תוכנית קיצוצי המס של דונלד טראמפ בארצות הברית אינה עוד תוכנית. זו מהפכה. כפי שהיא נראית כרגע, ובהנחה שהיא תעבור את כל המכשולים הפוליטיים השונים, הנחה לא פשוטה ולא ברורה מאליה, היא תחולל גלי הדף קיצוניים בעוצמתם בכלכלת העולם שרובם ככולם חיוביים. אני חושב שהשווקים, בתגובתם האנמית לעת עתה, מפספסים את האפשרות שזהו באמת סיפור גדול. נראה לי שהרפובליקנים בקונגרס הולכים לזרום עם טראמפ על אף (ואולי בגלל) הנימה ההיסטרית שבה התקשורת הליברלית מקבלת את "קיצוצי המס לעשירים".
כבר עשור שאנו שרויים בעידן שניתן להגדירו כעידן בתר מחסור. כפי שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, אין היום כל קושי משמעותי לשכפל מוצרים כדי לפתור מחסור. בסין ובעולם השלישי הייצור זול, בעיות האנרגיה העולמית על סף פיתרון, מצוקת הנדל"ן גדולה בארץ ובכמה מהערים הגדולות בארה"ב, אך לא ברוב אירופה ולא ברוב ארצות הברית. בשנת 2008 זינקו לרגע מחירי הסחורות, והמשקיע האגדי ג'ים רוג'רס מיהר להכריז שהעתיד שייך לחקלאים, אך מחירי המזון שבו לסדרם, ולא נראה שיהיה קושי לספק עוד עגבניות ומלפפונים לבאי הסופרמרקטים בעתיד הנראה לעין.
בעידן שבו השכפול כל כך קל אפשר היה לצפות לגאות עצומה בצמיחה, אבל בפועל הצמיחה אנמית. הסיבה היא שלאנשים אין מספיק כסף ביד כדי ליהנות מכל הטוב הזה שקיים בעולם. תוכניתו של טראמפ לקצץ בחדות במסים, אך מבלי להקטין הוצאות הממשלה תזרים כמויות גדולות של כסף למשק, ובכך תוכל סוף סוף לשים קץ לצמיחה האנמית.
הקטנת שיעורי מס החברות אמנם לא תביא ישירות כסף לצרכנים. את רוב הכסף יקבלו משקיעים שבמילא כספים רבים שלהם נמצאים באפיקי השקעה ולא מיועדים לצריכה. אבל מס חברות כה נמוך מהווה תמריץ אימתני ליזמים מכל העולם להגיע לארה"ב ולפעול בה. לא לחינם נחרדים קברניטי המשק הישראלי מההתרחשות הזו. הורדת מס הירושה תסלק את אחד המכשולים המעצבנים והשרירותיים שעומדים בפני השקעה באמריקה (עיינו באינספור שרשורים בפורום הסולידית כדי להבין עד כמה). כבר ככה ארה"ב בעידן טראמפ אטרקטיבית להפליא למשקיעים. אחרי מימוש התוכנית האמורה כולם ישעטו אליה. כולם יתחרו על עובדים אמריקניים ויצטרכו להעלות משכורותיהם. מה עוד שהנשיא טראמפ לא מקבל בברכה מהגרים, ולכן מאגר העובדים הפוטנציאליים לא ימהר להתרחב כדי להיענות לצרכים.
לכאורה זהו אסון לישראל ולכלכלות לא אמריקניות אחרות, אך גם להן מדובר בברכה במסווה. עליית האטרקטיביות של השקעות בדולרים תזניק את שער הדולר לעומת המטבעות האחרים, וכך תהפוך את כוח העבודה ברחבי העולם, ששכרו נקוב במטבעות שיחוו פיחות, לאטרקטיבי עבור חברות אמריקניות. מה שחשוב עוד יותר הוא ששערי הריבית בארה"ב יעלו כדי להתגבר על הלחצים האינפלציוניים שייווצרו שם יחד עם הגירעון הגואה, וכך כל מדינה אחרת תצטרך להחליט האם להדביק את שיעורי הריבית האמריקניים או להימנע מלעשות זאת וליהנות עקב כך מפיחות נוסף, שיהפוך את שווקי העבודה שלה לעוד יותר קורצים למשקיעים מאמריקה.
אם אכן יתממש התסריט האופטימי שאני מצייר, הצלחתה הגדולה של הפחתת מסים המרוכזת בעשירונים העליונים ובחברות תהווה מהלומה קשה לסוציאליסטים בכל מקום שהם. הן בשל הלקח המיידי שלפיו, בניגוד לקלישאה, צמיחה כלכלית המבוססת על טפטוף מלמעלה יכולה לעבוד והן מאחר שכל מדינה שצריכה להתחרות בכלכלה האמריקנית לא תוכל ולא תעז להעלות מסים על חברות ועל עשירים, כדי שלא לאבד מהאטרקטיביות שלה. זה יהיה, לפחות לעשור שבו תוכנית טראמפ צפויה להיות בתוקף, קץ הסוציאליזם.
תמריץ 
צפיתי אתמול בפרק בסדרה משחקי מוח (נדמה לי שהייתה בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק או בדיסקברי) המשווה בין בני אדם לבעלי חיים.
הקטע שנחקק ביותר בזכרוני: שני הורים לפעוטות (כבני שנתיים – שלוש) ושני בעלי כלבים העסיקו עצמם בקריאה, בסמרטפון שלהם וכדומה – והן הפעוטות והן הכלבים הסתובבו בחדר שמחים ומאושרים, למרות שלא קיבלו כל תשומת לב הורית.
