שיטה חדשה במקום ליכודניקים חדשים

הליכודניקים החדשים, שרובם כנראה לא באמת רואים בעצמם ליכודניקים או מצביעי ליכוד פוטנציאליים, מטרידים את ראשי הליכוד, שמנסים למנוע מהם להשתתף בפריימריז.

בפעם הקודמת האיום מבפנים על צביון הליכוד הגיע דווקא מהימין הדתי, מתומכי משה פייגלין ששאפו להשתלט על התנועה מבפנים, אך נכשלו. פייגלין הצליח להיכנס פעם אחת לכנסת. ברם, יומרותיו היו גדולות בהרבה, וכישלונו מהדהד. עתה שוגים מעריצי פייגלין בפנטזיות על ריצה נפרדת לכנסת, וגם הן יתנפצו. אין ביקוש רב בציבור הישראלי לסחורה הפונדמנטליסטית – ליברלית שפייגלין מנסה לשווק.

פייגלין אז, הליכודניקים החדשים עכשיו, מעלים את השאלה – איך מאזנים בין הרצון לאפשר לקהל רחב להכתיב את אופי התנועה ולא לקבוצות קטנות וסחטניות ובין החשש מהשתלטות עוינת של כאלו שלבם בכלל במפלגות אחרות? אחד הפתרונות האפשריים הוא לקבוע שהצטרפות כחבר תנועה משמעותה הצבעה אוטומטית עבור התנועה בבחירות, אבל פתרון זה חותר תחת עקרונות הבחירות החופשיות ולא ניתן לקבלו בשום פנים. מאחר שחברות בתנועה היא עניין פומבי, הצבעתו של חבר התנועה תהיה גלויה לכל ולפיכך גם ניתן יהיה לכפות אותה, לסחוט אותה וכדומה. אפשר בקלות לדמיין את בכירי ש"ס מכריחים את כל המורים באל המעיין למשל להצטרף כחברים, או קובעים שמי שלא הצטרף כחבר תנועה פסול למניין.

פתרון הולם יותר יהיה לחלק את פתק ההצבעה לשניים – למשל בצד אחד יהיה כתוב שם התנועה שאליה מצביעים. בצד שני תהיה מטריצת מספרים. המצביע יסמן את המספרים שמסמלים את מועמדי הפריימריז שהוא חפץ ביקרם, אשר קשורים לתנועה המופיעה על הצד הראשון של הפתק.   ככה יובטח הקשר בין הצבעה בפריימריז לבין הצבעה בפועל למפלגה.

גם פתרון זה מעלה שאלה – אם הפריימריז יתקיימו בד בבד עם הבחירות לכנסת, המצביעים המתלבטים בין מפלגות לא יוכלו לדעת לאיזה הרכבי רשימה בעצם הם יכולים להצביע, ואולי אפילו גם מי מוביל אותם, אם גם דבר זה נקבע באותם פריימריז. איך מפלגה בכלל יכולה לנהל קמפיין בחירות אם אינה יודעת כלום על אופיה ודמותה בטרם הבחירות עצמן.

אפשרות מעניינת היא לחלק את הבחירות לשני סבבים, שיופרדו בחודש או בחודשיים. כל מצביע יבחר אם הוא מעוניין להשתתף בסבב הראשון או השני. בסבב הראשון ניתן יהיה גם להצביע למפלגה וגם להשתתף בפריימריז שלה. בסבב השני ניתן יהיה רק להצביע למפלגה, ולא יוכלו להשתתף בו אלו שהשתתפו כבר בסבב הראשון. מספר הקולות הסופי של מפלגה יורכב מהמספר הכולל של מצביעים לה בשני הסבבים.  בסבב הראשון צפויים להשתתף רק נאמנים מוצהרים של מפלגה, ומספר הקלפיות יהיה אולי מוגבל. בסבב השני ישתתף העם כולו. שיטת בחירות כזו תנהיג מהפכה אמיתית במערכת הפוליטית בישראל ותאפשר להכניס דמוקרטיה אפילו למפלגות שבהן אינה מקובלת כלל – כמו המפלגות החרדיות או מפלגתו של יאיר לפיד. גם אם החוק לא יכפה זאת, ייווצר תמריץ גדול למפלגות לאפשר בחירה בין מועמדים, ולו מוגבלת, כדי לזכות בסבב הראשון בקולו של מצביע החפץ למקסם השפעה.

באופן זה ניפטר גם מהשפעתן המזיקה של קבוצות קטנות, למשל נהגי המוניות חברי הליכוד, שדוחקים בישראל כץ שלא לאפשר את פעילות אובר לארץ. או עובדי התעשייה האווירית ששנים הכניסו בנאמנות כץ אחר לכנסת. חסרונות ברורים של שיטת שני סבבים הם התארכות הזמן מרגע ההחלטה על בחירות עד לסיומן. כיום החוק דורש לשם כך שלושה חודשים. עתה אולי יידרשו ארבעה או חמישה. גם העלות הכספית של הבחירות תזנק, הן למדינה, הן למועמדים שיצטרכו להיחשף לקהל מצביעים פוטנציאלי של מאות אלפים. לדעתי, עדיין שווה.

יצוין שבעולם ובעיקר באירופה, במדינות אשר מקובלת בהן בחירה ברשימת מועמדים פתוחה, בדרך כלל נוקטים גישה פחות קיצונית שבה יכולתם של המצביעים לשנות את סדר הרשימה שנקבע מראש קיימת, אך מוגבלת. בדרך כלל הרוב הגדול בוחר שלא לשנות דבר.