לחש לי סוד העקומה

בשנות התשעים חולל הספר עקומת הפעמון של ריצ'ארד הרנשטיין וצ'רלס מרי סערה שלא תתואר. הספר טען שההבדל בהישגיהם של לבנים ושחורים בארצות הברית קשור לפערים במנת המשכל שלהם, ופערים אלו הם, לפחות בחלקם, תוצאה של הבדלים גנטיים בין הגזעים. כלומר במרוצת אלפי שנים של ברירה טבעית התחוללו יותר מוטציות שמקדמות אייקיו גבוה בדנ"א של הלבנים מאשר בזה של השחורים.

ספרי עיון מעוררים סקנדלים מפעם לפעם. אלו נשכחים עד מהרה כשבשווקים עוטפים דגים עם דפי העיתונים שסיקרו את הזעזוע. גורלו של "עקומת הפעמון", לעומת זאת, שונה מאוד. הוא עושה קאמבק מדהים בשנה האחרונה, ומדברים עליו כמעט כמו שדיברו עליו עם צאתו.

לשיא הגיעו הדברים אמש בעימות בין שני יהודים, שזכו להתברך בשפע האייקיו שהברירה הטבעית או חסדי השם הרעיפו על עמם שלהם. בפודקסט של שעתיים התעמת האינטלקטואל והאתאיסט הלוחמני סם האריס, סניגור של עקומת הפעמון, עם עזרא קליין, עורך מגזין האינטרנט הליברלי ווקס, על עקומת הפעמון, על השמצתו של מחבר הספר צ'רלס מרי (המחבר השני הרנשטיין מת בטרם ראה הספר אור) ועל השאלה האם הוטל טאבו חברתי בלתי הגון על ממצאים מדעיים תקפים.

יש לי דעה משלי בנושא. אני מאמין שהבדלים בין אינדיבידואלים קשורים קשר הדוק לגנטיקה שלהם. כתבתי בעבר על כך שזו מסקנתם של מחקרי התאומים. רק לאחרונה יצא מחקר שהראה קשר בין שיעור הגירושים של ילדים מאומצים לזה של הוריהם הביולוגיים, אך לא לזה של הוריהם המאמצים. כלומר גם תופעה מסובכת, מורכבת ותלויה בנסיבות כמו החלטה להתגרש בסופו של דבר מושפעת מהגנטיקה ולא מהמשפחה שבה גדלת.

לדעתי צריך להיות מאמין שוטה בפיית ההומניזם והשוויון כדי להניח שהמקורות הגנטיים להבדלים בין יחידים נעלמים להם כלא היו כאשר מדברים על הבדלים בין קבוצות אוכלוסיה. בפרט כאשר כל כך הרבה תכונות מדידות משתנות בין קבוצות אתניות, החל מהתפלגות סוגי דם ועד לגובה וליכולות אתלטיות. בכך אני מסכים לחלוטין עם הצד של האריס.

מצד שני ברור לי שהאריס מיתמם כשהוא מציג השקפות נוסח "עקומת הפעמון" כאילו הן יכולות להישאר בגדר מדע טהור ונטול השלכות. האמונה שהשחורים נחותים מטבעם האינטלקטואלי שימשה הצדקה ליחס גזעני, מפלה ומשפיל כלפיהם במשך הדורות. אפשר לשנוא מישהו שנאה עזה גם בלי להאמין בנחיתותו האינטלקטואלית. הנאצים למשל לא האמינו שיהודים טיפשים, אלא שהם חכמים בצורה שטנית. אבל תפיסת בני עם אחר כנחותים ביכולותיהם השכליות בוודאי לא תורמת לעיצוב יחס אוהד כלפיהם. נכון שתיאורטית אפשר לרחם על אלו שמזלם איתרע להם קוגניטיבית, כדרך שבני אדם באמת נוטים לרחם על מפגרים ולתת להם צדקה, אבל לא כך הדברים עובדים כאשר קבוצה אתנית אחת בוחנת קבוצה אתנית אחרת. גם בדיון הנוכחי הסוער במדינתנו – אם אנשים היו פתוחים לאמונה שלנכד הממוצע של מסתננים אריתראים יהיו כישורים לעסוק בהנדסת אטום או אפילו במשרת הייטק צנועה, הייתה להם מן הסתם דעה אחרת בסוגיית הגירוש מדרום תל אביב.

אומרים על הרמב"ם, הפילוסוף הדגול של היהדות בימי הביניים, שלדעתו היו אמיתות דתיות שעדיף להסתיר מההמונים השוטים שלא יוכלו להתמודד איתן. למשל העדרו של גיהנום או שהמתים לא באמת יקומו מקבריהם. הוא טמן אמיתות אלו בכתביו ברמיזה כך שרק המעטים שמסוגלים להתמודד איתן יצליחו להבינן. יכול להיות שגישה דומה היא הנכונה באשר לשאלת ההבדלים הגנטיים האתניים. החופש המדעי צריך להישמר, אך מאחר שהציבור לא יהיה מסוגל להתמודד כהלכה עם הממצאים, מוטב ללחוש אותם מאשר לצעוק.