ואז בעלי הכלבים נכנסו לחדר כשבידיהם בובת כלב בגודל טבעי, אליה דברו ואותה ליטפו. שני הכלבים רצו מיד אל בעליהם, ניסו להידחף בינם לבין הבובה, התחילו לנהום עליה באיום, ומאוחר יותר אפילו נשכו אותה.
כשהורי הפעוטות החזיקו בידיהם בובת תינוק בגודל טבעי, הסתכלו רק בה והמטירו עליה דברי חיבה- שני הפעוטות פרצו בבכי מר. לא עבר זמן רב לפני שגם הפעוטות ניסו למשוך את בובת התינוק, להפילה ולהכות אותה באגרופיהם.
הטענה בסדרה הייתה שעבור גורי יונקים, הנאלצים לעיתים להתחרות עם אחיהם ואחיותיהם על תשומת הלב, המזון והטיפול של הוריהם – לרגש הקנאה יכולה להיות חשיבות הישרדותית.
מכאן מסקנתי היא שבלי כל קשר להצלחת תוכניתו הכלכלית של טראמפ – קץ הסוציאליזם, בצורה זו או אחרת, לא יתרחש ולו דקה לפני עידן הסינגיולריות, שבו האדם ישתנה למשהו שונה לחלוטין מכפי שהוא כיום.
אהבתיאהבתי
קמיליה, הגזמת עם הפסימיות. בנפילת הסוציאליזם הארד קור כבר חזינו עם קריסת הגוש הסובייטי. מה נותר? פה ושם שלי יחימובצ'ים.
אהבתיאהבתי
אני עדיין תחת הרושם העמוק שהותירה בי תוכניתו של אבשלום, מהבלוג עמדת תצפית, לחייב כל עסק של 5 עובדים ומעלה, להקים וועד עובדים.
וגם תחת הרושם שבסבב הבחירות האחרונות בצרפת, מלנשון (הגלובליסט – קומוניסטי) ולה פן (הלאומנית – סוציאליסטית) הצליחו לזכות ביותר מ 40% מהקולות. רבים מאוד ביניהם מקרב הדור הצעיר, האמור לבשר את הכיוון אליו תצעד צרפת בעתיד.
מה שמזכיר לי כמובן גם את הצלחתו המדהימה של ברני סנדרס בקרב צעירי ארה'ב. מדינה, שבניגוד לצרפת שהייתה תמיד די אנטי קפיטליסטית , אמורה לסלוד מכל רמז לסוציאליזם. ואצל ברני סנדרס לא דובר ברמז קל.
ובאופן כללי יותר, למדתי להיות מאוד סקפטית לגבי ניבויי "קץ" של תופעות המלוות את האנושות כבר מאות או אלפי שנים, אם לא יותר. כמו גם לגבי ניבוי "קץ ההיסטוריה".
#################################################
אוף טופיק.
פרק ההקדמה לספר החדש של זאב גלילי על צפת (עיר אבות אבותיו של המחבר, וגם העיר שבנו של אבו מאזן משתוקק כל כך "לשוב" אליה).
פרק לא מוכר בתולדות ארץ ישראל.
אם הבנתי נכון, כתב האשמה מאוד חריף על המנהיגות החרדית / הרבנים של "היישוב הישן" בצפת. הוא למעשה מאשים אותם ברמה מזעזעת של תמותת תינוקות וילדים שהשתוללה בעיר. תמותה גבוהה כל כך שלמעשה מנעה את הריבוי הטבעי של אוכלוסיית היישוב הישן בעיר צפת.
http://www.zeevgalili.com/2017/04/21805#comments
אהבתיאהבתי
תמריץ, קצת נסחפת.
הפחתת מס חברות מהווה אכן תמריץ כלכלי רב ערך אבל השפעתה שולית על חברות רב לאומיות. חברה כמו אפל למשל עשויה להעביר את המטה שלה מאירלנד לארצות הברית אבל המבנה העיקרי שלה של מו"פ באמריקה וייצור בסין לא ישתנה. ההשפעה על ישראל גם היא תהיה קטנה מאחר וחברות רב לאומיות ממילא לא משלמות מסים בישראל כך שאין להן תמריץ לעזוב.
מצטרף להערכה של קמיליה. הסוציאליזם פשוט שינה שם לחברתיות ושלח זרועות לכל המפלגות (לפחות בארץ)
אהבתיאהבתי
קטע מתוך תחזית סטרפור (הפניה של שי שפירא) לעשור של 2015 – 2025.
הם מסכימים עם תמריץ שארה'ב תמשיך להוביל את העולם ואת כלכלתו.
בפרק אחר – המדינות שבהן תהיה הצמיחה הכלכלית המהירה ביותר.
ישראל לא נמנית בינהן (ואולי טוב שכך, כי כנראה זה לא תענוג גדול כל כך להימנות עם אלו ששכר העבודה בהן יתפס כאטרקטיבי דיו למשקיעים אמריקאים).
Post-China Manufacturing Hubs
International capitalism requires a low-wage, high-growth region for high rewards on risk capital. In the 1880s it was the United States, for example. China was the most recent region, replacing Japan. No one country can replace China, but we have noted 16 countries with a total population of about 1.15 billion people where entry-level manufacturing has gone after leaving China.
To identify these countries, we looked at three industries. The first was garment manufacturing, particularly low-end and of garment parts like coat linings. Second was the manufacturing of footwear. Third, we looked at cellphone assembly. These industries require low capital investment, and manufacturers move their facilities around rapidly to take advantage of low wages. Industries of this sort, such as inexpensive toys in Japan, served as a foundation for manufacturing sectors to evolve into broader low-wage products in high demand. The workforce, frequently women at first, expanded dramatically as new low-wage industries moved in. The wages were low on a global scale but very attractive on the local scale.
