בריטניה, וגם אנחנו, ניצלנו מג'רמי קורבין כראש ממשלה. לשמרנים יהיה רוב קואליציוני דחוק בפרלמנט, מאחר שיוכלו לקבל בקלות את תמיכת הצירים הפרוטסטנטים מצפון אירלנד. זה יהיה רוב נסבל, לבטח טוב מהרוב של ביבי בקדנציה הנוכחית בזמן שבו היה צריך להישען על רוב של 61 ועל אורן חזן. תתרום לכך העובדה שמפלגת השין פיין הקתולית בצפון אירלנד התחזקה, אבל ציריה כהרגלם לא ישבעו אמונים למלכה ולא ישתתפו בהצבעות הפרלמנט. היא לא תהווה חלק מהאופוזיציה לשמרנים. אחרת באמת הרוב שלהם היה על כרעי תרנגולת, אם בכלל. בלבם השין פיין בטח חשים קצת צער על הכורח לדבוק בעקרונותיהם: דווקא קורבין, מי שגילה אהדה רבה לטרור של ה-IRA, יכול היה להיות ראש ממשלה אידיאלי מבחינתם.
ההערכה שלי הייתה שמעמד העובדים הבריטי סולד משמאלנות קיצונית, סובלנית לטרור, מהסוג שמציע קורבין, ולכן הוא יוכה שוק על ירך. זה לא קרה. הישגו של קורבין מראה שהציבור רואה אותו כמועמד לגיטימי, אף שמדובר בפוליטיקאי שמשתדל להימנע מלשיר את ההמנון הלאומי, כי אינו מרגיש נוח עם תפילה לשלום המלכה, שקרא לשפוט כפושעי מלחמה את מנהיגי ישראל ושחש הזדהות ספונטנית עם מחבלים. הציבור היהודי בגולדרס גרין הצביע נגדו וכך תרם להישרדותם של השמרנים בשלטון בקושי.
האם כל זה משנה כל כך בפועל? לא בטוח. בשורה התחתונה השמרנים צפויים להנהיג את בריטניה במשך חמש שנים נוספות, ולא בקלות יתפתו שוב להרפתקאה מטופשת כזו של הקדמת בחירות. ברגעים מסוימים במהלך הלילה היה נדמה שהברקזיט בסכנה, שהפרלמנט הבריטי לא יוכל להוציא מתוכו ראש ממשלה או אפילו שקורבין יוכל לקושש קואליציית שמאל עם שברי מפלגות ועם הלאומנים הסקוטים. אבל לא, בסופו של דבר הבריטים נותרו, גם אם בקושי, אי של שפיות.
תמריץ 
בשוק ההימורים, אחרי שמהמרי קורבין עשו מכה עצומה במהלך הלילה, העניינים שבים למצבם ההתחלתי. מיי כנראה לא הולכת לשום מקום ולקורבין אין שום סיכוי להרכיב ממשלה. קצת מזכיר את הבחירות שלנו – ביבי תמיד מפסיד, אבל איכשהו הוא נשאר ראש ממשלה ולא בוז'י\לפיד.
אהבתיאהבתי
תודה על הפוסט תמריץ , אתה מתעלם מן המרכיב החברתי / סוציאלי / כלכלי . בשביל הבריטים , אין עדיין קוהרנטיות לכאורית , בתפיסת העולם שבין ימין לשמאל . מה גם שביקרו קשות את תרזה מיי , על קיצוץ בתקציב הביטחון משהו , וזה פגם בתפיסה אותה , עלק כנלחמת בטרור לשיטת הלייבור .
להתראות
אהבתיאהבתי
נקודה מעניינת נוספת בבחירות – הלאומנים הסקוטים הצליחו מאוד ב-2015. התוצאה הייתה שברור שהלייבור יזדקק להם כדי להקים ממשלה מכאן והלאה. אם כך הצבעה ללייבור בסקוטלנד משמעותה פתיחת פתח למשאל נוסף ולעצמאות סקוטית. אבל יש הרבה מאוד סקוטים שלא מוכנים בשום אופן לכזה תרחיש (בצדק. זה יהיה אסון.) ולכן השמרנים זכו להישג יפה וחסר תקדים בסקוטלנד וכך ניצלנו כולנו בעור שינינו מראש הממשלה קורבין. המחשת הכלל שלכל דבר יש ריאקציה.
אהבתיאהבתי
רק לינק לביקורת על תרזה לגבי הקיצוץ בביטחון והמלחמה בטרור , אפשר לקרוא כאן :
https://www.theguardian.com/commentisfree/2017/may/28/security-intelligence-cuts-tories-terrorist-diane-abbott
להתראות
אהבתיאהבתי
קישור מעניין להבנת טיבה של מפלגת הפרוטסטנטים בצפון אירלנד שמאפשרת למיי לשרוד כראש ממשלה – http://jewishnews.timesofisrael.com/ulster-israel-dup-ally/
אהבתיאהבתי
תמריץ, תודה על הפוסט.
גם אני מופתע על התוצאות אבל במקום "להחליף את העם" (כנהוג אצלנו) צריך להתלבש בענווה ולנסות ולהבין את התוצאות. השיטה הבריטית היא אזורית אבל בשביל לנתח את "רצון העם" צריך להסתכל על ה-pupular vote:
2015 2017
שמרנים 37% 42%
לייבור 31% 40%
סקוטים 5% 3%
ליברלים 8% 7%
ירוקים 4% 2%
העצמאות 13% 0%
אני מציג את הטבלה הזאת כי זה נראה לי הסיפור מאחורי התוצאות.
