ברק מזלזל במורשת רבין

אהוד ברק פרסם ביקורת נוקבת בעיתון הארץ על ספרו של מיכה גודמן העוסק בכיבושי 1967 ובהשלכותיהם ההיסטוריות. ברק מבטל את הסכנות שלדברי גודמן טמונות בוויתור על שטחי יהודה ושומרון. מצד שני הוא רואה את איום המדינה האחת הדו לאומית כסכנה האחת שהיא חזות הכול.

אירוני שברק, אשר חווה על בשרו כראש ממשלה את הקטסטרופה הביטחונית כתוצאה ממרחב המחיה הטרוריסטי שהתקיים ביהודה ושומרון, מזלזל בחשש לחזרתה וביתר שאת. מבצע צוק איתן הראה כיצד אויב נחות אך מחופר בסביבתו הטבעית יכול להפוך מערכה נגדו לעקובה מדם. מי יודע מה טווח הזמן מהרגע שבו תינתן לפלסטינים עצמאות ביטחונית ביהודה ושומרון ועד שישתלטו שם פלגים איסלמיסטיים במנעד שבין חמאס לדאעש. וכמה חיילים הרוגים יידרשו כדי לכבוש מחדש את השטחים במקרה כזה? ומה אם המערכה תזלוג למקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים, דבר שהפלסטינים יעשו מן הסתם כל מאמץ להניע. הרי העולם המוסלמי כולו יכול לקום עלינו, וזה כבר בוודאי איום קיומי.

אבל עוד יותר בלט לי זלזולו של ברק במורשת שהותיר אחריו מי שהוא מציג כמורה ורבו, יצחק רבין. רבין השאיר אחריו את הסכמי אוסלו, ובפרספקטיבה ברור שהסכמי אוסלו היו נס אסטרטגי לישראל משום שקברו לחלוטין את אופציית המדינה האחת, שהייתה אולי אפשרות אם מדיניות נוסח שמיר הייתה נמשכת. הצגת המדינה האחת כאיזו אופציה ממשמשת ובאה היא העמדת פנים כאילו לא היה אוסלו ולא קמה רשות פלסטינית ולא נבנתה גדר הפרדה וישנו מנהל אזרחי וכדי להשלים הסיפוח רק צריך להציב קלפיות ביום הבחירות לכנסת בג'נין ובחאן יונס. 

היו ימים שבהם היו טיולי בית ספר לעזה, ואם אלו היו נמשכים כסדרם, באמת הייתה הסיטואציה הדו לאומית יכולה להתגלגל לה לאיטה עד טקס התעודות הכחולות שיחולקו לערבים שם. אבל היום קבוצת תלמידים שתבקש לבקר בעזה תגלה את החצ'קונים של גיל ההתבגרות במרתפים אפלים, שואבת נחמה בצלוחיות החומוס שיביאו מלמעלה שוביה מהחמאס. ישראלים יכולים לבקר אפילו בצפון קוריאה היום, אך לא בעזה, מרחק נגיעה מהגדר. תידרש מלחמה שתגבה אולי עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים כדי להשיב הדברים למצבם טרום אוסלו.

בשטחי יהודה ושומרון המצויים תחת שליטת הרשות הפלסטינית הסיטואציה אמנם פחות אלימה, אך גם ביקור בערים הפלסטיניות המצויות שם כישראלי הוא מעשה שיעצור את נשימתו של סוכן הביטוח שלך.

