דברו היפרדות למען התחברות

על פי חשיפה בחדשות ערוץ 2, ראש הממשלה נתניהו העלה בשיחות עם המתווך האמריקני את האפשרות לחילופי שטחים במסגרתם יועברו ישובים במשולש באזור ואדי ערה לרשות הפלסטינית. התפתחות מרעישה מאוד – התוכנית הפרובוקטיבית המפורסמת של ליברמן אומצה בידי נתניהו.

עד כמה שאפשר לנבא את המציאות, סביר להניח שרעיון חילופי השטחים בוואדי ערה לעולם לא ייצא לפועל. קודם כל, אנחנו עדיין רחוקים מהקמת מדינה פלסטינית שתוכל לקלוט שטחים אלו. שנית, לא ברור למה למדינה הפלסטינית יהיה אינטרס בקבלת השטחים האלו. שלישית, יש מכשולים משפטיים עצומים החוסמים העברת שטח ישראלי ריבוני מאז 49', המאוכלס בתושבים ישראלים, על תושביו לידי מדינה אחרת. רביעית, יישום הרעיון יצמצם עוד יותר את מותניה הצרות של ישראל, ויהפוך את כביש 6 למעין כביש 10 על גבול ישראל ומצרים שלא היה מנוס מלסוגרו מנימוקים ביטחוניים כשהטרוריסטים התחילו לשרוץ בסיני.

אף על פי כן, זהו מסוג הרעיונות הפוליטיים הנדירים שעצם הדיבור עליהם, לא משנה כמה מופרך היישום, מניב תועלת גדולה. רובם של ערביי ישראל חצויים בין נאמנותם הלאומית, הנתונה ללא סייג לתנועה הפלסטינית השונאת את ישראל ומבקשת לראות בהיעלמותה, לבין חיי היומיום שלהם שאותם רובם מעדיפים לחיות בשלום במדינה דמוקרטית מערבית עשירה ולא במדינה ערבית קיצונית ענייה. הדיבור על מסירת אום אל פאחם וסביבותיה מבליט קונפליקט זה ומחולל דיסוננס קוגניטיבי עצום בין חלקי המוח של ערבי ישראלי ממוצע, והוא עשוי גם לחולל תמריץ חיובי בכך שמבהיר לחברה הערבית שהיא משלמת מחיר כבד על ההקצנה בתוכה, עד כדי סילוקה מהחברה הישראלית. כאשר מיעוט לאומי מתגורר בצפיפות בסמוך למדינת הלאום שלו, נוצרת דינמיקה התומכת בסיפוח שעשויה לגבור על הגבולות הבינלאומיים המוכרים, כפי שקרה בחצי האי קרים. האירוניה הייחודית של הסיטואציה הישראלית היא שלמיעוט הלאומי אין שום אינטרס בסיפוח כזה על אף איבתו העזה למדינה שבה הוא מיעוט.

דו הקיום בין יהודים וערבים בישראל עובד לא רע יחסית למה שניתן היה לצפות. מספר פיגועי הטרור מצד ערבים ישראלים אינו רב. כמו שאפשר להבין משמיעת הח"כים הערביים ברשימה המשותפת, שרוב עצום של ערביי ישראל הצביע להם, הדבר אינו נובע מאהבת ישראל. הוא נובע מהאפקטיביות של עבודת השב"כ ומהתלות הכלכלית ביהודים. ההקצנה המתמשכת של הח"כים כמו גם ההלוויה ההמונית שנערכה למחבלי הר הבית עלולים ללמד על שחיקת המודל שאפשר לערבי ישראל להשלים עם קיום המדינה ללא השתתפות בטרור. גיא בכור אף כתב לאחרונה על התפתחות מדהימה בקרב ערביי ישראל – הם, שפעם חשו נתונים למרותו של אש"ף נציג הפזורה הפלסטינית, כה מזלזלים באבו מאזן שהחלו לראות בוועדת המעקב שלהם את הגוף העליון של העם הפלסטיני המוסמך לבטא את רצונותיו, ובנימה לוחמנית עוד יותר מזו של אבו מאזן.

אם יש רוב בין ערביי ישראל שמתנגד להקצנה, נראה שאין לו שום אינטרס להשמיע את עמדתו בצורה ברורה. הצפת רעיון כמו זה של ליברמן – נתניהו יכולה לחולל אינטרס כזה ולהועיל פלאים ליחסי יהודים וערבים במדינה.