קודם לכל, השמרנים התחזקו ברמת המצביעים, אבל בגלל השיטה הבריטית הם ירדו מ-330 מושבים ל-317 ואיבדו את הרוב בפרלמנט (רוב = 326).
שנית ועיקר, התפוררות UKIP (מפלגת "העצמאות" הבריטית) החזירה קולות גם לשמרנים וגם לליבור אבל יותר ללייבור. כנראה שמרגע שהברקזייט יצא לדרך, אין צורך ב-UKIP והמצביעים חזרו למפלגות הבית שלהם. המשמעות היא שמי שהניע את הברייקזייט היו מצביעי הלייבור, כנראה מעמד העובדים שאוים בידי האיחוד והמשמעות הכלכלית שלו.
מה זה אומר על תפיסת הציבור את קורבין ודעותיו?
בין אם הניתוח שלי נכון ובין אם לאו, שליש מהציבור הבריטי (גם אם השליש הזה לא כולל את מעמד העובדים) רואה בקורבין מועמד לגיטימי, ואותי זה מדאיג הרבה יותר מאשר את תמריץ.
אהבתיLiked by 2 אנשים
זה מטריד כשזה בבריטניה. אבל מפחיד באמת אם יגיע לארצות הברית. נשיא כמו סאנדרס מהווה סכנה מתמדת לעולם החופשי ולנו.
אהבתיאהבתי
המספרים זזו בעת הפרסום. ננסה שוב:
– – – – – – – -2015 – – – – – – 2017
שמרנים – 37% – – – – – – – 42%
לייבור – – – 31% – – – – – – -40%
סקוטים – – 5% – – – – – – – – 3%
ליברלים – 8% – – – – – – – – 7%
ירוקים – – – 4% – – – – – – – – 2%
העצמאות – 13% – – – – – – – 0%
אהבתיאהבתי
קצת גאווה פטריוטית: שיטת הבחירה הארצית-יחסית (בניגוד לאיזורית-רובית) שנהוגה בישראל זוכה לשלל השמצות, אבל הבחירות האחרונות הוכיחו שהיא כנראה טובה בהרבה מהאלטרנטיבות. לפחות במובן הזה הפוליטיקה בישראל היא סיבה לגאווה ואור לגויים.
בשביל להבין מדוע אני טוען שהיא טובה יותר, צריך להסתכל מה הקריטריונים להגדרת שיטת בחירות כטובה:
1. היא צריכה לאפשר הקמת ממשלה יציבה שמסוגלת להעביר החלטות, לשלוט אבל גם לנהוג בשקיפות ולקחת אחריות על החלטותיה. בפרט יש למנוע מצד שבו אי אפשר להעביר החלטות, או שאפשר להעבירן בהחבא ובלי לקחת אחריות על תוצאותיהן.
2. היא צריכה לשקף את רצונות הציבור. כלומר קול אחד לכל אדם, וייצוג חברי הפרלמנט צריך להתאים ככל האפשר למגוון הדעות בציבור.
3. היא צריכה לאפשר לאופוזיציה, גם הקיימת וגם לקולות חדשים, להעביר את מסריהם לציבור, ולנסות לשנות את הממשלה. אין טעם שהממשלה תייצג את רצון הציבור, אם בפועל הציבור לא יכול לשמוע שום קול אחר, או שומע רק שתי דעות ודיעה חדשה לא יכולה לעבור (כפי שלרוב קורה במדינות בהן קיימות רק שתי מפלגות).
למרות שנוהגים להתלונן שאין אצלנו יכולת לשלוט בפועל ממשלות ישראל הובילו מהלכים מהפכנים רבים, בתחומי הכלכלה, הדת, הביטחון ויחסי החוץ, בתהאם לרצונו של ראש הממשלה והסכמת שותפיו הקוליציונים.
כמה דוגמאות מהעשור האחרון:
ביטחוני: הסכמי אוסלו, היציאה מלבנון, יציאה למלחמה (חומת מגן), ההתנתקות, מלחמות עזה, מלחמת לבנון, בנייה מסיבית בהתנחלויות וכו'.
כלכלי: פתיחת שוק התקשורת לתחרות, קידום הקפיטליזם (נתניהו כשר אוצר עשה מהפכה בתחום), ובשנים האחרונות קידום הפופוליזם ותוכניות בשוק הדיור.
בקיצור כשהממשלה באמת רוצה משהו, ולא רק טוענת שהיא רוצה בחזקת "תחזיקו אותי", היא בהחלט מסוגלת למשול ולהעביר מהלכים. ייצויין גם שנתניהו שולט ברציפות כבר כמעט עשור, והליכוד ושותפיו הדתיים נמצאים בשלטון רציף כמעט מאז המהפך (במצטבר יש פחות מ 10 שנים לשמאל מרכז מאז 73..).
כלומר אנו בהחלט עומדים בקריטריון הראשון. אנו גם עומדים בשני הקריטריונים האחרים, לאור ריבוי המפלגות, מגוון הדעות, ועלייתן וירידתן של מפלגות חדשות (הגמלאים, שינוי, קדימה, יש עתיד, התנועה, כולנו). פוליטיקאים, מפלגות, רעיונות ואידיאולוגיות חדשות נכנסות ויוצאים מהחיים הפוליטים התוססים שלנו. ובהחלט יש להם השפעה. לא רק שמפלגת השלטון משתנה מידי פעם (הליכוד-העבודה-קדימה), אלא שגם המפלגות החדשות מצליחות להוביל לשינויים גדולים. לפעמים השינויים הללו לטובה ולפעמים לא, אבל הם בהחלט משקפים את רצון הציבור, והציבור חשוף לדעות חדשות כל הזמן.
עכשיו בו נשווה את מצבנו לזה של 3 מהדמוקרטיות המובילות בעולם:
ארה"ב, צרפת ואנגליה.