Like China during its takeoff in the late 1970s, these countries tend to be politically unstable, with uncertain rule of law, poor infrastructure and all of the risks advanced industrial businesses try to avoid. But companies from other countries excel in these environments and have built business models around this.
The map of these countries shows that they are concentrated in the Indian Ocean Basin. Another way to look at it is that these are the less developed countries (or regions) in Asia, East Africa and Latin America. Our forecast is that in this next decade, many of these countries — and perhaps some not identified — will collectively take on the role that China had in the 1980s. This would mean that by the end of the decade, they would be entering an intensifying period of growth in a much wider array of products. Mexico, whose economy exhibits potential in both low-end manufacturing and higher-end industry in a cost-competitive environment, stands to benefit substantially from its northern neighbor's investment and healthy level of consumption
אהבתיאהבתי
ראיתי שדווקא המפה לא הועתקה.
אז למתעניינים – מצ'ב הדו'ח המלא.
https://www.stratfor.com/forecast/decade-forecast-2015-2025?utm_term=independence&utm_medium=affiliate&utm_source=pepperjam&utm_campaign=21181
ולמתעניינים בהצעה הטרייה להחייאת הסוציאליזם בארצנו, מהבלוג עמדת תצפית. הצעה שהשאירה אפילו אותי ( ! ) פעורת פה וחסרת יכולת לכתוב מילה.
אהבתיאהבתי
חייל, בשורה התחתונה נראה לי שהתמריץ של חברות אמריקניות להרחיק מעבר לים יקטן אלא אם הדולר יתחזק מאוד. אבל ימים יגידו. זה יהיה ניסוי מעניין.
אהבתיאהבתי
אני מאוד מאוד סקרן לגבי העובדה שרק לפני מאה שנה התקיים בארץ ישראל מצב המזכיר את הברירה הטבעית בג'ונגל לפני שקמה חברת השפע הקפיטליסטית שבה אף תינוק לא גווע. אין כמעט חומר לגבי התקופה הזו שבאה לשיאה ברעב המפלצתי ששרר בזמן מלחמת העולם. אני מאוד מתעניין בחומר קריאה בנושא ולבטח אקרא את הספר של זאב גלילי.
אהבתיאהבתי
תמריץ,
אתה מדבר על חוסר בכסף ביד האנשים – מה שמוביל לצמיחה אנמית.
במצב שכזה קיצוץ מיסים לאנשים נכון יותר מקיצוץ מיסים לחברות.
הרעיון הקפיטליסטי הבסיסי הוא "השוק (אוסף מליוני האנשים) יודע הכי טוב", אז למה להכניס כסף ל-5000 חברות שנסחרות בבורסה במקום לתת אותו למיליונים שסוחרים בבורסה. הם ידעו יותר טוב מה לעשות איתו. האלוקציה שלהם נכונה יותר ומתאימה יותר לצרכיהם ורצונותיהם.
הייתי שותף לאופטימיות שלך אם קיצוצי המס לחברות היו מתלוות לקיצוצי מס לאזרחים. התכנית הנוכחית מובילה בטווח הקצר לבועה בבורסה ובטווח הארוך לחוב ללא צמיחה.
לתת כסף לחברות זה לתת רק לאזרחים שמחזיקים מניות (ישירות או דרך תוכניות הפנסיה) כאשר פלח גדול של אמריקאים (ובטח לא אמריקאיים שהבורסה אצלהן תהנה ממומנט דומה) בכלל לא יושב בשוק.
אני מוצא טעם לפגם בתכנית של טראמפ (כפי שהצגת אותה כי לא קראתי אותה בעצמי) כיון מחזקת את אמריקה התאגידית הרבה יותר מאמריקה של מעמד הביניים.
אולי טראמפ יצליח להזליג משהו מהתאגידים למעמד הביניים, אבל אני לא מבין כיצד.
אהבתיאהבתי
יאיר, אני מסכים איתך בעיקרון. יש אלמנט בתוכנית של טראמפ שמגדיל נקודות הזיכוי ומפשט דרגות מס. אבל ממה שקראתי מדובר בתוספת ממוצעת של שני אחוזים להכנסת מעמד הביניים ולכן לא סיפור גדול. העיקר זה מס החברות הנמוך שייתכן שמאפשר גם פתיחה המונית של חברות ארנק לעשירים.
אם התוכנית של טראמפ הייתה מתמקדת בהכנסה של מעמד הביניים היה לה אפקט חזק יותר. כלכלת הטפטוף מלמעלה מבוססת על הזרמת כסף בצינור מלא חורים קטנים. חלק יגיע בסוף אבל הרוב יתנדף כחיסכון. מה כבר משנה אם לאפל יהיו מאה מיליארד דולר באג"ח ממשלתיות או מאתיים מיליארד. נכון, יש אפקט עושר כתוצאה מעליית שערי המניות אך הוא מוגבל.
אף על פי כן גם טפטוף מלמעלה, תחת מסה קריטית מסוימת, יכול להפוך לגשם. אחרי שקוראים את תוכנית טראמפ נראה ברור שכל תאגיד בינלאומי יתן העדפה לארה"ב כמקום פעילות מרכזי. כל דבר אחר נראה החלטה לא הגיונית. גם בישראל מבינים זאת וחוששים מכך לפי עיתוני הכלכלה שלנו. בשלב שבו נמצאת הכלכלה האמריקנית, יציאה איטית מריבית אפס, נראה לי שיש פוטנציאל להמראה חדה.
