הדרך לעבודה כבר לא חסומה

ההסדר שהושג בעניין קצבאות הנכים הוא אחד ההישגים החברתיים של ממשלת נתניהו, אף שזו כמובן נאנסה אליו בעקבות הפגנות וחסימות כבישים ולא החליטה עליו מרצונה. אפילו אין צד שמפסיד מההסדר הזה. אמנם הקצאת כספים היא בעיקרון משחק סכום אפס, וכסף ממשלתי שמוקדש למטרה מסוימת בא על חשבון כספים אחרים שיכולים היו לשרת מטרות אחרות. אבל במצב הכלכלי הנוכחי במדינה, לפחות באופק הנראה לעין, הדברים אינם בדיוק כך. הוצאת כספים יכולה לשרת מטרה מקרו-כלכלית חשובה, מבלי שבאמת תצמצם את מה שמצוי בקופה הציבורית. מדוע זה כך? אנו מצויים במצב שבו השקל נעשה חזק מדי (בשל חדלונה של קרנית פלוג). כל הוצאה משמעותית של כספי מדינה אמורה להועיל להחלשת השקל. החלשת השקל מועילה ליצואנים ומהווה מקור של צמיחה.

ישנו היבט חיובי נוסף להסדר שהושג עם הנכים – נחלשה הדרישה מהם להיות מסכנים בתמורה לקצבאות שיקבלו. שיטת מתן הקצבאות הקודמת אסרה למעשה על נכים לצאת לשוק העבודה. כל הכנסה שלהם מעבודה הייתה מפחיתה משמעותית את הקצבאות שלהם. המתווה הנוכחי אמור לאפשר בסופו של דבר לנכה להרוויח כ-5,000 ש"ח מעבודה מבלי שהדבר יפגע בזכותו לקצבה. ישנו אלמנט של אכזריות ממש בהתניה שהתקיימה ועודדה  נכים שרוצים להמשיך להחזיק בקצבתם להישאר מובטלים תחת האיום שאם יצאו לעבוד ולהשתכר תינטל מהם הקצבה. זאת מאחר שעבודה אינה רק כסף. היא גם מימוש עצמי, היא גם תחושת כבוד וערך. היא גם מקור לסיפוק במקום שעמום. וכמובן עבודה מהווה תרומה למשק בכללותו.

בימין הכלכלי יש שסולדים כל כך מהשיטה של מדינת הרווחה להפוך אנשים למסכנים ולתלויים תמורת קצבאות, עד שהם תומכים בביטול מוחלט של מערכת ההתניות ובמקום זאת קוראים למתן קצבה נדיבה ללא תנאי לכל אזרח בוגר. לתת קצבה לכל אחד יעלה הון עתק, אבל מצד שני יש חיסכון גדול בביטול כל המערכת שמנהלת את חלוקת הקצבאות לכל אחד ואחד על פי מדידת רמת מסכנותו, ויש שיפור אדיר בתמריצים על ידי ביטול התמריץ למסכנות שבהפיכתה לסיבה להענקת קצבה.