בארה"ב הבחירות הן אזוריות, כשלכל מדינה שני נציגים בסנאט, נציגים באופן יחסי לאוכלוסייתה בקונגרס, והבחירות לנשיא הן נפרדות מבתי הנבחרים, ובאופן משונה נשיא יכול לנצח גם אם קיבל מיעוט מהקולות (כפי שקרה ב 2 מתוך 5 מערכות הבחירות האחרונות…).
בשל שיטת הבחירות המשונה הזאת, יוצא שמפלגה אחת יכולה לשלוט בבתי הנבחרים ובנשיאות, גם אם אם קיבלה פחות קולות מהמפלגה השנייה. טירוף.
בנוסף משום שהנשיא נבחר בנפרד מבתי הנבחרים, והם נבחרים בנפרד זה מזה (ושוב בצורה לא פרופורציונאלית לגודל האוכלוסיה) נדיר שמפלגתו של הנשיא שולטת בשני בתי המחוקקים. ולכן הנשיא מתקשה מאוד להעביר חוקים (הם לרוב צריכים לעבור בשני בתי המחוקקים). ואפילו כשיש רוב למפלגתו הרי שנציגי מפלגתו נבחרו באופן עצמאי בבחירות מקומיות, ואינם תלויים בו ויכולים למרוד בו.
התוצאה של זה היא תופעה המכונה: אופיזציה-קואליציה. עסקן יכול לשבת בממשלה, להבטיח את המשך קיומה באמצעות תמיכה בה בהצבעות אי אמון, להנות מהשפעה בתוכה, אבל להעמיד פנים בפני הציבור שהוא בעצם אופוזיציונר שמתנגד לעמדותיה ונלחם בה. כך אפשר לקבל סמכות בלי אחריות. לטעון כל הזמן ש "או או כמה טוב היה אילו אני והסיעה שלי היינו שולטים כאן" כשבפועל זה בדיוק המצב.
אתם עשויים אולי לטעון שגם בישראל יש חברי כנסת שעושים זאת. אבל יכולתם לעשות זאת מוגבל, כי בכל זאת הם חברים במפלגה, ולעיתים גם שרים בממשלה, ולכן יכולת העמדת הפנים שלהם מוגבלת.
אבל בארה"ב אם הנשיא ממפלגה אחת ובקונגרס שולטת אחרת, האופוזיציה יכולה להפיל כל הצעה של הנשיא (ובזכות יכולת הוטו שלו גם ההפך קורה), ואז להאשים אותו שהוא לא עושה את מה שצריך, כשבפועל הם אלו שמונעים זאת ממנו. למשל טרמפ הבטיח שיעשה יותר פרויקטי תשתיות. הפרויקטים האלו עולים כסף, מה שדורש את הגדלת תקציב הממשלה. וזה בדיוק מה שאובמה רצה לעשות. אבל הקונגרס, שבו רוב רפובליקני, לא אפשר לו. עכשיו כשטרמפ הנשיא הקונגרס צפוי לאשר לו. כלומר הרפובליקנים היו בשלטון, הם שלטו בקונגרס ומנעו מהדמוקרטים לממש את מדיניותם, אבל הצליחו למכור לציבור שהם רק אופוזיציה חסרת יכולת השפעה, והסמכות והאחריות בידי הנשיא הדמוקרטי.
ואם הדמוקרטים ינצחו ויזכו ברוב בסנאט או בקונגרס בבחירות הקרובות סביר שיעשו אותו דבר לטרמפ. בישראל דבר כזה לא יכול לקרות כי לקואליציה יש רוב בבית הנבחרים. זה אומנם פוגע בעיקרון הפרדת הרשויות אבל מאפשר לממשלה באמת לשלוט.
מה שהם כמובן לא באמת רוצים לעשות. בניגוד לדעה הרווחת רוב הפוליטיקאים לא רוצים באמת לשנות ולהשפיע, כי זה דורש לקיחת אחריות. ואחריות מעצם הגדרתה כרוכה בסיכון – מי שאחראי משלם מחיר על כישלונות. ולכן הם מנסים להציג מצג שווא כאילו ידיהם כבולות, למשל ע"י בג"ץ. למרות שפועל יש לראש הממשלה הרבה יותר כוח מלנשיא ארה"ב, כי כאמור הוא שולט בבית המחוקקים (הן ע"י מפלגתו והסכמים קואליונים, והן ביכולותו להבטיח משרות שרים, כפי שעשה שרון כדי להעביר את תוכנית ההתנתקות, מה שנשיא ארה"ב לא יכול לעשות) מה שלא תמיד נכון לגבי נשיא ארה"ב.
ארה"ב לכן נכשלת ביחס לישראל בקריטריון הראשון. וכמובן שהיא נכשלת בהרבה בקריטריון השני והשלישי. כאמור בארה"ב לא לכל אזרח יש אותו קול (לאזרח במדינה קטנה יש עד פי 4 יותר חשיבות מבמדינה גדולה). ובשל השיטה האיזורית, שבה נציג אחד נשלח מכל אזור, לא לכל אזרח יש נציג שבאמת מייצג אותו. בישראל כמעט לכל האזרח יש מפלגה בכנסת שהוא\היא הצביע לה, שמייצגת את דעותיו ושיש לה אינטרס להמשיך להקשיב לרצונותיו. אבל בארה"ב אם מפלגתך היא מיעוט באיזור אין לנציג של האיזור שום אינטרס לסייע לך, ובוודאי שהוא לא מייצג את דעותיך הפוליטיים.
