המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

32 תגובות על ״המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי״

  1. פוסט מענין תמריץ , רק לא רצוי לכתוב :

    " אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה "

    מבלי להוסיף מילת סייג , כגון : לכאורה , או : משל הדברים היו אמת … שהרי אתה לא מתכוון באמת לקנות זאת מראש באמת , מבלי שיש לך כלים כפי שאתה מודה בפה מלא , לבקר זאת . אתה יכול לקנות זאת מראש , אבל , לא להודות שאתה קונה חתול בשק מראש .

    להתראות

    אהבתי

  2. חסרה התייחסות לפגיעה באזרחים במלחמה בסוריה ועיראק ע"י המעצמות בהפצצות מאסיביות.
    בהשוואה למאות אלפי ההרוגים ולמיליוני הפליטים, "מלחמות" ישראל נראות לפתע פחות חשובות.

    Liked by 1 person

  3. התחושה שמעוררת קריאת הספר היא מאוד רצינית. אבל אני יודע שיש אקדמאים, אמנם הם צבועים בגוון אחר לגמרי, שטוענים ההיפך. בספר טאובר מקעקע את הגרסה של מאיר פעיל ומציגו כמי שהאמת לא נר לרגליו, בלשון המעטה.

    אהבתי

  4. הגישה שלך לא מובנת כלל:
    אם אין לך כלים לבדוק את טענותיו של מישהו מסויים אז אתה מקבל אותם כאמת????

    היה מישהו (קומוניסט טרוצקיסט) שטען שבמהפכה הקומוניסטית נהרגו מעט מאוד אנשים (בערך 10) ןכל יתר ההרוגים היו עקב התקוממות אנטי-קומונסטית שתוכננה במערב. לטענת אותו אדם המערב שתל בכוונה את סטלין כדי להרוס את המהפכה הקומוניסטית מבפנים לכן למעשי כל האנשים שנרצחו ע"י סטלין, נרצחו בעצם ע"י מעצמות המערב. יש לך כלים לבדוק אם זה נכון או לא????

    מרבית החוקרים וכלי התקשורת היהודים טוענים שכן היה שם טבח. לחוקרים ולכלי התקשורת היהודים אין אינטרס לשקר במשהו שישמיץ את מדינת ישראל. ההפך הוא הנכון. לכן יש לקבל את טענתם זאת (כי אף אחד לא משקר נגד האינטרס שלו).

    אהבתי

  5. במלחמה כמו במלחמה כאשר אזרחים חסרי מגן נמצאים בשטח אש קיימת סבירות גבוהה להרבה נפגעים והרוגים או איך שמכנים אותם היום נפגעים הלא מעורבים.. אנחנו חיים במזרח התיכון הדמיון המזרחי אם אפשר לכנות אותו כך פועל 48 שעות ביממה והתוצאה הסופית היא לעתים קרובות טרגית ובלתי נמנעת..
    מי זוכר את אחמד שוקיירי מלך הפדאינים שקרן פתולוגי אשר ברבות הימים האמין לשקריו שאותם התאמץ להפיץ ברבים כאילו מדובר באמת לאמיתה..
    נכון הדבר שהתעמולה הפאן ערבית עזרה לחיילי צה"ל באותם ימים של מלחמת השחרור לנצח בקרבות גם כאשר היתרון הכמותי עמד לטובת האויב.. מזרח התיכון רווי סיפורי זוועה אותם נוהגים לספר זקני העם חלק מהסיפורים הם אמתיים ראה את סברא ושתילה.. כך נוהג כובש כל כובש משמיד את האוכלוסייה האזרחית אשר לרוב שרויה בחלם קרב ואבדן יכולת להתגונן הדבר הזה מתרחש עד עצם היום הזה ועדות לכך היא המלחמה בעירק וסוריה בימינו אנו.. במזרח התיכון אין כל חדש רק צה"ל שומר על כללי התנהגות אנושיים וטוהר הנשק וטוב שכך..