אהבתיאהבתי
אפשר להסתכל על זה גם כך. התועלת בלקיחת סיכונים כלכליים גדלה מאוד מבחינה מתמטית (כי אחוז גדול יותר מהרווח הצפוי ייוותר ביד). אז פשוט לא יכול להיות שלא יילקחו יותר סיכונים. וסיכון כלכלי משמעותו בדרך כלל השקעת כסף במשכורות דהיינו גיוס עובדים ותחרות עליהם. כך שגם צד הביקוש ייצא נשכר בסוף, אף שאני מסכים שהתועלת הישירה בהקלות מס למעמד הביניים הייתה רבה יותר.
אהבתיאהבתי
אם הכסף היה הולך למעמד הביניים אזי הסיכון (שהוא האלוקציה למעשה) היה מתחלק בין מיליונים ולמעשה מתאפס. אוסף הבחירות של היחידים היה מנחה את השוק אל הכיוון בו הוא צריך ללכת, ומשם החברות היו צריכות להמשיך כאשר הסיכון שלהם קטן יותר.
העברת הכסף לידי מיעוט קטן של מנכלים וסמנכלים, שצריכים להחליט היכן להפנות אותו, מעלה את הסיכון של השוק.
לכן תתרחש אחת מהבאים:
החברות לא יקחו סיכון והכסף ישאר אצלהן ללא גיוסי עובדים והשקעות
החברות יקחו סיכון וישקיעו ותווצר בועת נכסים
(וככל הנראה יהיה שילוב של השניים).
לכן הצמיחה לא תהיה פנטסית כפי שאתה מציג.
אם התכנית כבר סגורה ולא ניתנת לשינוי, הרי שהדבר היחיד שיכול לעזור זאת הסכמה בעל-פה בין הממשל לתאגידים שהכסף הזה יחזור לאזרחים.
לממשל, ובטח לטראמפ, יש כח פוליטי לגרום לכך גם ללא חקיקה.
אהבתיאהבתי
יאיר הציג פה עמדת הרד-קור של MMT בה עדיף לתת את דלתת הגרעון האפשרי בתקציב(*) לידי האזרחים כי הם אלו שיודעים הכי טוב מה לעשות עם כספם. אני חושב שזו עמדה נכונה בתסריטים יותר קיצוניים כמו ב1929 או 2008.
אני לא בטוח שזו תמיד תהיה עמדה עדיפה(אחרת אין מקום למדיניות) במצב של היום(לא אי אי אי אבל לא מצב בקנטים) ייתכן שאפשר לתת גם כסף לחברות בדמוי פטור ממיסים.
(*) הנקודה התיאורטית היא שכל עוד אין אינפלציה אז יש חוסר בביקושים ולכן על הממשלה לתמרץ את הביקושים כדי להביא את המשק לאינפלציה הרצויה + תעסוקה מלאה. עד כאן המתודולוגיה. מה הכי טוב לעשות עם דלתת הגרעון האפשרי זו כבר שאלה של אידאולוגיה… עדיף כמובן שהממשלות ינקטו בצעדים האופטימלים שיגדילו בצורה האופטימלית את התוצר העתידי כשזה לא מסתייע(כנראה בד"כ) כתוצאה מאילוצים פוליטיים(או שהממשל עצמו דפוק) אז במצבי קיצון עדיף לרוב אפילו שהממשלה תחפור בורות ותמלא אותם מחדש על לא לעשות כלום.
אהבתיאהבתי
תמריץ , בהמשך לתגובתי….
האם יש נקודה (לפחות תיאורטית) בה עדיף לתת את הכסף ביד לחברות (שהם גם ,כידוע, חלק מהסקטור הפרטי) מאשר לפרטים?
הרי נותנים את הפטורים ממס במצב של חוסר בביקושים בלבד ולא במצב של עודף.
אהבתיאהבתי
התקשורת הליברלית מביאה כל הזמן את הכישלון המוחלט של הורדת המסים בקנזס. אבל יש שני הבדלים. ראשית הורדת כמה אחוזים במס חברות בקנזס שונה מהורדה עצומה כמו כאן. שנית כמובן, קנזס חנוקה בידי הגירעון. לארה"ב הגרעון חסר חשיבות כי לה היד על המדפסת.
אהבתיאהבתי
תיאורטית מס חברות מיסודו הוא מגוחך. המיסוי צריך להיות על הוצאות לצרכים פרטיים בלבד, צריכת משאבים מהעולם לצורך הנאה פרטית. דהיינו המס הלגיטימי היחיד הוא מע"מ. מה הטעם למסות פעילות עסקית שמטרתה להקטין המחסור בעולם.
החיסרון הוא שקשה להפוך את המע"מ לפרוגרסיבי וקל מדי לחמוק ממנו על ידי קנייה בחו"ל. ראה כאן: https://tinyurl.com/lzqce9r
אהבתיאהבתי
אסביר תגובתי. בתכנון עקרוני של מערכת מס לטווח הארוך מס חברות צריך להיות אפסי עד זניח, באמת כמו שהוא בישראל על חברות מייצאות. אבל כתגובה לסיטואציה של ביקושים נמוכים יותר משתלם להוריד מסים אחרים. הורדת מס חברות בעיתוי כזה היא הדבר הנכון בעיתוי הלא נכון. עם זאת גם מבחינת הגדלת הביקושים עדיין יש לה ערך בהגדלת זרימת הכסף במשק שהוא גדול מאפס ובהנחה שתוכנית טראמפ תתממש, מאחר שהיא כה רדיקלית, הערך גדול בהרבה מאפס.
