הימין שאין, השמאל שמדמיין

"מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", ספר שפרסם ארז תדמור כבר בשנה שעברה, ויצא לי לקרוא רק עכשיו, מנתח את הקושי של הימין לשלוט על פי האידאולוגיה שלו, על אף ניצחונותיו בבחירות, ותולה זאת בחטאו הקדום של מנחם בגין אחר הניצחון בבחירות 77': הוא לא טיהר את המאחזים של האליטות השמאלניות המשפטיות והתרבותיות. בחלק גדול מהספר תדמור מתרכז באקטיביזם השיפוטי של בג"ץ שמציב את עצמו מעל הכנסת (והספר עוד פורסם לפני נקודת השיא האחרונה: הכרזתו של אהרון ברק שבג"ץ מוסמך לפסול גם חוקי יסוד בשם עקרונות מגילת העצמאות, וכפי שתיארתי בפוסט עבר).

זהו ספר חשוב, מאחר שפרסומו מהווה חלק מתנועה שיכולה לתרום לצמיחת מכוני חשיבה ימניים ואלטרנטיבה רעיונית ימנית, ממש כמו זו שקיימת בארה"ב. אולי תנועה כזו יכולה להצמיח למשל עיתון כלכלי ישראלי שלא יהיה קודש לסוציאליזם.  החיסרון הוא בהפשטת יתר ובהכללת יתר. מלחמת הימין והשמאל מוצגת כמלחמת הטובים והרעים על מגוון ערכים כמו ריסון אקטיביזם שיפוטי, חופש כלכלי, ציונות, יהדות וערכי המשפחה והקהילה. האמת היא שתדמור מנסה ליצור במידה רבה של מלאכותיות גוש ימין שמאז ומתמיד היו בראש מעייניו כל הערכים האלו, והוא לא הצליח ליישמם בגלל תחכומם של השמאלנים וחתרנותם תחת עיקרון שלטון הרוב, וכמובן בשל הטעות ההיסטורית של בגין. אבל התיאור הזה אינו עומד תחת בחינה אלמנטרית. אין גוש ימין אחיד כזה ומעולם לא היה.

אקטיביזם שיפוטי – האם באמת השופטים הימניים בבג"ץ אקטיביסטים פחות? ספק. כמה מהפסיקות הקיצוניות ביותר בתולדות בג"ץ הובלו בידי שופטים ימניים. השופט הדתי אדמונד לוי פסל בדעת יחיד את תוכנית ההתנתקות. אם דעתו הייתה מתקבלת היה שם לאל תוכנית שזכתה לרוב מוצק בכנסת ולתמיכה בציבור, והיום אפילו הימין נבנה עליה כדי להגות את תוכנית סיפוח יו"ש.

דוגמה נוספת: לא מזמן השופט נועם סולברג פסל את חוק הדירה השלישית של כחלון תוך פלישה חסרת תקדים לאוטונומיה של הכנסת על החלטותיה. גם השופט הדתי רובינשטיין היה אקטיביסט בפסיקה שפסלה מתווה הגז.

חופש כלכלי – נכון שנתניהו מאמין בלבו ללא ספק בחופש כלכלי, אך זהו אינו ערך במרכז עולמם של רבים מאנשי הליכוד, בפרט ה"חברתיים" שבהם. מירי רגב, מי ליכודניק ממנה, קידמה חוק שמטרתו הייתה להטיל מס הכנסה של 80%(!) על בעלי הכנסות גבוהות.  דוד לוי יכול היה בתסריט מסוים להפוך ליורשו של בגין בראשות הליכוד. מה לו ולחופש כלכלי.  כחלון, איש חוק הדירה השלישית (שלמרבה המזל כאמור נפסל בידי סולברג), היווה אב טיפוס של דמות הליכודניק מהפריפריה. כיום כשר אוצר אינו מנהיג מלחמת חורמה בשוק החופשי, למרבה המזל, אבל בוודאי גם אינו נתפס כאביר הקפיטליזם. הבית היהודי מונהג כיום בידי נפתלי בנט, שהוא אכן יזם הייטק ואיש שוק חופשי אדוק. אבל קדם לו בתפקיד זבולון אורלב שבצדק זכה לתיאור "תמר גוז'נסקי עם כיפה". באשר לחרדים, הם הרי מזמן מכרו נשמתם לקצבאות ולהסתמכות על מדינת הרווחה. (ראו גם ביקורת דומה של משה איפרגן על הספר.)

ציונות ויהדות – מנהיגי מפא"י ההיסטורית לא היו צריכים שיעור מארז תדמור על ציונות. זה נכון שהחל משנות התשעים חלחלה לשמאל פוסט ציונות שכזו שמשתקפת גם בכל מיני דמויות ברשימת העבודה הנוכחית, וההבדל בין העבודה למרצ טושטש מאוד. יש באמת מקום לחשוד שבימינו השמאל של העבודה כמו גם המיינסטרים של מרצ סוגדים באמת רק לעיקר אמונה אחד, למילותיו האלמותיות של ג'ון לנון בשיר "אימג'ן" על עולם בלי דת, בלי מדינות ובלי סיבה להיהרג. אבל מאוד לא הוגן להשליך תפיסה זאת בדיעבד על הציונות של בן גוריון ורבין, יגאל אלון וגולדה מאיר (שבכלל הייתה מאוד שמרנית וזעמה על גברים שמגדלים שיערות ארוכות). המפא"יניקים אסרו על ג'ון לנון וחבריו ללהקת החיפושיות להופיע בארץ פן יושחת הנוער.