ולכן לאזרחים רבים בארה"ב זכות ההצבעה היא חסרת משמעות. בכנות איני יודע למה אנשים מניו יורק או טקסס בכלל טורחים להצביע בבחירות לנשיאות. רק במדינות, ובאיזורים מתנדנדים יש חשיבות להצבעה (אם כי מדינות שבעבר לא התנדנדו יכולות להפוך לכאלו, כפי שקרה עם רצועת הפלדה בבחירות האחרונות).
וכמובן שארה"ב נכשלת לחלוטין בקריטריון השלישי. כבר יותר ממאתיים שנה, מאז ליקולן, קיימות שם רק 2 מפלגות שיש להן נציגות בשלטון. כמעט שאין שם מפלגות אחרות, והמעט שיש לא זוכים לשום ייצוג. זאת למרות שבבחירות יחסיות הן היו כנראה זוכות לייצוג וכוח משמעותיים (למשל המפלגה הליברטנית הייתה יכולה להוות לשון מוזניים, כפי שקורה אצלנו עם מפלגות המרכז והחרדים).
לדעתי זה משפיע לא רק על חוסר הייצוג של בתי הנבחרים את דעות העם, אלא גם מונע מראש היווצרות מגוון של דעות, ואולי אף דעות נכונות ומבוססות יותר, מאלו שביניהן צריך היום הבוחר להכריע. אילו הבחירות בארה"ב היו יחסיות ייתכן גם שהיינו זוכים לשמוע יותר קולות ומפלגות חדשים, והיו נוצרות יותר מפלגות כך שכוחן של 2 המפלגות הגדולות היה קטן אף יותר. אבל עכשיו האמריקאים נאלצים להצביע לאחת משתי מפלגות, וכל דעותיהם צריכות להיכנס לאחת משתי תבניות. אפשרות שלישית אין, והצבעה למפלגה שלישית היא חסרת השפעה.
אגב גם כוחם של הקיצוניים היה קטן בהתאמה. אילו הבחירות היו יחסיות סביר שהיו 5 מפלגות עיקריות: דתיים (טד קרוז), לאומניים (טרמפ), ליברלטנים (ראנד פול\גרי ג'ונסון), ליברלים (קלינטון) ופרוגרסיבים (ברני). ואז לקיצוניים הייתה יכולת מוגבלת להשפיע. ואילו עכשיו ייתכן שהבחירות הבאות יהיו בין מועמד קיצוני מימין לקיצוני משמאל, והציבור ייאלץ לבחור בין טריפה לנבלה, ושניהם לא מייצגים את דעת רוב הציבור שנמצא יותר באמצע.
לצורך השוואה בישראל המועמדים לראשות הממשלה הם תמיד מהמרכז ימין (ליכוד), המרכז (קדימה\יש עתיד) או המרכז שמאל (עבודה). למועמדי קיצון, כמו המפדל או מרץ, אין שום סיכוי. אבל בארה"ב האזרחים עלולים לבחור בין תואם בנט לתואמת זהבה גלאון. ובצרפת, כפי שאראה, אף בין תואם בצלאל סמוטריץ' לתואם אחמד טיבי. כך שלא משנה מי ייבחר, הוא לא ייצג את רוב הציבור, ודעותיו הקיצוניות עלולות להמיט אסון על המדינה אם ימומשו, או לקיפאון עם בית הנבחרים יעצור אותו.
נעבור לצרפת:
שם הבחירות הן אזוריות, ובנפרד לנשיא ולבית הנבחרים. עד כאן כמו בארה"ב. אבל בארה"ב הזוכה הוא המועמד שקיבל הכי הרבה קולות, גם אם לא זכה ביותר מ 50% (קלינטון וטרמפ קיבלו כל אחד בסביבות 40%). ואילו בצרפת הזוכה צריך לזכות ביותר מ 50% ואם אין כזה, עושים סבב נוסף בין שני המקומות הראשונים.
ברוב המובנים השיטה דומה לאמריקאית וסובלת מאותם חסרונות רגילים של השיטה האזורית: לא לכל אזרח יש קול שווה, לא לכל אזרח יש נציג שהוא הכניס לפרלמנט, הנשיא עלול שלא לזכות לרוב בבית הנבחרים, השיטה מעוותת לטובת סוג מסויים של מפלגות (גדולות לעומת קטנות, אזוריות לעומת כלל ארציות) וכו'.
אבל השוני בשיטת הבחירה בצרפת לעומת ארה"ב מתקן עיוות אחד ויוצר אחר. כלומר בניגוד לארה"ב שם 2 מפלגות שולטות ואין סיכוי למועמד של מפלגה אחרת, בצרפת דווקא יש. למשל בבחירות האחרונות 2 המועמדים שעלו לשלב השני לא השתייכו למפלגות הגדולות. והנשיא החדש לא שייך לאף אחת מהמפלגות הקיימות. מה שמראה שבצרפת ניתן להגיע לשלטון מתוך מפלגה חדשה ועם רעיונות חדשים.
אבל מנגד שיטה זו מאפשרת למתמודדים קיצוניים, במובן הזה שדעותיהם (בלי להיכנס לויכוח האם הן נכונות או לא) מייצגות מיעוט קטן בציבור ורחוקות מאוד מרובו. למשל במהלך הבחירות עלה חשש ממשי שלשלב השני יעלו 2 נציגי הקיצוניים, מימין (לה פן) ומשמאל (לה רוש). פשיסטית גזענית וקומוניסט פרו אסלמי. זאת למרות ששניהם ביחד יקבלו פחות קולות מנציגי המרכז, אבל משום שבמרכז היו 3 מתמודדים (ימין מתון, מרכז, ושמאל מתון) כל אחד מהם יקבל פחות משיקבל כל אחד מ 2 הקיצוניים. במצב כזה הנשיא הנבחר לא באמת היה מייצג את רצון רוב העם, אלא להפך רוב העם היה סולד ממנו בצורה קיצונית.