אהבתיאהבתי
לא התעמקתי עד הסוף בפוסט שלך תמריץ עושה רושם על פניו שהפוסט הוא אופטימי מדי ולא לוקח בחשבון את המהפכה הטנולוגית ומהפכת המידע ואלה מעמיקים את אחיזתם בכלכלה העולמית ומשנים את כללי המשחק.. בכל מקרה טראמפ
הולך לפי השכל הישר והוא שואל את עצמו מה באמת אנשים מחפשים בימינו אנו..? התשובה לשאלה זאת הנה התוכנית לקיצוץ דרסטי במסים שונים כי רוב הגברים והנשים הם חמדניים רוצים לחיות טוב לאכול טוב ולעשות סקס בריא רצוי עם נשים יפות וזה מה שטראמפ רוצה לספק.. המכשול העיקרי שיעמוד לפניו והוא איך סוגרים את האובר דראפט הענק שיש לאומה האמריקאית במיוחד באם אותה צמיחה של 3% לא תתממש..? חזרה מהתוכנית המאוד אמיצה של ממשל טראמפ תגרום למשבר כלכלי חמור אובדן אמון ודיפרסיה בקרב מרבית אזרחי אמריקה כך שיש לדבר הזה מחיר ראוי ורצוי לדעת..
אהבתיאהבתי
תמריץ,
ההשפעה של הפחתות מס לגבי שיקולי השקעה של חברה גלובלית היא שולית. ההשפעה היחידה שלה היא על צורת רישום התקבולים אבל אינה משפיעה כלל על אופן פיזור התשומות (וגם ההשקעות). אם ניקח את אינטל לדוגמא, היא מייצרת פרוסות סיליקון בישראל (בסיבסוד ממשלתי). הפרוסות נשלחות לאינדונזיה שם הן נחתכות ונארזות כגלילי צ'יפים (בסיבסוד ממשלתי) שנמכרים בסין כשהתקבולים נרשמים באירלנד. במבנה כזה ההשפעה של טראמפ על אינטל תהיה מעבר רישום התקבולים לארצות הברית על חשבון אירלנד. ישראל ואינדונזיה לא תושפענה כלל. דוגמא נוספת, לפני שני עשורים שיטת המס הישראלית גרמה לכך שכמעט כל חברות ההזנק הישראליות נרשמו כחברות זרות, בעיקר בדלוור. מובילאיי למשל, נרשמה כחברה הולנדית. מכאן שאפילו חברות זעירות שמכוונות לשוק גלובלי עוקפות בעיות מס לא יעיל באמצעות תכנון מס ומוציאות את התקורות שלהן ללא השפעה של המיסוי המקומי.
אהבתיאהבתי
חייל, הנושא מורכב יותר, מאחר שמתנהל מאבק מתמיד ועם השנים המדינות מצליחות להוציא מהחברות יותר ויותר על ידי תכנון חוקי המס.
http://www.israeltaxlaw.com/page971.asp
אהבתיאהבתי
תמריץ, אתה רואה מצב של הפחתה דרסטית כזו במס החברות בארה"ב שלא תגרור הפחתות דומות במדינת ישראל או במדינות אחרות ?
אהבתיאהבתי
האמת שאין כל כך לאן להוריד את מס החברות בישראל על חברות מייצאות ובהייטק. זה באזור העשרה אחוזים פלוס מינוס. אבל כן, המגמה העולמית תהיה הורדת מסים. קץ הסוציאליזם. לא לנצח אבל לעתיד הנראה לעין.
אהבתיאהבתי
גיא וכל האחרים, נתקלתי במאמר מעניין מאת דב אנשלוביץ' בנושא ריבית, אינפלציה והאינתיפאדה השנייה. למרות שנכתב לפני 15 שנה הוא לדעתי רלוונטי היום.
http://www.haayal.co.il/story_1072
אהבתיאהבתי
תמריץ , בקשר לריבית , [אם אני מבין נכון] את מה ש אומרים ב אמ.אמ.טי אז
צריך לשלוט בריבית על מנת לווסת את האינפלציה אך ורק אם זרוע אחת של הממשלה לא יודעת מה זרוע אחרת שלה רוצה. הרי מוזכר במאמר שהבאת שהנגיד הסכים להוריד את הריבית לרוב רק כשהיתה עיסקת חבילה עם הממשלה. והבנק המרכזי כידוע הוא זרוע אחרת של הממשלה.
הממשלה , בתור מונופוליסטית של הכסף של עצמה , היא זו שקובעת את מחיר העבודה שהיא משמלמת עליה ולא תלויה המחירי השוק המשתנים. הבעיה היא שהיא אולי חושבת שהיא תלויה ואז היא מעלה מחירים כשהביקושים עולים. אם היא היתה עיקשת אל מול מחירים עולים בספירלה היתה נעצרת האינפלציה בלי מנגנון הריבית. ככה זה עם גופים מונופוליסטים.
חברת חשמל קובעת את המחירים ולא נותנת לשוק לקבוע לה. ככה גם חברות הרכבות.
אהבתיאהבתי
לבנקים יש יכולת להדפיס כסף באמצעות מתן הלוואות. לא רק למדינה. אם שיעור הריבית יישאר אפס בתקופת אינפלציה, הריבית האפקטיבית תהפוך לשלילית וישתלם מאוד לקחת הלוואות בניגוד לאינטרס הציבורי.
אהבתיאהבתי
אכן , אבל רק לממשלה יש מדפסת כסף כזכור . בנקים לא יכולים להדפיס כסף של ממשלה אלא הם מייצרים כסף של בנקים שהוא שונה מזה של הממשלה ובזמני יציבות הממשלה מחליטה על par של אחד לאחד.
