טעו למרחוק

נתקלתי לאחרונה בחוברת בשם "אור לישרים" שפורסמה בתחילת המאה העשרים בתמיכתם ובהשתתפותם של רבנים חרדים חשובים נגד הרעיון הציוני. הרבנים כמובן מלינים על גישתם המזלזלת של הציונים למצוות, שבאה למשל בערבוביה המתקיימת אצלם בין בחורים לבתולות, על העמדת היהדות כולה על הלאומיות, על נימת משיחיות השקר ברוח שבתאי צבי. אבל בפרט התרשמתי מהנימוקים הרציונליים שהסבירו מדוע אין שום תוחלת לרעיון על רקע המציאות הגיאופוליטית. אחרי כישלונם של כל כך הרבה רעיונות משיחיים הרי אסון, בדת היהודית ובקרב זקני שומריה הוטמעה היכולת לגלות סקפטיות בריאה כלפי פנטזיות מרחיקות לכת.

כך התריע כותב החוברת (הכנסתי שינויי דקדוק קטנים):

לו גם לא נאסרה לנו הכניסה לארץ ישראל, היאמן כי הארץ הקדושה לשתי האמונות השליטות במלא התבל… ארץ אשר עליה נשפכו נהרי נחלי דם בני האמונות האלה בהתחרות אלה באלה..  להן העושר והיכולת, ואנחנו הננו תמיד המעטים והדלים מכל העמים, ולו גם נאמין ללא יאמן כי יאות הסולטאן לתת לנו נייר בארץ הקדושה, וגם אחת הממשלות תיתן רישיונה, היאמן כי תסכמנה יתר הממשלות? לבעלי שכל בריא לא תוכל מדינת יהודים לבוא גם בחלום, מפני שאיננו בא אלא מהרהורי לב, ולב נבון לא יחשוב בדבר נמנע מדרך הטבע מכל צדי צדדים.

המחבר גם הביע ספקנות בריאה לגבי יכולתם של יהודים להסתדר זה עם זה, מבלי לקרוא לאיזה עריץ גוי שיעשה סדר בעניינים (ניבוי חכם לגבי הצורך לערב האיחוד האירופי בעניינים?):

לא יוכלו בני ישראל לשבת יחדיו במדינה מיוחדת להם לבדם מבלי שיתערבו בתוכנו ממשלות חוץ, ותקיפים מבית יביאו אלופים לראשינו עריצים חיצונים, והשליטו על נכסינו החומריים והרוחניים איזה פומפיוס או אפולוניוס, ושנאת חינם מאיש לאחיו בחשדם זה את זה, כי לבו הולך בסתר אחרי מפלגה זו או זו, והיא שהחריבה אותנו, תשוב תתגבר בינינו לסכסך איש באחיו, עד אשר הקיאה אותנו הארץ כאשר הקיאה את אבותינו.

האדמו"ר החמישי מלובביץ' כתב כי המציאות העכשווית מראה שהציונות היא כבר כישלון הרה אסון:

כאשר נתעוררה התנועה הציונית נאסרה הכניסה לכל היהודים וכן נאסר הקניין.

דעתו הייתה שהתממשות הציונות אינה בגדר האפשר והיא סוג של נוכלות:

כל ענייניהם וסודותיהם בדמיון לבד, כי חפצם בלתי אפשר לבוא לידי פעולה.

מי יגל עפר מעיניו של האדמו"ר ויראה לו לאיזה קנאי ארץ ישראל השלמה הפכו חסידיו ברבות הימים. לחסידי חב"ד עצמם יש הסבר מפותל כיצד פעילותם בנושא אינה סותרת את השקפות האדמו"ר הקודם, מאחר שאינם ציונים אלא רק דואגים לפיקוח הנפש של העם בציון, גם אם באופן הפוך לזה שראה בעיני רוחו האדמו"ר החמישי.

הרב נפתלי אדלר מלונדון כתב בפיכחון על החומר האנושי הגרוע העומד לרשות הציונות:

נניח כי יעלה ביד העומדים בראש התנועה הרישיון לתת ליהודים להתנחל בפלשתינה, מי ומי הם אשר יאבו לעלות ולהתנחל שמה? לא המאושרים מארצות המערב ומארצות הברית, רק האומללים, הרעבים המעונים בתחום מושבם במקומות שהם נבדלים לרעה בזכויות והמון העניים הצפופים והצבורים בכפרי גליציה.

רבנים אחרים ממזרח אירופה הכתירו את כל התופעה כ"סילוק הדעת" כי לרעיון הציוני אין כל תוחלת:

באמת נמנע הוא מטבע וקשה יותר מנס קריעת ים סוף וכל הנסים שנעשו לנו — כי מהיות ארץ ישראל חמדת כל האמונות וכל הממלכות, ונהרי נחלי דמים נשפכו עליה מגוים גדולים ועצומים; ובהיות הדבר עוד ברעיון עשתה ממשלת תורכיה מעשה ואסרה הכניסה לארץ ישראל; ועל דבר שאי אפשר על דרך טבעי נעשים קונגרסים ברעש… דרשנים פטפטנים נשלחים להשמיע במרום קולם… והכל מפני אסון סילוק הדעת.

הסופר החרדי החשוב אלעזר אטלס כתב שהיומרות של תנועת ההשכלה ואפילו של שבתאי צבי היו בעלות אופי רציונלי בתקופה שבה התרחשו. לעומת זאת ההבטחות של התנועה הציונית הן פשוט הזיה חסרת שחר שאפילו אין צורך להתריס מולה, בפרט כאשר בתום עשרים שנה של מאמץ, לא העלו שום דבר ורבים מהציונים כבר התייאשו והסתלקו.

היה לו דימוי מסקרן, וצורם מאוד לבן זמננו, לגבי טיפשותם של היהודים שעולים לארץ לחיות בה בעוני וביאוש חסרי תקווה במקום להישאר ברוסיה: אישה חכמה נשארת גם עם בעל מכה.

האישה החכמה והמיושבת בדעתה, לא תרבה רעש ותלונות באזני שכנותיה על אישה הפורע לפעמים פרעות בבית בשעת כעסו — ביודעה מראש שעל כל פנים הוא אישה ואב לבניה והוא גם הנותן לחמה ומימה בעוד שרחמי השכנות המה רק לפי שעה ואין לסמוך עליהם בשעת הדחק.

זו האירוניה הבריאה של ההיסטוריה שדווקא הפנטזיה הציונית הצליחה, ודווקא הקו השמרני הוביל בפעם זו לאסון קטסטרופלי. מיהדות ורשה שבה הודפסה החוברת נותר ברבות הימים אפר ואבק. אבל אני לא חושב שהמסקנה היוצאת מכאן היא דווקא ללעוג לרבנים, שחלק מטיעוניהם היו ממש לעניין, אלא להיות ספקן מאוד מאוד כלפי היכולת שלנו להבדיל מראש בין מה שהוא פנטזיה לבין מה שהוא ריאלי. הרי החוברת יצאה למעלה מעשור בטרם ירה המתנקש הסרבי גברילו פרינציפ את היריות שלו שהובילו לסחרחורת ההיסטורית המטורפת של המאה העשרים שבתוכה הצהרת בלפור, השואה והקמת מדינת ישראל. ואין ספק שבאין ספור יקומים מקבילים שבהם החטיא המתנקש או חל שינוי מינימליסטי אחר, דווקא הרבנים הנבונים והזהירים צדקו והציונות הפכה לפאדיחה.