למזלה צרפת ניצלה כי לסיבוב השני עלתה קיצונית אחת (לה פן) ומועמד המרכז (מקרון). ואז כמובן מקרון ניצח בגדול. אבל גם תוצאה זו בעצם לא באמת מייצגת את רצון העם. כלומר ייתכן שמקרון היה מנצח מול כל מתמודד, אבל לפי כל הסקרים (שאמינותם גבוה בהרבה משרוב הציבור חושב בטעות) 2 המתמודדים הכי פופולאריים היו מהמרכז (מקרון) ומהימין המתון (פילון). במובן הזה שכל אחד מהם היה מנצח כל מתמודד אחר בסיבוב השני, והתוצאה ביניהם הייתה הכי קרובה. למעשה ייתכן שאם שניהם היו עולים לסיבוב השני פילון היה מנצח את מקרון וזוכה בנשיאות, ובמובן הזה מצביעי הימין שבחרו בלה פן בעצם הבטיחו את תבוסתם המחנה שלהם. אבל כאן אנו כבר מתקרבים לבעיה יסודית יותר בדמוקרטיה : כאשר יש יותר מ 2 מתמודדים והמנצח לוקח הכל, כל שיטת בחירה תיצור מצב שבו המנצח לא יהיה דווקא המועמד הכי פופלארי (ראו משפט ארו על פרדוקס הבחירה הדמוקרטית בין 3 אפשרויות או יותר).
https://en.wikipedia.org/wiki/Arrow%27s_impossibility_theorem
ולבסוף אנגליה. שם השיטה היא בית נבחרים אחד (אני מתעלם ברשותכם מבית הלורדים, מוסד לא דמוקרטי בעליל שלמרבה השמחה סמכויותיו הולכות ומצטמצמות עם השנים) שנבחר בבחירות אזוריות כמו בארה"ב, אבל ראש הממשלה מתמנה מתוכו, כמו בישראל. שיטה זו מבטיחה שלראש הממשלה יש רוב בפרלמנט, ולכן בדומה לישראל היא מבטיחה יציבות ומשילות.
בנוסף למרות שיש שם מספר מצומצם יותר של מפלגות, הרי שמפלגות חדשות יכולות להיווצר, להציג רעיונות ואישים חדשים, ולהיכנס לפרלמנט, בשונה מהמצב בארה"ב. ולכן שיטת הבחירות באנגליה עומדת טוב יותר, מצרפת וארה"ב, בקריטריון הראשון והשלישי.
אבל לא בקריטריון השני. למרות שבאנגליה, למיטב ידיעתי, אין אזרחים שהקול שלהם שווה יותר משל אחרים, דווקא בגלל קיומן של מפלגות חדשות וקטנות ניתן באנגליה לראות באופן גלוי את העיוות בשיטה האזורית. לכאורה היינו מצפים שהקול הפופלארי ישתקף, פחות או יותר, במספר הנציגים האזורים של כל מפלגה. בפועל כפי שהראה יאיר יש הבדלים עצומים בין הרצוי למצוי.
באופן כללי מפלגות גדולות מקבלות יותר נציגים מהמגיע להן, ביחס למלגות קטנות. בנוסף למפלגות שבוחריהם מרוכזים באזורים מעטים, כלומר המפלגות הלאומיות (המפלגה הסקוטית, המפלגה הוולשית ו 2 המפלגות האיריות), יש יתרון עצום על פני מלגות אידיאולוגיות (UPKIP הלאומנית מימין, GPEW הירוקה משמאל, ו Lib Dems הליברטנית מהמרכז) שהבוחרים שלהם מפוזרים ברחבי המדינה.
שימו לב לטבלה הבאה, ובפרט לכמה אחוז מהקולות קיבלה כל מפלגה לעומת כמה אחוז מהנציגים יש לה:
https://en.wikipedia.org/wiki/United_Kingdom_general_election,_2017#Results
בנוסף התוצאות מעוותות את השאלה מי יהיה ראש הממשלה, כלומר איזה גוש ניצח בבחירות. לגוש הימין, של השמרנים הבריטים והאיריים* יש רוב בפרלמנט, אבל רק 43% מהקולות. השמאל אומנם היה מתקשה להקים קואליציה בלי לכלול מפלגות לאומניות אנטי בריטיות (הסקוטים הוולשים והאיריים כולם רוצים להשיג עצמאות מאנגליה אבל להישאר באיחוד האירופאי. עכשיו הם יקבלו את הרע משני העולמות). אבל ייתכן שהשמרנים היו נאלצים להקים ממשלת אחדות, עם הלייבור או עם הליברטנים (Lib Dems).
בנוסף המפלגה האירית השמרנית תזכה עכשיו לכוח לא פרופורציונאלי. משום שהממשלה השמרנית תלויה בהם לצורך הישרדותה, ומשום שהם מייצגים בוחרים מעטים מאוד, הם יוכלו עכשיו לסחוט הטבות עצומות לבוחרים שלהם על חשבון כלל הציבור (אם כי הם כמובן לא יעשו את זה כי הבוחרים שלהם הם פטריוטים, וכידוע פטריוטים רק חושבים איך לתת למדינה ולא להפך…). הנתון הזה כה מדהים שאני אחזור עליו שוב: פחות מאחוז אחד מהבוחרים זוכים להיות לשון מוזנים ולהכתיב את זהות ראש הממשלה. לא רק משום שהגושים קרובים בגודלם ושהמפלגה הקטנה היא יחסית במרכז. אלא גם משום שעקב הריכוז הגיאוגרפי של בוחרי המפלגה, הם זוכים לייצוג לא פרופורציונאלי בפרלמנט, שכמעט מכפיל את מספר הנציגים ביחס למספר הקולות שקיבלו.
