הפלג האלים

הפלג הירושלמי של הזרם החרדי הליטאי ספג מכה קשה החודש. בכיריו נעצרו, בהם העורך הראשי של ביטאונו "הפלס", נתן גרוסמן. ראשי הפלג מואשמים בכך שפעלו להטריד בכירים במשק כדי שיפרסמו ב"הפלס". בפועל, העימות בין הפלג הירושלמי לממסד הישראלי עמוק עוד יותר. אנשי הפלג קוראים לצעירים שלא להגיע ללשכות הגיוס, אפילו לא כדי להגיש בקשה לדחיית גיוס. כאשר הצעירים נעצרים בידי המשטרה הצבאית כתוצאה מכך, מחולל הפלג הפגנות סוערות ואלימות בצמתים ובכבישים.

הפלג הירושלמי הוא קטן. סך מספר המצביעים לרשימה המזוהה איתו בבחירות לרשויות המקומיות עמד על 14 אלף בשנת 2013, כלומר בערך חצי מנדט. אבל לטווח הארוך הוא מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. בפגישה בין הרב ישעיהו קרליץ, מנהיג החרדים בשנות החמישים, לבין דוד בן גוריון, שאל אותו בן גוריון כיצד יוכלו חרדים וחילונים לחיות יחד במדינה, והרב קרליץ הידוע בכינויו "החזון איש", השיב שעגלה ריקה, דהיינו החילוניות, צריכה לפנות מקומה לעגלה הנושאת עמה את מסורת הדורות. זו בבירור תשובה מאוד לא משכנעת מנקודת מבט חילונית. את התשובה האמיתית לשאלה נתן הרב קרליץ בכתביו במקום אחר. על אף גישתו השמרנית הקיצונית בכל תחום דתי, בתחום אחד הוא סטה בחריפות מדברי הטקסטים העתיקים. הוא פסל את השימוש באלימות נגד חילונים, הגם שהוא זוכה לעידוד בספר ההלכה המרכזי של היהדות, השולחן ערוך, וקרא לקרבם בעבותות אהבה. כאשר האלימות נפסלת כאמצעי דתי, אין מנוס מכלים אחרים ליישוב סכסוכים, המבוססים על הידברות. בדרכו המשיכו יתר המנהיגים הרוחניים של היהדות החרדית, בהם הרב שך שהוקיע בנאומיו את הציונות החילונית בכל דרך אפשרית אך הקפיד תמיד לצרף לדבריו את האזהרה שהתנגדות אלימה אליה אסורה בתכלית.

כאשר נתן גרוסמן ערך את ביטאון החרדים, "יתד נאמן", הסלידה מאלימות ככלי פעולה עבור היהודי המצוי בתקופת הגולה הייתה כל כך גדולה שהעיתון אפילו ביטא זלזול בהתנגדות המזוינת נגד הנאצים שהתקיימה בגטו ורשה. אבל לאחר שירדה קרנו של גרוסמן והוא פוטר מהעיתון וייסד עיתון מתחרה וזרם חרדי רעיוני מתחרה, הוא מצא לעצמו מגרש משחקים חדש. חוק הגיוס החדש שהמפלגות החרדיות הסכימו לו כלל הכרה בכך ששר הביטחון צפוי שלא לפטור את כל בחורי הישיבות מגיוס, אלא לדרוש עלייה בגיוס החרדים. במחאה על החוק החליטו גרוסמן והמנהיג החרדי המקורב אליו, הרב שמואל אוירבך, כי על בחורי הישיבות לסרב להופיע בלשכת הגיוס, ושיש להגיב בחסימות כבישים כל אימת שהמשטרה הצבאית תעצור סרבן.

הדימוי העצמי של בחורי הישיבה הליטאים הוא ככאלו שגבריותם מוקדשת לעיון אינטלקטואלי בסוגיות הסבוכות של המשפט הדתי, ולפיכך שירות צבאי אינו הולם אותם כלל. הוצאת צעירי הישיבות לקטטות עם שוטרים ועם הולכים ושבים בצמתי הרחובות היא תפנית מדהימה עבור ציבור זה. זו תפנית מסוכנת מאין כמוה, לא רק לסטטוס קוו השברירי בין חרדים וחילונים במדינת ישראל, אלא גם למורשת היהדות. שובו של הפונדמנטליזם האלים להיסטוריה היהודית יהווה חרפה ויזמין מתיחת קווים של דמיון בין האיסלאם הרדיקלי ליהדות. אלימות דתית הופיעה בחוגי המתנחלים, כפי שקרה במחתרת היהודית, וכמו שרואים היום אצל נוער הגבעות, אך לעת עתה נראה שהמשטרה והשב"כ מצליחים לרסנה, ועובדה היא שגם יישום תוכנית ההתנתקות עבר ללא מעשי אלימות חמורים. הופעתה של אלימות כזו אצל החרדים, ועוד אצל הציבור הליטאי שנחשב ליותר אליטיסטי ואינטלקטואלי בקרבם, מהווה מוטציה מסוכנת מאין כמוה, שיש לקוות שתיקבר יחד עם הקריירה של נתן גרוסמן.