הבעיה במשברים הגדולים היא החוב הפרטי שמגיע לרמות מטורללת.
גם ב1929 , גם ביפן ב1989 וגם ב2008
קראתי על מזמן אז אני פחות זוכר אבל פרופסור סטיב קין אומר בעקבות מינסקי שיציבות גרומת לזחיחות ובסופו של דבר לאי יציבות וצריך
להטיל יותר רגולציות על היכולת של גופים פרטיים לתת הלוואות ביחס לתוצר על מנת שלא יעשו משחקי פונזי ופויילה שטייקס ….
למטיבי לכת
http://www.debtdeflation.com/blogs/manifesto/
לקצרנים לחפש את ראשי הפרקים שמתחילים ב
Taming the Finance Sector
Taming the Credit Accelerator
אהבתיאהבתי
Finance performs genuine, essential services in a capitalist economy when it limits itself to (a) providing working capital to non-financial corporations; (b) funding investment and entrepreneurial activity, whether directly or indirectly; (c) funding housing purchase for strictly residential purposes, whether to owner-occupiers for purchase or to investors for the provision of rental properties; and (d) providing finance to households for large expenditures such as automobiles, home renovations, etc.
It is a destructive force in capitalism when it promotes leveraged speculation on asset or commodity prices, and funds activities (like levered buyouts) that drive debt levels up and rely upon rising asset prices for their success. Such activities are the overwhelming focus of the non-bank financial sector today, and are the primary reason why financial sector debt has risen from trivial levels of below 10 percent of GDP before the 1970s to the peak of over 120 percent in early 2009.
אהבתיאהבתי
זו בעצם השקפת ה"כלכלה האמיתית" שיש למנוע מהבנקים לחולל כסף. לדעתי יותר הגיוני לשלוט בתהליך יצירת הכסף של הבנקים באמצעות הריבית והרגולציה, אך עדיין ליהנות מיכולת התמחור והקצאת האשראי של המגזר הפרטי.
אהבתיאהבתי
לא , ממה שאני מבין (לא ממש עקבתי אחר הכלכלה האמיתית') הם מדברים על רזרבה מלאה שתמנע מהבנקים לייצר כסף. הוא מדבר על שילוב קיינסאני (יין יאנגי)
של הממשלה והסקטור הפיננסי :
My caution with respect to full reserve banking systems is that this endogenous expansion of spending power would become the responsibility of the State alone. Here, though I am a proponent of government counter-cyclical spending, I am sceptical about the capacity of government agencies to get the creation of money right at all times. This is not to say that the private sector has done a better job—far from it! But the private banking system will always be there—even if changed in nature—ready to exploit any slipups in government behaviour that can be used to justify a return to the system we are currently in. Slipups will surely occur, especially if the new system still enables speculation on asset prices to occur.
אהבתיאהבתי
טענה נכונה שאני זוכר ששמעתי מה"כלכלה האמיתית" היא שבנקים לא מלווים מהרזרבות ושהבנק של אנגליה הודה בזה שמכפיל הכסף עליו לומדים במאקרו מיינסטריים 101 לא נכון!
עובדה שההרחבות הכמותיות QE(של כסף ממשלתי ברזרבות של הבנקים) לא השפיעה על כמות הכסף במשקים משום שהבנקים לא מלווים כשהם יכולים אלא רק כאשר הם חושבים שהם יכולים להרוויח.
Steve Keen. No such thing as fractional reserve. Banks dont lend reserves. QE dont increase lending
לשים לב שקין מציין(2 תגובות לעיל) את חשיבותו של הסקטור הפיננסי לכלכלה
אך גם מציין את התכונות ההרסניות שלו. כלומר יש חוב פרטי טוב וחוב פרטי רע וחבל לזרוק את התינוק עם המים כפי שמציעים ב"כלכלה האמיתית" ולעקר את היכולות של הבנקים הפרטיים לייצור כסף. מי שלא מאמין שהשוק הפרטי ניחן תמיד בכוחות של השגחה עליונה והוא תמיד ידע יותר טוב מגוף שמתערב בו ירצה לבטח לנסות לשלוט בתכונות ההרסניות של השוק. כל זה ברגישות , בנחישות תוך בדיקה מתמדת של נתונים אמפיריים מהשטח ואי היצמדות לאידיאולוגיות אפריוריות=( = שוק פרטי זה תמיד רע \ ממשלה והתערבות הם תמיד רעים).
אהבתיאהבתי
כתבה מבלומברג – "אירופה נצמדת לסוציאליזם".
האיחוד האירופי מעדיף לפגוע בצמיחה ובהשגת יתרון תחרותי בכדי להבטיח שיפור איכות חיי העניים ובכדי להרחיב את זכויות העובדים. לדוגמא המלצה לחופשות לידה ארוכות הן לאב והן לאם.
המחבר מציג זאת כסוג של בחירה בין ערכים.
אגב, בכתבה גם מוזכר רעיון המשכורת האוניברסלית, שהיה נדמה ששכחו ממנו.
https://www.bloomberg.com/view/articles/2017-04-26/europe-sticks-with-socialism
איני בטוחה לגבי כלל אירופה והאיחוד האירופי, אך בודאי שהדבר נכון לגבי צרפת. המועמד היחידי מבין ארבעת המועמדים שדגל בכלכלה קפיטליסטית (פיון) – הגיע רק למקום השלישי. כל שלושת האחרים (מקרון, לה פן, ומלנשון) דוגלים בוורייציות שונות של כלכלה סוציאליסטית.