אני מדגיש זאת כי בארץ ישנה טענה רווחת, וכאמור שגויה מאוד, כאילו סחטנות החרדים, ושאר המפלגות הקטנות, מתאפשר עקב שיטת הבחירות היחסיות שיש בארץ. ושבשיטת בחירות אזוריות-רוביות זה לא היה קורה. כאמור המקרה הבריטי מדגים עד כמה הנחה זו שגויה. להפך דווקא בשיטה האיזורית יכולה קבוצה קטנה מאוד של אזרחים, שבבחירות יחסיות מפלגתם אפילו לא הייתה עוברת את אחוז החסימה, או שהשפעתה הייתה קטנה מאוד, להוות לשון מוזניים. דווקא ריבוי המפלגות הקטנות מונע מכל אחת מהן בנפרד לסחוט ויתורים רבים מידי כי יש שותפים רבים לקואליציה שכל אחד מהם רוצה משהו לבוחריו. ואילו עכשיו באנגליה יש רק 2 שותפות לקואליציה, ורק אחת מהן קטנה מספיק כדי לסחוט הטבות (רוב הציבור לא יכול לתת לעצמו הטבות על חשבון הכלל כי מתימטית זה לא משתלם).
אגב גם בארה"ב זה קורה בכל מערכת בחירות לנשיאות, כשקומץ מדינות מתנדנדות, ועוד יותר קובץ האזרחים במדינות הקטנות, סוחטים לעצמם הטבות, על חשבון המדינות הגדולות (שבהן לכל בוחר יש פחות השפעה) והמדינות המובהקות (שנוטות מראש יותר למפלגה אחת וכמעט אין סיכוי למועמד השני לשנות את הצבעתם ולכן הוא כלל לא טורח לחזר אחריהם).
* אני מודה שאין לי מושג מה ההבדלים האידיאולוגים בין המפלגה השמרנית למפלגה השמרנית האירית (מלבד המיקום הגיאוגרפי). לפי ויקיפדיה המפלגה האירית השמרנית רוצה להישאר חלק מאנגליה, אז למה הם לא פשוט להצביע לשמרנים?)
קיימים כמובן גם חסרונות בשיטה היחסית. ראו למשל
http://tchelet.org.il/article.php?id=393&page=all
https://www.idi.org.il/policy/world-comparison/voting-system/
אהבתיLiked by 2 אנשים
אור, סיכום מרשים עשית. בשיטה האזורית יש גם את בעיית הג'רימנדרינג, תפירת אזורי הבחירה (נ.ב עכשיו ראיתי שהיוטיוב שהעלית מתייחס לזה). אבל צריך לזכור שההסתמכות על DUP היא חד פעמית ולא נצחית כמו הצורך לקבל דרישות החרדים אצלנו.
אהבתיאהבתי
לא כולם מטורללים באמריקה. עונג שבת:
Rocker Courtney Love calls Palestinian activist Linda Sarsour an anti-Semitic terrorist
http://www.jta.org/2017/06/09/news-opinion/united-states/rocker-courtney-love-calls-palestinian-activist-linda-sarsour-anti-semitic-terrorist?utm_content=bufferc731f&utm_medium=social&utm_source=jtafacebook&utm_campaign=social
אהבתיLiked by 1 person
הפלג היותר מתון של הפרוטסטנטים האירים התאחד עם השמרנים, אבל זה לא עלה יפה, אז כנראה הפרוטסטנטים האירים רוצים ייחוד משלהם. DUP יותר ימנית, מחוברת לעמדות של שמרנות חברתית שהמפלגה השמרנית תחת קמרון נטשה, כמו התנגדות לנישואי גייז ומנגד קצת יותר סוציאליסטית ומתנגדת לצנע, וכמובן בראש מעייניה האינטרסים של הפרוטסטנטים באירלנד.
אהבתיאהבתי
מנהיגת השמרנים בסקוטלנד, רות דווידזון, הושיטה לתרזה מיי את ראשות הממשלה. בלי הניצחונות המדהימים של השמרנים בסקוטלנד קורבין היה ראש ממשלה עכשיו, בראש קואליציית בדלנים ורדיקלים מכל חלקי בריטניה.
דווידון היא לסבית ודורשת הבהרות לגבי הקואליציה עם ה-DUP
http://www.telegraph.co.uk/news/2017/06/09/ruth-davidson-given-gay-rights-assurance-pm-dup-deal/
אהבתיאהבתי
א. תמריץ כתב "ההערכה שלי הייתה שמעמד העובדים הבריטי סולד משמאלנות קיצונית, סובלנית לטרור, מהסוג שמציע קורבין, ולכן הוא יוכה שוק על ירך. זה לא קרה. הישגו של קורבין מראה שהציבור רואה אותו כמועמד לגיטימי, אף שמדובר בפוליטיקאי שמשתדל להימנע מלשיר את ההמנון הלאומי, כי אינו מרגיש נוח עם תפילה לשלום המלכה, שקרא לשפוט כפושעי מלחמה את מנהיגי ישראל ושחש הזדהות ספונטנית עם מחבלים."
רוב הציבור הבריטי אכן סולד מקורביין, אך לא הצעירים הבריטים. הם תמכו בו בהמוניהם. ולצערי, הם חרגו ממנהגם המסורתי של צעירי העולם לא ללכת להצביע ואח'כ לצאת להפגנות מחאה נגד תוצאות הבחירות. הפעם הצעירים הבריטים הלכו להצביע (כנראה בכדי לכפר על העובדה שבמשאל הברקזיט נטו להישאר בבית).