    Liked by 1 person

  6. גלגל, מדובר בחוקר רציני, פרופסור באוניברסיטה, שמחויב לסטנדרטים אקדמאיים. זה שיהודים נהנים להצביע על פשעיה של ישראל זה לא חדש. ומאיר פעיל תיעב את המחתרות אצ"ל ולחי.

    אהבתי

  7. א. האם היה טבח המוני בדיר יאסין
    _________________________________

    1. אליעזר טאובר אינו היחיד או הראשון שטוען שלא בוצע בדיר יאסין טבח. טעות לטעון שרוב החוקרים מסכימים שהיה טבח.
    נכון יותר לטעון שאל'מ במיל' מאיר פעיל קיבל מצה'ל יד חופשית והמוני מגפונים להפצת סיפורו. כמו בכל קורסי הקצינים בבה'ד 1 ובפו'מ כאילו סיפורו הוא "הגירסה הרשמית' המאומתת' של צה'ל ומכאן של המדינה. וכאילו כל הטוענים אחרת הם מיעוט הזוי ו/או משוחד של שרלטנים / חובבי קונספירציות

    – כל אנשי הלח'י והאצ'ל שהשתתפו בקרב על דיר יאסין, ללא יוצא מהכלל אחד, טוענים בתוקף שמדובר בעלילת דם.
    מפקדם אפילו פרסם על כך ספר.
    אפילו עמוס קינן, שהשתתף בקרב בדיר יאסין במסגרת הלח'י, ונפצע במהלכו, והפך אח'כ לאיש שמאל קיצוני, הודה לפני כעשרים או שלושים שנה שלא היה בדיר יאסין שום טבח. כשנשאל מדוע שתק לגבי הנושא עשרות שנים – טען שהכחשת העלילה לא התאימה לאג'נדה הפוליטית שלו.

    – ד'ר אורי מילשטיין, במסגרת מחקריו על מלחמת העצמאות, כתב כבר לפני כעשרים או שלושים שנה שלא היה שום טבח בכפר יאסין. בודאי שלא רצח המוני, מתוכננן בדם קר, במחצבה שליד הכפר לאחר כיבושו (כטענתו של מאיר פעיל).
    הוא הקדיש לנושא זה חלק מכובד מספריו ומאמריו על מלחמת העצמאות. (*)

    2. קיים דמיון בין סיפור הטבח שלכאורה בצעו הלח'י והאצ'ל בדיר יאסין לבין – אשמת הרוויזיוניסטים ברצח ארלוזורוב
    – האשמת חירות בנסיון פוטש בהנהגת היישוב באמצעות הנשק בספינת אלטלנה
    – נסיון לשכתב את ההיסטוריה לגבי מרד גטו ורשה- להסתיר את גבורת א'צ'י (הרוויזיוניסטי) במרד גטו ורשה ויחוס כל התהילה לאיל (השמאלני).
    גם במקרה זה, רק לאחר שפורסם מחקרו של משה ארנס על הנושא, היו נציגי מפ'מ שהודו שגירסתם למה שקרה בגטו ורשה הייתה שקרית הם הסבירו שלא רצו להעניק כבוד ליריביהם הפוליטיים "הפשיסטים"

    להערכתי נחשף כאן דפוס פעולה נפוץ של מפלגות השמאל בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת : פגיעה ביריבים פוליטים מצדיקה כל שקר וכל עלילה. כולל עלילת דם.

    ב. למי היה אינטרס לטעון שהיה טבח המוני – למרות שלא היה?
    __________________________________________________________

    1. הערבים ובני בריתם

    1.1 בתקופת מלחמת העצמאות
    הם האמינו שסיפורי זוועה על אכזריות היהודים, ומעשי טבח ואונס המוניים שהם מבצעים, יגבירו את מוטיבציית הערבים להילחם ביהודים.
    סיפורי זוועה אכן אלו אכן תרמו למוטיבציה הערבית לרצוח את הל'ה בדרכם לגוש עציון, ואת כמאה הרופאים והאחיות בדרכם בשיירה לבית החולים הדסה הר הצופים.
    מצד שני הם גם הניעו המוני משפחות ערביות לברוח מהיהודים (בתקווה שיוכלו לחזור לבתיהם לאחר שהיהודים יובסו).
    בחשבון סופי, מנקודת מבטם, התועלת בטלה בשישים בהשוואה לנזק. אכן בומרנג.

