עשרים מי יודע

פסיקה מדכאת בנושא מיסוי יצאה היום מבית המשפט העליון. בית המשפט התחבט בשאלה שמוכרת למשקיעים מביני עניין: מה רמת הפעילות שהחל ממנה המשקיעים אינם נחשבים עוד למשקיעים פסיביים שזכאים לדרגת מס מופחתת אלא לבעלי עסק שעליהם לשלם את מלוא המס המגיע עד לכ-50% (אמנם בניכוי הוצאות). שאלה זו באופן כללי רלוונטית הן למשקיעים בשוק ההון והן למשקיעים בשוק הנדל"ן, אבל הפסיקה הנדונה עסקה במשכירי דירות בשוק הנדל"ן בלבד. כמה דירות הם צריכים להשכיר בכדי לצאת מגדר משקיעים פסיביים שמותר להם לשלם 10% מס בלבד על רווחי ההשכרה. בית המשפט המחוזי, בפסיקה שבעיניי היא נכונה, קבע שכל עוד פעילות ההשכרה עבור כל דירה אינה חורגת מפעילות רגילה של חיפוש שוכרים, החתמתם על חוזה ותיקונים שגרתיים בדירה לבקשתם, ניתן לסבול הגדרת המשכירים כמשקיעים פסיביים אפילו אם בבעלותם כעשרים דירות.

בית המשפט העליון, בפסיקה שיצאה מתחת ידו של השופט דוד מינץ, הפך את הקביעה. לדעת בית המשפט, עצם ההתעסקות במספר רב של דירות בעת ובעונה אחת מלמדת על החזקת עסק ועל כן צריכה להיות ממוסה כמו עסק. כמה דירות אפשר להשכיר מבלי להיחשב לבעל עסק? בפסק הדין יש 105 פסקאות, אבל באף אחד מהן אין תשובה ברורה לשאלה זו. במקום זאת מוגש לקוראי פסק הדין אוסף גדול ומעורפל של מבחנים והבחנות.

סביר להניח שמשכירים מן המניין שמחזיקים לכל היותר ב-3 או 4 דירות לא יינזקו מפסק הדין ועדיין יוכלו להכריז על הכנסתם משכירות כפסיבית וליהנות משיעור המס המופחת. אבל פסק הדין משקף את המגמה הקלוקלת של המשפט הישראלי בעניינים כלכליים – להפוך כל דבר פשוט למורכב, לנצל הזדמנות ליצירת ודאות כדי לחולל חוסר ודאות. במקום לקבוע שמי שמשכיר באופן פסיבי יוכל ליהנות משיעור מס מופחת, בית המשפט העליון יצר הבחנה מעורפלת שמגבירה את הקושי לערוך עסקים בארץ. אם חרה לשופטים שבעלים של עשרים דירות מסוגו של שרגא בירן יכולים ליהנות עדיין משיעור מס מופחת שנועד לדגים קטנים יותר, יכולים היו לקבוע חד משמעית ששמונה דירות למשל או שבע דירות או שש דירות הן הסף שעד אליו ניתן לשלם מס מוקטן. במקום זאת, הם הציפו את המתעניינים בנושא בהררי מלל, שמסקנתם מעורפלת ושיפרנסו רואי חשבון ועורכי דין עד אין קץ. כמה לא פרודוקטיבי וכמה חסר טעם.