ניתן להסביר את תמיכה הצעירים בקורביין בנטיית דור זה לקוסמופוליטיות, בהתנגדותם ליציאת בריטניה מהאיחוד, בחיבתם לרטוריקה מתלהמת, ב"טרלול הליברלי" שהולך ומתפשט בבקמפוסים, במאמץ לחקות את בני גילם מעבר לים שתפסו את ברני סנדרס כנביא הדור או כל הסבר אחר.
אבל כל ההסברים מעוררים חשש לגבי העתיד, בו עוד ועוד נציגים של דור זה יכנסו למעגל המצביעים.
ב. ניתוחים על השפעת משתנים דמוגרפים שונים (גיל, מין, מעמד חברתי, השכלה ..,) על דפוסי ההצבעה בבריטניה.
בעיני – מעניין.
לדוג': חשיבות המעמד החברתי יורדת ושל הגיל עולה. לקונסרבטיבים אין בעייה עם נשים מבוגרות אלא רק עם נשים צעירות ועוד.
https://yougov.co.uk/news/2017/04/25/demographics-dividing-britain/
ג. לא הייתי פוסלת על הסף את האפשרות שהשמרנים לא ישלטו בבריטניה בחמש השנים הקרובות. כלומר שהבחירות יוקדמו פעם נוספת.
1. המוני שמרנים משתוקקים לערוף את ראשה של תרזה מאי, ולא נראה שהיא תסכים לפרוש מרצונה הטוב.
2. אם לפני הבחירות היה קשה לתרזה מאי לנהל מו'מ על הברקזיט בשל הרוב הדחוק של מפלגתה – במצב הנוכחי על אחת כמה וכמה. נראה שהצרפתים, ושאר מצדדי "היראו ויראו" כלפי בריטניה בתוך האיחוד האירופי, – מתכננים לנצל כמיטב יכולתם את חולשתה של מאי. יתכן וזה יצור תגובת נגד בבריטניה, וידחוף אותה להגיע למו'מ מעמדת כוח חזקה יותר.
3. קיימים גם הרבה קולות לערוך משאל עם נוסף בנוגע לברקזיט (בתקווה שבפעם הבאה התוצאה תהיה רוב למצדדי ההישארות). לא נראה לי שמתנגדי הברקזיט השלימו כבר עם רוע הגזרה והרימו ידיים. הם ימשיכו לנסות לשנות את התוצאה.
אהבתיאהבתי
אולי זהו עניין של ניסיון חיים. הצעירים לא חוו את המלחמה הקרה או את משמעות הכניעה לוועדי העובדים בשנות השבעים וצריכים לחוות זאת מחדש. צעירי ונצואלה לעומת זאת יגדלו כקפיטליסטים מובהקים.
אהבתיאהבתי
לאור,
אכן ניתוח מרשים.
אבל אתה מתעלם מההבחנה החשובה בין שני סוגי בחירות אזוריות / לא יחסיות:
1. חלוקה שרירותית של המדינה ל"אזורי בחירה".
אולי כשריד היסטורי של הקושי הטכני שהיה בעבר לספור במהירות את כל הקולות במדינה הכוללת עשרות מיליוני איש ומתפרסת על פני שטחים נרחבים ו/או (כפי שרמז תמריץ) בכדי לערוך מניפולציות שונות על תוצאות הבחירות באמצעות הזזת הגבולות בין אזורי הבחירה.
לדוגמא באנגליה ובצרפת.
2. בחירות בתוך מדינה פדרטיבית, בה לכל מדינה בתוך הפדרציה, בלי קשר לגודלה, הובטחו מראש זכויות מסוימות ו/ או הובטחה אוטונומיה חלקית וחסינות, בתחומי חיים מסוימים, מהשפעת השלטון המרכזי.
לדוגמא ארה'ב ושוויץ.
במקרה הראשון – בחירות לא יחסיות אינן הכרח אלא אופציה שניתן לשנותה, והן יוצרות עיוותים קשים חסרי כל הצדקה.
במקרה השני – בחירות אזוריות הן הכרח, ויש הצדקה לעיוותים שהן יוצרות בקביעת השלטון המרכזי.
##############################################
לחייל זקן,
זהו אכן עונג שבת, אבל בטעם מתוק – מריר.
זהו עונג רק בגלל שבימנו זה הפך לכל כך נדיר.
אהבתיאהבתי
לתמריץ,
השפעת הגיל על דפוסי ההצבעה היא עובדה, ונדמה לי שהיא רק הולכת ומתגברת. לכל הפחות בארה'ב ובבריטניה.
אבל תאורטית ניתן להסבירה בשתי דרכים שונות:
א. השפעת השלב בו נמצאהאדם במחזור החיים שלו:
– מבוגרים נוטים לשמרנות, מפחדים להפסיד את מה שכבר יש להם, חשדנים כלפי שינויים, ונוטים להצביע בעד המשך הסטטוס קוו ובעד הדמויות והמפלגות המוכרות
– צעירים נוטים למהפכנות, מונעים יותר מהפטנזיה על מה שאולי ירוויחו מאשר מהחשש ממה שאולי יאבדו, מתלהבים מהחדש והלא מוכר וסולדים מ"הישן", ונוטים להצביע בעד שינוי הסטטוס קוו.
ב. השפעת הדור
כל דור ודור מצביע בהתאם לחוויות המשמעותיות שעבר בחייו, ורוחות התקופה שנשבו ב"תקופה המעצבת" את ההשקפות החברתיות והפוליטיות של רוב האוכלוסייה לכל החיים (גיל התיכון / צבא / אוניברסיטה).
