ארבע פנים לשאלה העזתית

החשמל שמסרב לזרום לרשת העזתית מאיים להמיט עלינו עוד מלחמה הקיץ. עדיין יש מקום לתקווה שבסבך האינטרסים והתככים בסגנון חצר ביזנטית שמאפיינים את המזרח התיכון העכשווי תימצא הדרך להשקיט את הרצועה האומללה.

מעבר לכיבוי שריפה פה ושם עולה השאלה מהו האינטרס הישראלי האסטרטגי העליון לגבי עזה. אי אפשר להטביע אותה בים כמו שפלט פעם במרירות יצחק רבין, אי אפשר אפילו להכריח את תושביה להקדיש מחשבה לתכנון משפחה ולרדת מרמת החמישה ילדים לאישה המבטיחה שלא משנה מהן הצרות הנוכחיות של הרצועה, הצרות העתידיות יהיו גדולות בהרבה.  הדילמה היא האם לשתף פעולה עם אבו מאזן והנהגת הפת"ח במטרה להחזיר את עזה לחיק העם הפלסטיני או לראות בהפיכתה של עזה לישות משל עצמה הגשמת אינטרס ישראלי. להלן אציג ארבע פרספקטיבות. פרספקטיבות ימניות ושמאליות התומכות בהותרת עזה בדד, פרספקטיבות החותרות לחברה עם יהודה ושומרון.

עזה לבדה, פרספקטיבה ימנית

הימין מאוד לא רצה לראות את עזה מתנתקת מיתר השטחים. ההתנתקות מבחינתו היוותה אסון ועד היום מדי שנה בחודש אב תוגת כתום שוררת בחוגיו. אבל בגמישות מרשימה מצד מחנה כה שמרני הצליח הימין לגבש תוכנית ב' שמוציאה מתוק מעז(ה). אם עזה כבר אבדה לארץ ישראל לעולמים, הרי שכשני מיליון תושביה אינם רלוונטיים למניין הדמוגרפי שבין הים לירדן. קודם לכן סיפוח השטחים היה התאבדות דמוגרפית ודאית. עתה אפשר לדמיין שאם החרדים והמתנחלים ימשיכו בנורמות הילודה הנוכחיות שלהם ואם מנגד הערבים ביו"ש יתכנסו לממוצע הילודה בעולם הערבי שמצדו מתכנס לממוצע במערב. ואם מצרפת יגיעו עולים רבים ואם גם מאמריקה יבואו כמה וכמה. ואם ימצאו בעולם השלישי בורמזים ונפאלים הרואים עצמם כנידחי ישראל האבודים ומנגד אם בגשר אלנבי צעירי פלסטין יעזבו לבלי שוב כדי לחפש עבודה באירופה המתאסלמת בנאיביותה או במדינות המפרץ ואולי כבר עזבו כפי שמבטיחים הדמוגרפים של הימין.

אם כל הדברים האלו יקרו אפשר יהיה בעוד שלושים או ארבעים שנה או מקסימום שמונים, ומה זו כבר דרך ארוכה עבור עם הנצח, לספח את יהודה ושומרון, להעניק לתושביהם הפלסטינים זכויות אזרח מלאות מבלי שהדבר יהווה קטסטרופה דמוגרפית ולהבטיח את קיום מדינת ישראל בארץ ישראל הכמעט שלמה.  תמורת כל הטוב העתידי הזה ישראל תצטרך לסבול קיום מדינת חמאס בגבול שדרות ואשקלון. על כן חכם מצד ישראל לקדם פתרונות שיאפשרו את הישרדות המדינה הזו כמו יוזמת האי המלאכותי של ישראל כץ. מבחינת הימין אין עם פלסטיני (כפי שהציג לאחרונה הסטריקן הימני אסף וול בצורה משעשעת), אבל יתכן שיהיה זה חכם להקים במו ידינו עם עזתי.

בנוסף לכל זאת – מצבה הנוכחי של עזה דומה למצבם של היהודים בימי הביניים על פי התיאולוגיה הקתולית. "אל תהרגם פן ישכח עמי". עליבותם של היהודים, אליבא דקתולים, מלמדת לקח, על כן עדיף להותירם. גם עליבותה ואלימותה של עזה המנותקת מהוות לקח לתוצאות נסיגה שהימין לא רוצה שאיש ישכח.