    1.2 בימנו
    סיפור הטבח בדיר יאסין "מוכיח" שהייתה נאכבה. שהערבים לא עזבו מיוזמתם, אלא שאולצו לברוח מפחד מציאותי ומוצדק ממעשי היהודים.
    זהו נדבך מרכזי בטענה לזכות השיבה, ובטענה שמדינת ישראל נולדה בחטא ואין לה כל לגיטמציה להמשיך להתקיים.

    2. היהודים [לתשומת לבו של גלגל 21]

    2.1 אנשי מפא'י ומפ'מ בעשורים הראשונים למדינה
    הסיפורים על האכזריות הברברית / הפשיסטית, ועל ומוסר הלחימה הירוד של אנשי הלח'י והאצ'ל – תרמו רבות לעובדה שבגין נאלץ לשבת באופוזיציה 30 שנה לפחד האדיר של הציבור הישראלי ממה שיקרה אם חלילה "הפשיסטים" יגיעו לשלטון. מה עוד, שכאמור, לא הייתה זו האשמת השווא היחידה שכוונה מהשמאל אל הימין.
    מפלגתו של בגין אפילו נתפסה בציבור הכללי כמפלגה מוקצית מחמת מיאוס, שלא ראויה להשתתף בשום קואליציה. בהתאם לסיסמא "בלי חירות ובלי מק'י (הקומוניסטים).

    כרווח משני, כל פשעי המלחמה שביצע הפלמ'ח במהלך מלחמה זו ואחריה – נתפסו כזוטות חיוורות וקלות ערך בהשוואה למה שלכאורה ביצעו הרשעים הפשיסטים האמיתיים.
    ניתן להוסיף שאדם כמאיר פעיל, שחוזר שוב ושוב על חומרת הפשעים שביצע הצד שלו, נוטה להיתפס כאיש צדק ומוסר. שלא לאמר יפה נפש. תדמית שכנראה הוא ומפלגתו השתוקקו מאוד לקשט בה את עצמם.

    2.2 כללית
    במהלך המלחמה – הסיפורים על אכזריות היהודים סייעו כאמור לפינוי שטחי המדינה היהודית העתידית מאוכלוסייה עוינת. מאוד לא ברור האם מדינת ישראל הייתה מצליחה לשרוד לו יותר ממחצית אוכלוסייתה הייתה גייס חמישי.
    מנקודת מבטו של בן גוריון סיפורי הטבח בדיר יאסין מהווים דרך לצוד שתי ציפורים באבן אחת. גם לסייע לפינוי המדינה היהודית מהמוני ערבים וגם להכפיש קשות את יריביו הפוליטיים.
    כמובן שאיני יודעת האם בן גוריון חשב על כך במודע. ברור רק שלא תכנן זאת מראש בדם קר, אלא ניצל לטובתו את המצב שהתהווה.

    ****
    מבחינה מסוימת, עצוב לחשוב שהאקט החשוב ביותר לביסוס המדינה יהודית (הפצת תעמולת זוועה שקרית שתעורר בריחה המונית של ערבים) התהווה די במקרה, ללא כל תכנון מוקדם מראש של הצד שלנו.
    כנראה ליהודים קשה מדי להאשים את עצמם בביצוע פשעי מלחמה קשים – גם אם זה היה עשוי לשרת את מטרותיהם. ליצור מידה מספקת של הרתעה / בריחה.
    עצוב גם לחשוב שהם העדיפו לשמר את השקר גם לאחר תום המלחמה, כשהפסיק לשרת מטרה ראויה של הרתעת הערבים, למרות שפגע בתדמית המדינה בעולם. הכפשת יריבים פוליטיים הייתה חשובה יותר בעיניהם מתדמית המדינה בעולם.
    מה שמוכיח שהשמאל הישראלי, שהיה בעבר די פרו סוביטי, לא הצליח לאמץ עד הסוף את חוסר המעצורים התעמולתי של מולדתם השנייה – רוסיה.