בכל הקשור לזיקה ליהדות אי אפשר להתעלם מכך שגם הכוחות הפוליטיים המסורים ביותר ליהדותם לא זיהו את עצמם בעבר עם נציות ועם השקפת ארץ ישראל השלמה. גם כאן קרה שינוי היסטורי בשלב מסוים, ותמונת הימין והשמאל השתנתה עם הזמן.

הדתיים הלאומיים הונהגו בעשורים הראשונים לקום המדינה בידי יונים צחורות. חיים משה שפירא, המנהיג ההיסטורי של המפד"ל, התנגד לסיפוח השטחים והרגיז את משה דיין שלא הצליח להבין איך יהודי דתי יכול להיות כל כך ותרן בנושאים מדיניים. עוד קודם לכן שפירא התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים.

החרדים עד עצם היום הזה אינם רואים את עצמם כימניים וכמחויבים לחזון ארץ ישראל השלמה. הם הרי בכלל חשדנים כלפי הציונות. תדמור לגמרי מתעלם בספר מקיומם, ומהיותם נדבך קריטי של קואליציית הימין, שחשיבותו רק תגבר עם הזמן בשל הגידול הדמוגרפי במספרם. הרי יהדות התורה אפשרה את ההתנתקות באמצעות תמיכתה בממשלת שרון, ואילו ש"ס אפשרה את הסכם אוסלו.

ערכי המשפחה – תדמור מגניב את המונח כמה פעמים לספר כדי לתאר את אחת הזירות שבהן השמאל נלחם בימין ומסרב לקבל את שליטתו הדמוקרטית. אבל הוא לא ממש מתעמק בו, וברור גם למה. "ערכי המשפחה" זהו שם קוד לתמיכה במדיניות שמפלה לרעה את הקהילה ההומו-לסבית, וזו מדיניות שלא זוכה לפופולריות רבה באף מפלגה כיום מלבד אצל החרדים ובאגף היותר שמרני של הבית היהודי. כמעט אף ימני חילוני או אף דתי לייט, לפחות מהדור הצעיר, לא מוכן לעמוד מאחורי אפליה כזו בימינו. העלאת הנושא מהווה דוגמה לכך שתדמור חש צורך (שלמעשה מוצהר בפירוש בספר) לחקות את השמרנות האמריקנית גם במקומות שבהם המציאות הפוליטית הישראלית מורכבת יותר ולא מתאימה לתבנית מאמריקה. האם באמת צריך להביא לפה את הוויכוח האם טרנסג'נדרים זכאים להתגייס לצבא? מזל שלא ראה לנכון להעתיק מהשמרנות האמריקנית גם את הוויכוח על הפלות ושלא שקע בווכחנות בנושאי סביבה והתחממות גלובאלית.

ז'בוטינסקי – זאב ז'בוטינסקי, אשר מוזכר לא פעם בספר, גם אם לא בצורה מאוד מעמיקה, הוא הגיבור של תדמור. תדמור עורך חשבון נוקב עם מנחם בגין, וזהו דבר אמיץ כשלעצמו, כי בגין הוא הרי דמות מיתולוגית עבור הימין. הוא מתאר את בגין כתלמיד לא מוצלח של ז'בוטינסקי. אבל האם ז'בוטינסקי עצמו רלוונטי לימין של ימינו? כך תדמור מאמין, אבל אני חושד שלא – זאת משום שז'בוטינסקי לא שאב את השקפתו ממסורת דתית.

כפי שהעיד ערי בנו לא ביקרה משפחת ז'בוטינסקי בבית–הכנסת אף לא ביום הכיפורים ולא נערך לו טקס בר מצווה. תחת זאת לקח אותו האב לסרט ראינוע. את יחסו לדת סיכם בקצרה: דת, המסורה, היו בשבילי תמיד כעין סיפורים מימי הביניים, דברים שאין להם שום שייכות לחיים האמיתיים.

אבל העובדות הפוליטיות – פסיכולוגית הן שקשה מאוד להחזיק השקפת עולם ימנית ולהנחילה לצאצאיך, כאשר היא לא מלווה בתחושה דתית. הממצאים בשטח הם שהימין האליטיסטי בימינו כמעט כולו כיפות סרוגות, ושהימין העממי חונך על תחושת זיקה מסורתית דתית עמוקה. כנראה כאשר הדת נעדרת כליל מהחינוך ומהזהות, שירתו של ג'ון לנון וקריאתו לדמיין עולם בלי עמים ובלי דתות היא כמו שירת סירנה שקשה לחמוק ממנה.

דיון מעניין באמת, שהספר של תדמור אינו נוגע בו כלל הוא כיצד הימין יכול להישאר נאמן לתפיסות החירות והחופש של ז'בוטינסקי ולהימנע מחוקים מקוממים שמטרתם כפיה דתית, כמו חוק המרכולים למשל, ובד בבד להישען על הזהות היהודית הלאומית החזקה שהדת מנחילה.