אהבתיאהבתי
דווקא בגלל האלמנטים הפרו mmt בהשקפתי אני לא כל כך מתרגש ממשברים בנקאיים. מקסימום המדינה תלאים את הבנקים ובעלי המניות יימחקו. בהתנהלות נכונה של הנגיד זה לא יהיה יותר ממכה קלה בכנף. לא הייתי משעבד כל ההתנהלות הכלכלית לחשש היסטרי מאירוע כזה.
אהבתיאהבתי
תמריץ , mmt לא אוהבים את מנגנון הריבית ומעדיפים פעילות פיזקלית במקום. הם אומרים שברבה פעמים השפעה שלה לא ברורה וצריך לבדוק את הרכב האוכלוסיה ופרמטרים אחרים בשביל לראות כיצד היא תשפיע בפועל.
למשל , כיום שיש הרבה פנסיונרים לא ברור אם העלאה שלה דווקא תהיה אינפלציונית משום שהפנסיונרים ימשכו יותר מתיקי ההשקעות שלהם לצריכה.
אז נכון שיש את המקרה של הנגיד ווקר שהעלה את הריבית ל20 אחוז ומיגר את האינפלציה בשנות ה80… (אבל גם רייגן הקטין את הוצאות הממשלה בו זמנית אז אפשר אולי לטעון שלא היתה רק תגובה מוניטרית אלא גם פיזקלית)
אבל בגדול , ממה שאני מבין , הם לא עושים מהריבית עניין ומתעקים לבטלה אלא רק מצביעים שהיא לא כלי הכי יעיל ושריד (אני מתפתה לומר ברברי) מתקופה אחרת.
פרופסור סטיב קין אומר ( ממה שאני זוכר – אחזור לבדוק מאוחר יותר) שתהליך של הורדה של החוב הפרטי מרמות של מאות אחוזים למשהו מתחת ל80 אחוזי תוצר לוקח לפחות 15 שנה =! 'מכה קלה בכנף'.
יש לו גם כמה רעיונות מעניינים שאמורים למנוע בועה בנדלן ובועות בשווקי המניות. אחפש על זה חומר מדוייק מחר.
אהבתיאהבתי
תיקון. לא ברור שהעלאת ריבית תהיה מצמצמת. היא יכולה להיות פעולה מרחיבה …
אהבתיאהבתי
בקשר לכסף של ממשלה , כסף של בנקים וכספים אחרים.
כסף מורכב מיחידה של כסף ומדברים של כסף.
במקרה של השקל היחידה של הכסף שמוסכמת על כולם ונמצאת בראש ההיררכיה של הכסף בישראל היא השקל. הבעיה שגם ל"דבר הכסף" קוראים שקל וזה מבלבל.
יחידה של כסף היא כמו קילו. כמו מטר. מה שהממשלה משלמת (בכסף של ממשלה) תמורת עבודה. היום זה נניח שקל לדקת עבודה(נניח בממוצע לכל המקצועות למען הפשטות).
דברי הכסף(IOU's)(*) שהבנקים יוצרים מודדים ביחידה הממשלתית לא ביחידות שהמציאו הבנקים.
עכשיו , למרות שיש דברי כסף רבים שנמדדים ביחידת הכסף שקבעה הממשלה רק הממשלה קובעת את ערך היחידה! אם כתוצאה מפלקטואציות שוק רגילות של שינויים בביקושים והיצעים
הממשלה משלמת יותר עבור דקת עבודה ממוצעת היא פוגעת בערך היחידה שהיא עצמה קבעה. (אם המדיניות שלה היא אינפלציה נמוכה זה כמובן בסדר – העניין שזה בהחלטה שלה ובעניין זה אם היא לא רוצה אינפלציה גבוהה(או בכלל) היא לא חייבת לשלם את גחמות השוק אלא לקבע את המחיר מאחר והיא המונופוליסטית בראש ההיררכיה).
(*) דוגמא לדבר כסף נוסף נמוך יותר בהיררכיה(כל אחד יכול להנפיק כסף – הבעיה לגרום לו להתקבל) של הכסף הוא כסף של שופרסל. מונים אותו ביחידות כסף של הממשלה (שקל) אבל יש שם מחיר המרה של 93 שקל של ממשלה תמורת 100 שקלים של שופרסל.
אהבתיאהבתי
גיא, לא הבנתי ה"דברים של כסף"
אהבתיאהבתי
כסף נייר של שופרסל, חשבון צ'קים בבנק , שטר של ממשלה , מטבע של ממשלה אצטרה.
למטיב לכת:
=======================
In order to find alternative theories which may provide better explanations of money’s origins and
greater empirical support we may look towards state and credit theories. In terms of the state theory
of money, the significance of Georg Friedrich Knapp’s seminal work The State Theory of Money
(1905, translated into English in 1924) needs to be stressed. Knapp’s exposition is difficult to follow as
he creates his own highly complex vocabulary and uses it extensively during his explanations.
However, it is certainly a book worthy of a great deal of attention.
For Knapp, it is the state that decides on the unit of account and the ‘money things’ that are to be
used in settlement of debts denominated in this unit. Initially, the unit of account may be a weight of
precious metal of given fineness. However, the state may choose to change the unit to a different
metal by decree. Thus the choice of unit is in the hands of the state rather than springing from a
process involving individuals searching for the most efficient way of reducing the costs of barter. If the
state decided that a different metal was to be used as a standard of value then it held the power to
change the unit of account.
‘If the state declares silver to be the material for payment instead of copper, the relative amount of
existing debts remains unaltered’ (Knapp, 1924, p.13). The state controls the transition; ‘the ‘[t]wo
epochs are separated from one another by the moment in which the state declares that payments
shall no longer be made by weighing out copper, but by weighing out silver’ (Knapp, 1924, p.13).