    ###########################

    (*) מצטרפת להמלצת חייל זקן על מאמר החובה של אורי מילשטיין במעריב.. למרות אורכו.
    הוא כולל מידע רקע חשוב על מצב הלחימה, איכות הכוחות ווהרקע לקרב על דיר יאסין, על הדרך בה נרקמה העלילה.
    חסרונו העיקרי בעיני הוא התמקדותו באינטרסים ןבטקטיקות של הצד הישראלי, ודי זניחת מה שהתחולל באותה עת בצד הערבי.

    לטענתו, הדי משעשעת, מאיר פעיל הוא למעשה אבי הלאומיות הפלסטינית. הוא האחראי לסיפור העלילה והפצתה, מכאן הוא האחראי למנוסה ההמונית / לנאכבה, ומכאן הוא אבי האירוע המכוננן שגיבש את הערבים שישבו באזור לעם.

    אהבתי

  8. דווקא העתירה שאל רום צירף היא הדבר הכי משמעותי בניסיון להבין מה היה שם.
    אנשים תמיד יכולים להסתיר ולעוות את האמת, אי אפשר להסתמך על מכלול העדויות הכה שונות, לא משנה כמה מכובד האדם העולם מאחורי המילים.
    מצד שני, חיילים יהודים שהורגים בכוונה אזרחים זה דבר שקשה מאוד להאמין לו.
    האמת היא כנראה משהו באמצע: לא הייתה שום מדיניות להרוג אזרחים, אבל אם אזרח נקלע לקו האש – לא טרחו לוחמינו לשאול את עצמם האם הוא לוחם או לא

    Liked by 1 person

  9. קמיליה, המקריות של עלילות הזוועה היא סוד כוחן. אם היה איזה תכנון אמיתי לחולל זוועות לאויב הוא היה הורס את המדינה פנימית, מוסרית וביחסי החוץ. בעצם רציתי להראות בפוסט את האירוניה שבכך שהמקריות הבלתי מכוונת ולמעשה זו שחפצים בכנות למנוע אותה, היא שמולידה הכרעה וניצחון.

    אהבתי

  10. אפשר לבוא ולהסיק מכאן – אם כך בוא ונתכנן את המקריות הזו. אבל לא, זה בלתי אפשרי ובלתי מוסרי. החייל שירה במי שנכנע בדיר יאסין יצר אולי תופעות לוואי מועילות, אך עדיין היה צריך להישפט ולהיות מוקע.

    אהבתי

  11. אני שמעתי שהיה טבח בדיר יאסין גם מאנשי מרכז ואפילו מאנשי ימין. שמעתי על זה גם אחרי 40 – 50 שנה כשזה לא שרת שום מטרה של השמאל. כמו כן שמעתי גם על מקרה טבח אחד בשנת 1954 של כפריים ערבים וזה קרה בזמן שלטון מפא"י ובאחריותה.

    אהבתי

  12. תמריץ וקמיליה,
    בריחת הערבים עקב דיר יאסין זו פרשנות חסרת ביסוס שאומצה על ידי אלו שהפיצו את השקר על הטבח. הקרב על יפו נערך כשבועיים לאחר הטבח כביכול והלוחמים הערביים לא ברחו אלא לחמו באומ (שתי ההתקפות הראשונות נהדפו ורק השלישית צלחה). חיסול של מי שמפסיד בקרב אינו מעשה חריג בתרבות המזרח תיכונית ואין הוא מעשה יוצא דופן שמטיל אימה. חוסר הנכונות להילחם אפיין שתי קבוצות בקרב הערבים, העשירים ומהגרי העבודה האריסים. האחרים זכו למורשת ברל כצנלסון, ויגאל אלון.