עזה לבדה, פרספקטיבה שמאלית

השמאל תמך בהתנתקות, אבל קיווה שעזה תעבור לידי אבו מאזן בצעד שיקדם את תהליך השלום הכולל. בפועל הדברים התרחשו אחרת. ברם, להפרדה בין יהודה ושומרון לבין עזה יש יתרונות מפרספקטיבת שמאל. היתרון הראשון הוא שזהו המצב הנוכחי. התוויית אסטרטגיה שמטרתה חיבור מחודש בין עזה ליו"ש יכולה לעודד הרפתקנות צבאית, מבצע שמטרתו מיטוט החמאס. ציפי לבני למשל השמיעה את הדעה שעל ישראל לחתור להפיל את שלטון החמאס צבאית כדי לאפשר הסכם שלום עם הפת"ח. אבל הרפתקנות צבאית ושפיכות הדמים שכרוכה בה לעולם לא נגמרות טוב מפרספקטיבת שמאל. עדיף להשלים עם המצב הקיים ולפעול למען להסדרים כלשהם עם החמאס. אם יהיה אביב עזתי שכרגע אינו נראה באופק והעזתים בעצמם יבחרו להשליט על עצמם מתונים, מה טוב. אבל אין זה תפקידה של ישראל לנסות ולחולל זאת – הרי הייתה זו איוולת מצד שרון ובגין לנסות להשליט הנוצרים על לבנון.

היתרון השני של בידוד החמאס בעזה הוא שכך מובטח שימנע ממנו שלטון ביהודה ובשומרון. שאלת הנסיגה והיישובים בעזה כבר אינה רלוונטית, והשאלה המדינית הגדולה נוגעת לעתיד יהודה ושומרון. בשטחים אלו מוטב שהשלטון הפלסטיני יהיה בידי הפת"ח, שהוא ארגון שניתן להידבר עמו ולהגיע עמו להבנות שיזכו להכרה בינלאומית.

עזה מחוברת, פרספקטיבה ימנית

השלמה עם שלטון החמאס בעזה פירושה השלמה עם הפרתו הבוטה של עיקרון שכל ראשי ממשלות ישראל, מהימין ומהשמאל ראו תמיד כמובן מאליו – לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. החמאס חמוש עד צוואר ויצליח למצוא דרכים להתחמש עוד ברבות הימים, ויהווה איום מתמיד על ישראל. פלישה לעזה כיום תכאב מאוד, פלישה לעזה מחרתיים תכאב עוד הרבה יותר. יש הטוענים שניתן יהיה להגיע להבנות עם החמאס במקל ובגזר, אך האם אין בגישה זו נימה של פייסנות עם תנין שהימין אוהב תמיד להוקיע.

מדינה ערבית חמושה ממערב לירדן שיכולה לכרות בריתות עם כוחות זרים הייתה מאז ומתמיד הסיוט של ישראל ופתח אפשרי לעימות צבאי שסופו מי ישורנו. מי יודע מה תניב עוד הברית ההדוקה של עזה עם השלטון האיסלאמי בטורקיה, ואולי יש בה פתח לשובם הממש לא רצוי של העות'אמנים אל ארץ ישראל, מאה שנה אחרי הגנרל אלנבי.

חשוב לא פחות, האם חנן בן ארי לא התחייב מפורשות: "עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא"?

עזה מחוברת, פרספקטיבה שמאלית

יצחק רבין האמין שישראל יכולה להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. לשם כך עליה להיות מוכנה לפשרות נדיבות, אך גם לנהוג ביד קשה בתנועת הסירוב הפלסטינית. בשם אותה תפיסה הוא סירב, בניגוד לנתניהו, לשחרר את השיח' יאסין. כל עוד עזה נשלטת בידי החמאס שום הסכם שיסיים את הסכסוך לא ימנע התלקחות שם. כפי שהסכמי אוסלו לא היו יכולים למנוע מהחמאס לפוצץ אוטובוסים במרכזי הערים בישראל.

מזווית שמאלית אקטיביסטית, שפעם היו שותפים לה דמויות שמאל כמו הילארי קלינטון וטוני בלייר, אך לגמרי ירדה מכוחה בעקבות כישלון מלחמת עירק, יש לגיטימציה לחתור לפתרון כוחני שיביא שלטון ליברלי למדינות האיסלאם. במקרה עזה יש יותר הצדקה למימוש אסכולה זו ולמיגור שלטון החמאס, כי השליט החוקי של הרשות הפלסטינית בעיני הקהילה הבינלאומית אינו מכיר בשלטון הנוכחי בעזה.

גישה שמאלנית שיש בה יושר אינטלקטואלי תצטרך להודות שעזה הייתה בעיני רבים סוג של ניסוי לקראת נסיגה מלאה מהשטחים. כישלון כה צורב של הניסוי המקדים ימנע את ההמשך אל מימושו המלא וינציח את הכיבוש. בטווח הארוך ניסוי עזה עוד יכול להצליח אם ישראל תעזור לאבו מאזן לשוב ולשלוט שם.