושא שיצא לאחרונה בשם דרך ליבוביץ וקריאתו הביאה אותי להקדיש שוב מחשבה לליבוביץ ולהגותו. יש לי פינה חמה אליו – כנער שהתעניין בנושאים פילוסופיים ודתיים מאוד אהבתי לקרוא אותו. שלא כפילוסופים אחרים לשונו קלה וברורה. אפשר להבין בקלות מה הוא אומר, גם אם לא ברור בכלל למה לו לומר זאת – ברעיון הדתי שהוא מציע יש מסתורין עמוק. ליבוביץ היה אדם דתי והסתובב עם כיפה שחורה גדולה, אבל האמין שהמשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים ביהדות היא שצריך לקיים מצוות. אי אפשר להגיד שום דבר אחר על אלוהים. למה לדעתו צריך לקיים מצוות? כי יש אלוהים. מה המשמעות של קיום האלוהים? שיש לקיים מצוות. מעגליות שכזו. לא תמיד אמר זאת בבירור, אבל למעמיקים בהגותו היה נראה שלא האמין כלל בנסים ההיסטוריים שעליהם מבוססת היהדות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואת התורה ראה כיצירה אנושית.

בחוגי השמאל אהבו אותו כי קרא לחיילים בשטחים לסרב פקודה פן יהפכו ל"יודו-נאצים" וניבא שהמתנחלים אנשי גוש אמונים ירדו מהארץ כשמפעלם המשיחי יקרוס. משנתו מושכת התעניינות עד היום, אבל האם אנשים באמת חיים חיים דתיים לייבוביצ'יאנים? אני מקווה בשבילם שלא – זו נשמעת חוויה מתסכלת עד אובדן שפיות. בפועל אנשים דתיים מציירים לעצמם דמות אלוהים כדמות חבר נשגב, איש איש לפי יכולת ההפשטה שלו. דמות שניתן להתייחס אליה בתפילה, בתלונה, כהשראה להתנהגות מוסרית ולהנחיה באתגרים אישיים ולאומיים וכמקור להצדקת הדין מחד ולתקווה שהצרות יסתדרו ושיהיה טוב מאידך. לא כרשימת מכולת של פעולות שרירותיות ומייגעות. ליבוביץ, לעומת זאת, בז לכל שימוש בהשגחה האלוהית כמקור לנחמה ולמשמעות. הוא אמר לחייל שהיה אסיר תודה לאלוהים על כך שניצל מפגז:"אז אתה אומר שחברך שנהרג, נהרג בעזרת השם?"

אנשים דתיים עובדים את אלוהים מתוך תקווה שיספק את צורכיהם האנושיים. לפעמים תקווה זו באה לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית עד גועל. כך אצל המחבלים המתאבדים המוסלמים שמבטיחים להם שאלוהים יגמול להם בשבעים ושתיים בתולות על פועלם הרצחני. אם עבורם הבתולות הן התמריץ לאקט הפנאטי שלהם, אזי אצל אנשים ברמה גבוהה התקוות שתולים בעבודת האלוהים הן נשגבות יותר. מייחלים שתביא לצדק, משפט, שלום והגשמה לאומית או שתקל על בדידותו הקיומית של המאמין. עדיין זו סגידה שמבוססת על תמריצים, גם אם מעודנים יותר.

ליבוביץ, לעומת זאת, האמין בעבודת אלוהים נטולת תמריצים לחלוטין. עבודה לשמה. אבל אין באמת כזה דבר – ביסוס החיים על פעילות נטולת תמריצים. היומרה הדתית הזו כה ריקה בעיניי, שאם אתקל אי פעם במישהו שטוען שדתיותו לייבוביצ'יאנית אחשוד שהתמריצים האמיתיים מאחורי פעולותיו הם אחרים לגמרי – למשל צורך למצוא הצדקה לפולחן דתי שהוא מעדיף לשמר כדי לא לריב עם בני משפחה. אנשים מנהלים את חייהם על פי תמריצים, לא על פי פילוסופיות מעורפלות. כבר אחד מחכמי היהדות בתקופת גירוש ספרד שם לב לכך שכאשר הופיעו בזירה תמריצים כבדי משקל כמו בזמן הגירוש, אמונה שהתבססה על הפשטות פילוסופיות לא החזיקה מים. טענתו המפורסמת הייתה שבתקופה ההיא פשוטי העם החזיקו ביהדותם ואלו בעלי הנטייה הפילוסופית הסכימו להתנצר.