When the state changes the monetary standard by decree the original standard becomes an abstract
standard; in this case the pound of copper becomes a purely abstract unit and debts denominated in
‘pounds of copper’ would now have to be paid in weights of silver as determined the state.
‘The state therefore treats the older debts as if the unit of value, a pound of copper, were only a name
by the use of which the relative amount of the debt was indicated, and which does not mean in reality
copper was to be delivered. The State reserves to itself the right to order [emphasis added] that a
“pound of copper” should now mean that a given weight of silver was to be paid’ (Knapp, 1924, p.14).
The state’s authority remains critical and it is this that allows continuity of commerce given the change
of monetary standard.
‘If the state alters the means of payment it lays down a rule for the conversion of the one into the
other. The new means of payment must therefore refer back to the old one. It is only this reference
that makes it possible to carry on business in the new means of payment, because at the moment of
change care must be taken that the old debts should not lapse, but be able to be discharged’ (Knapp,
1924, p.15).
Knapp analyses, in considerable detail, the process of monetary development from the starting point
of a monetary unit expressed as a weight of metal of given fineness. The use of stamped coins whose
weight determines value is seen as a later development. A further stage was reached when the coins
were given a nominal value by the authorities not based upon weight or precious metal content.
‘When legal ordinances give the name to the unit of value (as mark, franc or rouble) and define it by
reference to the earlier unit, there is nothing to prevent us from giving to the morphic means of
payment [payments whose specific form is declared by law] a validity not on weight but on fiat
[emphasis added]. A proclamation is made that piece of such and such a description shall be valid as
so many units of value’ (Knapp, 1924, p.15).
Once the unit is chosen it may continue to be defined historically as a particular weight of metal of
given fineness. However, over time its nominal value would change in relation to the metal which
underpinned its original definition.
The state has the power to choose the ‘money things’ i.e. what may be used to settle debts in the
designated unit of account. ‘Validity of proclamation is not bound to any material. It can occur with the
most precious or basest of metals, and in all cases where payments are not ‘pensatory’ [weighing at
the time of payment to establish validity], i.e. in all modern monetary systems’ (Knapp, 1924, p.15).
It is the state that makes the rules. Knapp specifies the first as, ‘Coins (minutely described) are made
from a given metal with a given absolute content. This is the Mint standard.’ Secondly, he continues,
‘[e]ach of these coins must be worth so many units of value. The unit of value is either that previously
existing or it is newly specified, and in this case it is historically defined with reference to the previous
unit of value’ (Knapp, 1924, p. 63).
The key point is the dominant role of the state in each of the stages. The state decides the timings,
not individuals maximising expected utility. The state is not a late arrival on the scene, hijacking a
monetary system- which is progressing efficiently driven by optimising incentives- for its own
purposes; rather it always directs the process, for good or ill.
‘In modern monetary systems proclamation is always supreme’ (Knapp, 1924, p. 31).
יש ללחוץ כדי לגשת אל Money-and-MMT.pdf
אהבתיאהבתי
עוד קצת הסבר על יחידת הכסף ודברי כסף.
אהבתיאהבתי
בהמשך לחדשה שהביא ד' על דברי הבונדסבנק
יש כאן מאמר מאד ארוך של ביל מיטצל (באמת , באמת רק למטיבי לכת (אפילו אני לא קראתי הכל 🙂 )) על ה fake knowledge שמלמדים בקורסי המבוא למקרו
Deutsche Bundesbank exposes the lies of mainstream monetary theory
http://bilbo.economicoutlook.net/blog/?p=35859
התקציר שלי + הערות
הבונדס-בנק קובע 2 נקודות חשובות:
1. הבנקים הם לא רק מתווכים אלא יוצרים כסף בעצמם!
2. קיום רזרבות (בעודף או בחוסר) אינם תנאי מוקדם להלוואות ע"י בנקים המסחריים.
הערה : ההשלכה הכי חשובה של זה שהתיאוריה מאקרו כלכלית שלא מתחשבת בחוב הפרטי(שיוצרים הבנקים) לא יודעת על מה היא מדברת.
(לפני כמה שנים התעמת קין עם קרוגמן בבלוגספריה בעניין זה והפיל לקרוגמן כמה שיניים- היה מאמר בשם (nobody-understands-debt-including-paul-krugman).
אגב,
גם ביל מיטצל אומר במאמר הארוך שההשקפה של ה"כלכלה האמיתית" שיש למנוע מהבנקים לחולל כסף היא נונסנס . גם הבונדסבנק כמובן אומר כך.
להלן:
אפשר לחפש …
Finally, what about 100 per cent reserve regulations?
But the Bundesbank is as on to that nonsense as MMT is.
אהבתיאהבתי
אגב , אתמול היתה כתבה בגלובס על חוב משקי הבית בישראל שעלה מ400 וקצת מיליארד שקל מסוף 2013 לקצת יותר 500 מיליארד (כ23 אחוז בשלוש שנים) . מנתונים שבדקתי החוב העיסקי הוא כ850 מיליארד( שיעור עלייתו אומנם נמוך יותר). התוצר הוא כטרליון ורבע שקלים כך שיחס החוב פרטי תוצר של ישראל הוא קצת פחות מ110 אחוזי תוצר. …
אומנם נמוך ועדיין רחוק מ150 אחוז תוצר שהוא נקודה קריטית שמנבאת משבר אבל גם רחוק מיחס של בין 60 ל80 אחוז שהוא יחס סביר.
אהבתיאהבתי