    אהבתי

  13. לאל רום,
    פסק הדין שצרפת עורר בי שלוש שאלות, שאשמח אם תוכל לענות עליהן:

    1. האם ידוע לך, מתי, אם בכלל, ישוחררו המסמכים?
    לאחר 50 שנות גניזה הם היו אמורים להשתחרר ב 1998. ועדת השרים החליטה ב 2007 להאריך את המועד ב 5 שנים נוספות. פסק הדין ניתן ב 2010. וכידוע לכל – עוד מעט 2018. כמעט 70 שנה אחרי הארוע.

    2. האם עיתון הארץ ביקש במפורש את השחרור של הצילומים?
    היו בפסק הדין רמיזות שאולי זו הייתה מטרתו העיקרית של העיתון, אך איני בטוחה בכך.
    אם כן – אקבל חיזוק לחשדותי בנוגע למטרתו העיקרית של עיתון הארץ. (רמז: *לא* סקרנות אינטלקטואלית / חשיפת האמת ההיסטורית)

    3. האם בית המשפט לא היה יכול להורות על שחרור המסמכים בלי לשחרר גם את הצילומים הנלווים?
    פסק הדין ציין שימוש בצילומי זוועה לתעמולה אנטי ישראלית ארסית, ובעיית ביזוי כבוד המתים.
    להערכתי נימוקים אלו נוגעים יותר לצילומים מאשר למסמכים כתובים. הרי אין כל מחלוקת שהיו בקרב הרוגים ופצועים רבים. יש רק מחלוקת על מספרם (פחות ממאה או יותר מ 250), מקום מותם (בכפר עצמו או במחצבה הסמוכה) וכדומה. יתכן שהתשובות לכך נמצאות במסמכים, אך ברור שאינן נמצאות בצילומי תקריב של גופות מרוטשות.

    #####################

    טראמפ הורה לאחרונה לשחרר המוני מסמכים בנוגע לרצח קנדי.
    להערכתי המוני מצדדי תאוריות הקונספירציה בנוגע לרצח קנדי יתאכזבן מרה. כנראה יתברר להם שגורמי החקירה ואכיפת החוק האמריקאיים ביקשו שיוטל חסיון כמעט נצחי על המסמכים – לא כיון שהיו מעורבים בקנוניה לרצוח את הנשיא אלא כיון שהמסמכים מציגים אותם במערומיהם. הם כנראה חושפים המוני מחדלים בשמירה על הנשיא, והמוני מחדלים בביצוע החקירה.
    באנלוגיה לסיפור דיר יאסין – מסקרן אותי האם המסמכים חושפים את הנהגת הצבא ו/או המדינה דאז במערומיהם.

    אהבתי

  14. קמיליה ,

    אם קראת אכן הפסק דין , היית מבינה , שהיה שם גם שיקול מדיני , שהרי היה משא ומתן מדיני עם הפלסטינאים , ולכן , עצם השיחרור של צילומים , יכול לפגום באוירה משהו על פי טענת המדינה ובג"ץ הסכים עם כך , מעבר לביזוי כבוד המת , שזה שיקול כשלעצמו , גם בחוקים אחרים אזרחיים אגב ( הגנת הפרטיות וכו…. ) .

    בעיקרון , ועדת השרים , יכולה שוב לקבוע שעסקינן בחומר חסוי ואז לחסות החומר לעוד תקופה ( בעיקרון , אבל לא לישון , ניתן לאתגר זאת ) .

    לא ידוע למה את מתכוונת לשיחרור צילומים . הם ביקשו לעיין בחומר בעיקרון , ולא התאפשר להם . אלא שעיון יכול לכלול גם צילום העתק וכדומה במקרים מסוימים , אז מניח שלזה את מתכוונת ( פשוט לעיין ולצלם העתקים משהו ) . שהרי , הם לא יכולים לקבל זכות קנין , לשים ידם על החומרים עצמם , על המקור , זה קנין של המדינה הרי .

