המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.