לדוגמא, עבור מבוגרי בריטניה ההצטרפות לאיחוד האירופי היא אופציה שיתרונותיה שנויים במחלוקת. ואילו עבור צעירי בריטניה, שזהותם יותר כלל אירופית ז(או אפילו קוסמופוליטית) מאשר בריטית – השייכות לאיחוד האירופי היא מובן מאליו.
אם הסבר א' נכון – ככל שמדינות האיחוד האירופי ילכו ויאפירו, כך ילכו ויתחזקו בהן המפלגות השמרניות.
אם הסבר ב' נכון – ככל שהדור ה"מסורתי – לאומני" ילך ויצא מהעולם, ודור בוגרי מערכות החינוך הליברליות – קוסמופוליטיות יהוו אחוז הולך וגדל של המצביעים – כך ילכו ויתחזקו בהן תואמי ברני סנדרס וקורביין.
ברור לי איזה הסבר (ומכאן גם איזו השלכה לעתיד) אני מעדיפה – אבל לצערי הקבוע המשאלות שלי לא כל כך משפיעות על המציאות.
איני יודעת איזה הסבר מהשניים הנ'ל הוא הנכון או היותר נכון (אם שני הכוחות פועלים במקביל).
אהבתיLiked by 1 person
ההיסטריה שהתקשורת הבריטית מעוררת מפני שותפות ה-DUP בממשלה די מגוחכת מהזווית הישראלית. אנחנו יודעים טוב מאוד אצלנו שגם השמאל וגם הימין מכניסים את הדתיים והחרדים ומוכנים להציע להם הרבה. ב-2010 עלתה בהחלט האפשרות שגורדון בראון יקים קואליציה במקום קאמרון ויצרף בעצמו את ה-DUP.
אותו, בניגוד ליחסם אל קורבין, הם לא תיעבו.
מה עוד שמאוד לא סביר שה-DUP ינסו לפעול בדברים הקשורים לכפיה דתית. לצפון אירלנד יש אוטונומיה משלה להחליט על דברים כאלו, וזה יהיה חצוף מצידם לנסות להכתיב דברים לשאר בריטניה.
אהבתיאהבתי
הכותרת בכלכליסט היא "הברקזייט בפועל התבטל". האם באמת זה המצב בעקבות תוצאות הבחירות?
ראו כתבתו של אלדד בק:
אהבתיאהבתי
http://mida.org.il/2017/06/11/%d7%94%d7%94%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%a4%d7%a1%d7%93-%d7%a9%d7%9c-ukip/
בכתבה הוא טוען שמצביעי ukip לא הגיעו לשמרנים כי אם לליברלים. קצת דומה לניתוח שהצגתי שלשום.
הדגש החשוב בכתבה הוא אבחנתו של בק שנקודת שובר השיויון הם אנשים שלא מזדהים עם הימין ולא עם השמאל כי אם עם ה"עממיות"/"פופולאריות".
שזה בדומה למה שהתרחש בבחירות האחרונות בארה"ב.
חשוב להבין את הסנטימנט הזה כי נראה לי שהוא ישאר איתנו לזמן מה.
אהבתיאהבתי
כלומר קיים גל פופוליסטי, שובר מסגרות, שונא ממסד והוא זה שהוביל לנצחון הברקזייט, לחיזוק קורבין ולבחירת טראמפ. אפילו שבהסתכלות ראשונית אין קשר אידאולוגי בין התופעות.
אהבתיLiked by 2 אנשים
אין ספק שעלה הסיכוי שבריטניה תישאר בשוק המשותף, כלומר כחלק מאזור הסחר האירופי החופשי. כנראה אין רוב בפרלמנט לברקזיט קשוח, שפירושו יציאה מוחלטת. רוב תומכי הברקזיט רצו בעיקר לעצור את ההגירה החופשית, וכאן לבריטניה עדיין יש אפשרות להשיג הסדר שיצמצם את ההגירה, גם אם לא יגביל אותה לחלוטין. ליכטנשטיין שותפה בשוק המשותף אבל מגביל הגירה – https://www.brugesgroup.com/immigration/53-issues/immigration/1214-the-eu-lichtenstein-and-immigration
אהבתיאהבתי
בעיקרון זה סידור משביע רצון כי המטרה הבריטית היא עצמאות מדינית ולא בדלנות כלכלית, בעיקר כאשר בריטניה לא כלואה בכותונת המשוגעים של האירו.
הבעיה היא שהרגולציה האירופאית משלבת כלכלה עם פוליטיקה, כזאת ש(כמעט) ולא משפיעה על מדינה זעירה כליכטנשטיין שאין לה ים למשל (יש המון רגולציה לגבי ים ודייג), שאין לה כמעט תושבים, ושנהנית מגב שוויצרי (שעצמאותה וייחודה מקובלים על האירופאים מבלי רצון לפגוע בייחוד הזה) – ואלו לא רלוונטיים למדינה כמו בריטניה.
בקיצור, אני סקפטי לגבי היכולת ללכת עם ולהרגיש בלי. אני צופה המשך אי יציבות פוליטית בממלכה במהלך הדיונים על הפרישה, כאלו שאולי גם יובילו לבחירות נוספות. אם הבריטים יקבלו את הרושם שהאירופאים מנסים לסחוט אותם ופוגעים בעצמאות המדינית שלהם הם יחזרו ויתמכו בשמרנים. במובן מסוים היחס בין האיחוד לאזרחים הבריטים מזכיר לי את היחס בין אובמה לאזרחי ישראל.
אהבתיLiked by 2 אנשים
פנחס לנדאו על הבריקזייט:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001201187
אהבתיאהבתי