    להתראות

    אהבתי

  15. לתמריץ,

    עליך להבחין בין תכנון מראש של פשעי מלחמה קשים / פשעים נגד האנושות לבין הפצת תעמולה שקרית שהצד שלך עושה (ובכוונתו לעשות עוד הרבה) פשעים מזעזעים שכאלו.
    אני התייחסתי למלחמת תעמולה / להפצת סיפורי זוועה – לא לעשייתם בפועל.

    בתקופת מלחמת העולם השנייה – הייתה בריחה המונית של אזרחים גרמנים מקלינינגרד (מובלעת גרמנית בשטח פולין), הרבה לפני שהצבא האדום הגיע לאזור. הבריחה התבצעה כיון שגם הרוסים, וברוב טפשותם גם הגרמנים, הפיצו תעמולה על האכזריות הנוראה של הצבא האדום כלפי לוחמים גרמנים שנפלו בשבי וכלפי האוכלוסייה האזרחית שכבשו. תעמולה שאולי כשביעית ממנה היה מוצדק. הם אכן בצעו פשעי מלחמה רבים, אבל הסיפורים על מעלליהם היו נוראים שבעתיים.

    הצד הערבי במלחמת העצמאות למעשה חזר בדיוק על אותה הטעות שעשו הגרמנים במלחה'ע השנייה. הוא חשב שתעמולה על האכזריות הלא אנושית של היהודים תעזור לו – והשיג את ההפך.
    אבל הצד היהודי לא השכיל להשתמש, מראש ובמודע, בתחכום, בערמומיות ובמקיוליסטיות של הישגי התעמולה הסובייטית. לסובייטים היה משרד תעמולה, שעיקר עיסוקו היה השגת נצחונות במלחמה הפסיכולוגית ובערעור יציבות משטרים. לישראל מעולם לא היה כזה, ואם היה הוא כנראה היה מנסה להציג אותנו כחסידי אומות העולם. לא כאכזריים חסרי מעצורים. כנראה מגבלה פסיכולוגית של היהודים, שהסובייטים מעולם לא סבלו ממנה.

    [הסוביטים למעשה השתמשו בטקטיקת ההפחדה והטלת האימה שמאות שנים קודם השתמשו בה המונגולים. גםמ נגדם. ערים בצורות שלמות נכנעו לפני המונגולים ללא כל קרב – רק כיון שסיפורי מעשה הזוועה שעשו המונגולים במי שלא נכנע להם מיידית הקדימו בשבועות שלמים את צבאם.]
    וגם בשחמט הרוסים מצליחים יותר מהישראליים.

    #########################

    לחייל זקן,

    1. אתה מתעלם מהעובדה ששבועיים אחרי דיר יאסין הם זמן קצר מדי מכדי שתעמולת זוועה תספיק לשקוע ולתת את אותותיה. נדרש זמן אינקובציה.
    על אחת כמה וכמה בעולם ללא תקשורת המונים חזותית מפותחת – כפי שהיה ב 1948.
    בנוסף, נדמה לי שבתרבות הערבית רצח המוני של כל האויבים נתפס כפחות גרוע מאונס המוני של כל הנשים.

    2. האם ב"מורשת יגאל אלון וברל כצנלסון" כוונתך לתמיכה שלהם (ושל רבין, ויצמן וגנדי) ברעיון הטרנספר?
    אם כן: למיטב ידיעתי כל הנ'ל השתעשעו בשלב מסוים בחייהם ברעיון זה. אבל אף אחד מהם לא יישם אותו לתוכנית פעולה מקפת סדורה, כולל תכנון מראש של האמצעים (התעמולתיים והאחרים) להשגת מטרה זו בכל שטחי המדינה היהודית.

    אהבתי

  16. לאל רום,
    דווקא קראתי, ובעניין רב, את פסק הדין. אבל כנראה לא התנסחתי בברור.

    אני מבחינה בין מסמכים מודפסים / טקסטים לבין תמונות. לגבי 1948 מדובר כמובן רק בתמונות סטילס. בארכיון המדינה גנוזים גם טקסטים לגבי דיר יאסין וגם תמונות שצולמו לאחר תום הקרב.