 להמוני הפלסטינים בערים יש אינטרס עליון בהמשך קיומה של הרשות המעניקה להם משכורות ומונעת אנרכיה. בכך התאימו הסכמי אוסלו התאמה מוזרה את מערכת התמריצים שלהם לזו של התנועה הציונית היהודית הדמוקרטית, שעבורה השבת השליטה האזרחית ביהודה ושומרון היא רעיון אסוני. הדיבורים על קריסת הרשות, ככל שינעמו לקומץ אנשי שמאל רדיקלי יהודים וישרתו את הפנטזיות הרדיקליות שלהם, הם בסופו של דבר הבל ורעות רוח. הפלסטינים עצמם עוסקים ללא הרף בגיוס הקהילה הבינלאומית להכרה בעצמאותם, לא באופציה הדמיונית של סיפוחם לישראל. מפרק שעונים מיומן כמו ברק יכול לדמיין לעצמו כיצד הפלסטינים מפרקים ממלכתם כדי לאיים כך באופן פרדוקסלי עוד יותר על צביונה של ישראל. אבל גם הפלסטינים צריכים לדמיין דמיונות כאלו כדי שתרחיש שכזה יקרה, אך הוא רחוק מהם ומתפיסתם את העולם ואת טיב המאבק ההגיוני בכובש הציוני מרחק אלף מחסומים. פיזיים ומחשבתיים.

אין אינטגרציה בין הרשות הפלסטינית לישראל. העוינות הפלסטינית מונעת זאת. אפילו טיולים מפוקחים היטב לתל אביב של קומץ צעירים פלסטינים עלולים להסתיים בפיגוע של זאב בודד ביניהם, כפי שקרה לאחרונה. כמו שכתב אוהד חמו, יש ביהודה ושומרון צעירים רבים שלא ראו יהודי מעולם. ישנם אמנם עובדים אשר מגיעים מהשטחים לישראל, אך אחוז הפלסטינים המועסקים בישראל ביחס לכלל המועסקים במדינה הוא פחות משני אחוזים. לשם השוואה השיעור עמד על כ-7% בטרם אוסלו. אף שלפלסטינים תרומה משמעותית לענף הבניין, זה אולי הסממן היחיד של אינטגרציה שקיים כיום. מכל בחינה אחרת גדר ההפרדה מסמנת נתק מלא. זהו ההבדל הגדול ביותר בין הסיטואציה שלנו לזו שבדרום אפריקה של ימי האפרטהייד שבה לבנים חיו בסמיכות לשחורים שהתפרנסו מלשרת אותם. 

החלת חוקים ישראלים בתחום הסוציאלי, כמו ביטוח לאומי או חוק שכר מינימום, על הרשות הפלסטינית אינה ריאלית כלל מבחינה כספית ולעולם לא תוכל לקרות. אי אפשר גם לדמיין היום פקידי ממשל ישראלים פותחים לשכה לשירות הציבור באיזו עיר פלסטינית מבלי שחייהם יהיו בסכנה. 

אם היינו פוגשים בשני אויבים מושבעים ומאיימים עליהם שיחסיהם ידרדרו עד כדי כך שייאלצו להתחתן, זה היה מגוחך. איום המדינה הדו לאומית, בסיטואציה הנוכחית, הוא מגוחך באותה מידה. התודה והברכה היא בראש ובראשונה ליצחק רבין שהסיר את הסכנה הדו לאומית מעל עתידנו כשחתם על הסכמי אוסלו. 

מובן שהקמת עוד ועוד התנחלויות מבודדות בסמיכות לריכוזים פלסטיניים צפופים אינה צעד נבון, ואינה תורמת להפרדה הנחוצה בין העמים. אולם בפועל הבנייה בשטחים מרוכזת בגושי ההתנחלויות. גם היא עלולה להכעיס את העולם  ולסכננו בחשש לסנקציות, אך מכאן ועד חנוכת סניף ביטוח לאומי בג'נין או קביעת מזוזה במשרדי מס הכנסה בשכם או הגעת משקיפים מטעם הבית היהודי לוועדת הקלפי ברמאללה ושאר הדברים ההזויים והלא סבירים בעליל שיהיו כרוכים בהגשמת החשש הקיומי הדו לאומי, המרחק הוא רב.

כמו שכתבתי בפוסט אחר, בזמנו אמרו על רבין שהוא דה קלרק הישראלי. אבל אפשר גם לומר שהוא האנטי דה קלרק הישראלי. דה קלרק הוליך למצב שבו השחורים המדוכאים הפכו לשליטי דרום אפריקה. רבין סיכל התפתחות עתידית שבה הפלסטינים היו הופכים לרוב במדינה הדו לאומית שהייתה צומחת מחורבות האפרטהייד. במקום זאת הוא ביסס הפרדה.