    המסמכים הכתובים *אולי* יחשפו אמיתות שלא ידועות לנו כיום, אבל הפוטנציאל שלהם לעורר רגשות עזים מאוד נמוך.
    תמונות זוועה, ובעיקר צילומי תקריב של גופות מרוטשות, לא יחשפו שום אמת לא ידועה, אבל הפוטנציאת שלהן לעורר רגשות עזים אדיר. תמונות שכאלו אכן עלולות לפגוע בתדמית ישראל בעולם, בשיחות עם הפלסטינאים, וברגשות המיעוט הערבי – ישראלי כלפי המדינה. ברור שהן עלולות להוות חומר גלם מופלא לכל שונאי ישראל בעולם.

    מכאן שאלתי האם עיתון הארץ ביקש רק את החשיפה של הטקסטים או גם של התמונות, והאם המדינה ו/או בית המשפט לא יכלו להבחין בין שאלת מועד החשיפה של הטקסטים לבין שאלת מועד החשיפה של התמונות.

    אהבתי

  17. קמיליה ,

    גם אם את מאבחנת בין מסמכים לתמונות , הרי זה לא משנה מכמה וכמה בחינות :

    גם הראשונים וגם האחרונים חוסים תחת הסודיות , אז זה לא משנה מבחינת בית המשפט או בג"ץ ( שבעצמו עיין בחומר אם הבנת אכן ) . ואני מסביר , הארץ ביקש לעיין גם בתמונות , וגם בדוקומנטים , אבל זה לא משנה האבחנה בינהם .

    כך או כך , מדובר בקנין של המדינה , לא של העותרים או מאן דהוא אחר , לכן , אפשר לעיין , לצלם , לא לשים יד על המקור כמובן .

    ואגב , בנושא התמונות , צריך לזכור , שבעידן הנוכחי של המדיות המבוזרות , תמונות שמשתחררות לרשת כך או כך , בלתי נתפסות . מ- " צוק איתן " למשל , השתחררו תמונות של תינוקות , מחוררים , נקובים , מרוסקים , הכל ברחבי העולם כולו . אין לתאר הנזק שנגרם . אבל , שוב , כאן היה גם סנטימנט מדיני וכדומה באמת .

    להתראות

    אהבתי

  18. קמיליה,
    הדרך מירושליים ליפו ארכה פחות מיומיים על גבי חמור. הערבים ברחו ממקומות שבהם לא היתה מנהיגות. היכן שהיו מנהיגות ואירגון הם היטיבו להילחם. כך היה בכפרים בדרך לירושליים ובירושליים עצמה ממנה לא היתה בריחה למרות הקירבה לדיר יאסין. הבריחה של הערבים מיפו החלה הרבה לפני דיר יאסין וכך גם בעוד ריכוזים ערביים שנמצאו בחיכוך עם היהודים. בחיפה, שבועיים וחצי לפני דיר יאסין, פוצצו היהוד משאית תופת שבה היה מטען של קרוב לטון שגרם למאות נפגעים. מספר ימים לפני כן חוסלה שיירת נשק ערבית שבין נוסעיה היו מרבית חברי ההנהגה הצבאית הערבית של העיר. עקב כך, טיפטוף הפליטים מהעיר הפך לשיטפון.

    אהבתי

  19. כמה ציטוטים מהספר:
    "עאדל יחיא, חוקר פלסטיני שריאיין פליטים רבים בשנות התשעים המאוחרות, ציין שרובם קבעו באופן ברור שפרשת דיר יאסין הייתה הסיבה העיקרית לעזיבה ההמונית של 1948".

    חאזם נוסייבה משירות השידור הארצישראלי היה אחראי לנפח את הפרשה ולדבר על אונס, רצח, השחתת גופות ועוד. "לא הבנו את המנטליות של העם הפלסטיני שלנו". "מסתבר שזו הייתה הטעות הגדולה ביותר והיקרה ביותר שעשינו". "אנו לא מפחדים ממוות, אבל אנו לא יכולים להשלים עם זה שנשותינו תיאנסנה. אנחנו לא יכולים לשרוד אם נשותינו תיאנסנה".

    "אחרים האשימו את הזרם המרכזי ביישוב היהודי, זה שגינה כביכול את הפרשה, בשימוש בכל כלי התקשורת כדי להפיץ את השמועות ולהבריח את הפלסטינים. היו אף שטענו שכלי רכב נושאי רמקולים של ההגנה נסעו בשכונות הערביות של ירושלים כשהם מזהירים את התושבים שאם לא יעזבו, גורל דיר יאסין יהיה גורלכם".

    רבים מתושבי עין כארם, בייחוד נשים וילדים, עזבו את בתיהם מאז יום שישי 9 באפריל. הכפר נתפס ביולי ללא קרב. כמה זקנות שנשארו שם סיפרו למבקר שהדבר קרה בהשפעת אירועי דיר יאסין.

    פליטה ייחסה את הבריחה מחיפה לפחד מהמעשים שהיהודים יעשו לנשים, משום שערביי חיפה שמעו שנשים ונערות נאנסו בדיר יאסין ושכרסיהם של נשים הרות שוספו. "מה אתה רוצה, שהם יבואו ויפתחו לי את הבטן", שאלה אישה הרה מנצרת את בעלה.

    אמיל גורי, המזכיר הכללי של המפלגה הערבית הפלסטינית וחבר בוועד הערבי העליון, הסביר חודש לאחר האירועים שהמצור על ירושלים נכשל בגלל דיר יאסין. המתנדבים הערבים נטשו את החזית וברחו לכפריהם להציל את משפחותיהם.

    אהבתי

  20. תמריץ,
    זו תודעה מוטמעת, כמו המפתח תוצרת סין והעבר הכנעני. הנתונים לא מסתדרים עם התזה הזו שכן אין קורלציה כמותית של פליטות שניתן לקשור אותה לקרב בדיר יאסין. ניתן למצוא עשרות דוגמאות כמו זו של חיפה שאינן מתיישבות עם התזה החביבה על היסטוריונים.

    אהבתי

  21. לפי אחד המצוטטים בספר – נפילת חיפה באמת הייתה הנדבך השני בבריחה. דיר יאסין מחד וחיפה מאידך מסבירות את היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינית.

    אהבתי

  22. ביפו היהודים ברחו אחרי ההחלטה באו"ם (כ"ט בנובמבר) ובעקבותיהם החלו העשירים הערבים לצאת. אם תעשה ניתוח פליטות לפי מקום וזמן תמצא בעיקר קורלציה למאורעות מקומיים כמו התקפות של היהוד והגעת צבא זר (מצריים, קאוקג'י). דיר יאסין תפס כל כך חזק בגלל שהנהגות שני הצדדים סיפרו את אותו סיפור מופרך לצורך רווח פוליטי. בראיה מערכתית זה היה קרב שולי בישוב חסר חשיבות, רחוק מהמשמעות האסטרטגית של כיבושי יפו וחיפה.

    אהבתי

  23. לכל הכותבים הנכבדים: אני מציע שתקראו את הספר ושם תמצאו התייחסות לכל הנקודות שהעליתם כאן. אגב, לידיעתכם, בספר נעשה שימוש בכל המסמכים שארכיון צה"ל לא משחרר ושבג"ץ קיבל את עמדתו בעניינם.

    אהבתי

  24. כל שנותר לי הוא להצטער שפרסום של אירוע דומה, בין אם קרה או לא קרה, לא התרחש במלחמת ששת הימים. היה חוסך לנו הרבה מאד צרות.

    Liked by 1 person

  25. ניתוח מעניין של הספר מזווית ערבית:
    https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.4642353

    הכותב מדגיש נקודה שבאמת לא עמדתי עליה מספיק בפוסט – דיר יאסין היה אחד הכפרים שיותר נטו לשיתוף פעולה עם היהודים, ולכן אין ספק שהיה משהו מאוד לא הוגן בגורל שניחת דווקא עליו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: