במהלך מסע הבחירות שלו נהג דונלד טראמפ להקריא את השיר על הנחש אשר אישה רחומה לקחה אותו תחת חסותה והצילה את חייו. במקום לגמול לה טובה הנחש הכישה בסופו של דבר בנשיכתו הארסית. כאשר האישה מבכה את כפיות הטובה, מזכיר לה הנחש שהיא ידעה טוב מאוד מלכתחילה עם מי יש לה עסק.
טראמפ כיוון למהגרים הגומלים רעה תחת טובה לארצות שקלטו אותם. אבל בימים אלו שבהם ארדואן שליט טורקיה מתגולל על אירופה יש מועמד נוסף לשמש כנמשל בסיפור.
בסוף המילניום הישן ובתחילת המילניום החדש התנהל בטורקיה מאבק בין האיסלאם הפוליטי לבין הצבא שומר החוקה החילונית. הצבא חתר להוציא את המפלגות המוסלמיות מחוץ לחוק. באותו זמן קיוותה טורקיה להיקלט באיחוד האירופי. היא הייתה קשובה מאוד למסרים מאירופה, ואלו היו נחרצים: המדינה חייבת לעבור תהליך דמוקרטיזציה. אין לקבל מצב שבו תנועות פוליטיות דמוקרטיות ידוכאו. לאליטות המערביות לא היה ספק שהדרך החכמה והנכונה לפעול בה היא לשלב את האיסלאם בדמוקרטיה, לא לנהל מלחמה שערה נגד רצון ההמונים. שני עשורים מאוחר יותר אירופה וארה"ב צריכות להתמודד עם הגולם שיצרו. טורקיה, ארץ חברה בנאט"ו, מתנהלת באופן מופרע לחלוטין.
האינטרנט זוכר הכול, גם כתבה מ-1998 שבה ראש הלשכה של הניו יורק טיימס באנקרה הביע דעתו כי "האג'נדה של האיסלאם בטורקיה היא דמוקרטיה". הכתבה ציינה כי מנהיגות הצבא הגבירה את הלחץ על הממשלה החילונית לנקוט בצעדים קשים יותר נגד האיסלאם הפוליטי שתואר כאיום החמור ביותר לרפובליקה החילונית. המנהיגים האזרחיים, לעומת זאת, סברו שאת הפונדמנטליזם הדתי יש לרסן בצורה דמוקרטית ושעל הצבא להישמר מחוץ לפוליטיקה.
הפוליטיקאים הדתיים המצוטטים בכתבה מצטיירים בה כשיות תמימות המבקשות למסד בטורקיה חופש דת במסורת האמריקנית, ביניהם עבדאללה גול ורג'יפ טייפ ארדואן.
לכותב לא היה ספק כי על החברה החילונית בטורקיה "לאחוז בהזדמנות להגיע להבנות עם הקהילה הדתית. מנהיגים כארדואן צריכים לזכות לעידוד להשתלבות מלאה בהליך הדמוקרטי".
שני עשורים מאוחר יותר, מה נותר מההליך הדמוקרטי שארדואן השתלב בו אנחנו כבר יודעים. הדת במדינות מוסלמיות מציבה ככל הנראה סכנת עריצות הגדולה מזו שמציבים שליטים חילוניים. החילונים, כל עוד הם שולטים, צריכים להישמר מהדת שבלב ההמונים. אבל השליטים הדתיים, אם ייצבו שליטתם על הצבא, כפי שקרה בטורקיה ובאירן לפניה, כבר אינם צריכים לחשוש מדבר. שליטתם ללא מצרים. מה שגרוע יותר מבחינת המערב הוא שהחילונים הם בעלי בריתו הטבעיים, בוודאי בעולם הפוסט קומוניסטי. במוסלמים קשה יותר לבטוח.
תמריץ 
למושג דמוקרטיה יש שני מובנים שונים:
1. שלטון העם, במובן של בחירות חופשיות חשאיות ושיוויוניות, שבהם נבחרים לשלטון נציגיו.
2. שמירה על זכויות אדם: חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש הדת וכו'.
במערב שני המובנים הללו היו בלתי נפרדים לרוב. ככל שמדינה נתנה זכות הצבעה לקבוצה גדולה יותר של אנשים כך היא נהייתה ליברלית יותר. למשל בארה"ב ההצבעה הייתה בהתחלה זכות של גברים לבנים ועשירים בלבד. ולכן היו הפרות רבות של זכויות אדם בתחומה. ככל שזכות ההצבעה התרחבה הממשלות פעלו להגן על זכויות אדם של עוד ועוד קבוצות, גם כאלו שלא יכלו להצביע. כך למשל הממשל של ווישנגטון שנבחר בידי עשירים לא ביטל את העבדות, אך הממשל של לינקולן שנבחר בידי כלל הלבנים ביטל אותה. אך עדיין תקף את האינדיאנים. לעומתו הממשל האמריקאי במאה ה 20, שנבחר גם בידי נשים וצבעוניים שמר על זכויות אדם גם של אנשים שאינם אזרחי ארה"ב ואף ברחבי העולם.
אבל כפי שהדוגמא האיסלמית מראה אין הכרח למתאם חיובי בין 2 ההגדרות הנ"ל. ייתכן גם ההפך. שככל שזכות ההצבעה והחירות הפוליטית תגדל, כך יעלו לשלטון מפלגות המדכאות את חופש הפרט. ייתכן בהחלט שרוב העם תומך באידיאולוגיה שגם מתנגדת לזכויות הפרט וגם חסרת סבלנות לכל אידיאולוגיה מתחרה. כלומר גם אנטי ליברלית וגם אנטי פלורליסטית.
כפי שכתבתי בעבר כל אידיאולוגיה מכילה בתוכה סתירות. לעיתים ניתן לחיות איתם אם הם אינם מתממשים. אם 2 ההגדרות לדמוקרטיה אינן חייבות להתאים, אבל בפועל הן כן, אזי אין שום בעיה. דוגמא נוספת היא מושגי החירות והשיוויון. אם יותר חירות מובילה ליותר שיוויון אין שום בעיה, ופילוסופים לא נדרשים לדון בדילמה ביניהם. אבל אם הנתונים מראים שיותר חירות כלכלית מובילה ליותר אי שיוויון זו הופכת לבעיה, שכלכלנים פוליטיקאים ופילוסופים צריכים להתייחס אליה.
עבור חלק גדול מהמשכילים במערב הרעיון שאדם יצביע למפלגה שתצמצם את חירותו ותפעל כנגד האינטרס הכלכלי שלו היא אבסורד. אף על פי שזה בדיוק מה שהם עושים כשהם מצביעים בעד מפלגות סוציאליסטיות המבטיחות לצמצם פערים חברתיים (כלומר להעביר כסף מקהל המצביעים שלהם לקהל המצביעים של המפלגה היריבה – ראה למשל מרץ והעבודה). אבל לרוב האנשים ערכים חשובים יותר מאינטרסים, וחירות ושיוויון אינם ערכים חשובים לרוב המוסלמים. ובעצם גם לא לרוב בני האדם.
הפיתרון לדעתי האישית הוא לחזור לרעיון "העריץ הנאור". כלומר שליט שלא נבחר בבחירות (שם יפסיד לאיסלמיסטים) אבל שתומך בזכויות אדם (במידת האפשר תחת המגבלות של דיקטטורה שהאופוזיציה לה היא איסלמיסטית). דוגמא מהעבר האירופאי הם שליטיהם הנאורים של גרמניה ושל אוסטרוהונגריה. ודוגמא עכשווית לכך הם מלך ירדן עבדאללה ונשיא מצרים א סיסי. שניהם לא דמוקרטים במובן הראשון אבל הרבה יותר דמוקרטים, מכל אלטרנטיבה ריאליסטית, במובן השני. וטוב יעשה המערב אם יסייע להם במקום להילחם בהם ולדרוש מהם לקיים בחירות חופשיות, ובכך באופן אבסורדי לעלות לשלטון עריצות נוראית מתוך מטרה לקדם את הדמוקרטיה.
אהבתיLiked by 1 person
מעניין שגם בטורקיה כמו בישראל הדתיים הם פחות משכילים, יותר עניים, פחות סובלניים ופחות דמוקרטיים אבל עושים יותר ילדים מאשר החילוניים.
ושוב זו מגמה עולמית. ככל שדת מעודדת יותר סובלנות השכלה ואושר כך מאמיניה מביאים פחות ילדים לעולם. וככל שהיא יותר אלימה, תיאורקרטית, אנטי ליברלית, מפיצת בורות היררכית וחסרת סובלנות כך מאמיניה עושים יותר ילדים.
http://www.pewresearch.org/fact-tank/2015/04/23/why-muslims-are-the-worlds-fastest-growing-religious-group/
שים לב למשל למדרג: איסלם, הינדואיזם (חלוקה לקסטות לא שיוויוניות), קתוליות, פרוטסטנטיות יהדות ובודהיזם. הדמוגרפיה חוזה עתיד קודר.
Turkey's Erdogan warns Muslims against birth control
http://www.bbc.com/news/world-europe-36413097
גם בתוך האיסלם החלק שבעד סובלנות עושה פחות ילדים והחלק שבעד כפיית חוקי השריעה עושה יותר ילדים. עובדה שרוב החוקרים במדעי החברה משום מה מתעלמים ממנה לחלוטין במחקרים ובאידיאולוגיה שלהם.
Social scientists have not been very attentive to the role that demography – notably fertility and migration – plays in the secularization/religious revival story.
יש ללחוץ כדי לגשת אל 1-Islamismfertilitypaper.pdf
In Egypt, for example, we find that those with lower fertility are more likely to disagree with the idea that Shari’a should be implemented as the law
E.g.
Few children – against sharia law
Many children – support sharia law
הגרף בעמוד 23 מתאר את זה יפה.
אהבתיאהבתי
התערבות האיחוד האירופי בענייניה הפנימים של טורקיה, במטרה לשפרה לטובת כלל אזרחיה, הייתה יכולה להיכנס לפוסט האחרון של דני רשף שנשא את הכותרת, הכמעט נואשת, "מתי הם ילמדו?".
תשובתי היא שכנראה לעולם לא.
זחיחות מתקשרת ליוהרה, התנשאות וזלזול באחר, ביטחון עצמי מופרז ונטול בסיס, אדנותיות, ארוגנטיות ועוג,
זהו הבסיס ההכרחי לאמונה שמישהו מבחוץ יודע הרבה יותר טוב מאלו שבפנים מה ייטיב איתם, ולפיכך גם אינו מהסס לכפות עליהם את דעתו. לטובתם כמובן.
קל לייחס זחיחות ל (רשימה מאוד מאוד חלקית)
– נפתלי בנט
– האחראים לייבוש אגם החולה
– אנג'לה מרקל, וכלל האיחוד האירופי
– ברק אובמה ומשטרו
– היהודים הרפורמים / דמוקרטיים בארה'ב, המשוכנעים שפיתרון שתי המדינות יביא את האור, ולפיכך מנסים עכשיו לעזור לרש'פ להתקבל בממשל טראמפ
…..
הבעייה היא שההנאה מזחיחות היא רגש מאוד ממכר. מי ששאף לראותיו מנת זחיחות משמעותית, מאוד יתקשה לוותר עליה. במקרה הגרוע ביותר, כשכל תוכניותיו / תקוותיו מתנפצות, ולא ניתן יותר להמשיך להכחיש את המציאות, הוא ימצא לעצמו אובייקט אחר " לתיקון ולשיפור".
אהבתיאהבתי
קמיליה, מעניין שביבי תמיד מתואר כזחוח אבל הגישה המדינית המאוד זהירה שלו נטולת זחיחות מהסוג שאת מתארת.
אהבתיאהבתי
אור, היה מי שכתב שאנו מצויים בתקופה פרדוקסלית מבחינת החשיבה המדעית. מחד התיאור המדעי של האדם הוא מטריאליסטי לחלוטין ומדחיק מושגים כמו נפש ורצון חופשי ומצד שני התפיסה ההומניסטית השולטת של האדם מעניקה חשיבות מכרעת לרצונו החופשי ומתעלמת מאלמנטים ביולוגיים. הכרה בכך שיש משמעות לכך שנולדים יותר צאצאים מסוג אחד מאשר צאצאים מסוג אחר היא במידה מסוימת אנטי הומניסטית, כי מציירת את אותם צאצאים ככפופים לגורל שתחילתו בביולוגיה או לפחות בחינוך ולא כלוח חלק שבוודאי יבחר למלא עצמו בתוכן לפי רוח התקופה המתקדמת וההומניסטית.
אהבתיאהבתי
תמריץ צודק בהגדרת הסתירה הזאת. אבל למעשה היא לא מהותית. אפשר לטעון שלכל אדם (שאינו סובל מפיגור שכלי) רצון חופשי, ויכולת לוגית בסיסית ולכן בתיאוריה הוא יכול לבחור אידיאולוגיה כרצונו. ויחד עם זאת להכיר בכך שרוב בני האדם נשארים באידיאולוגיה שלתוכה נולדו.
זה כמו להגיד שבתיאוריה כל אדם יכול לבחור לעשות דיאטה אבל בפועל רוב האנשים לא מצליחים להוריד במשקל.
יש במשפט מונח שנקרא "הגנה מפני הצדק" ומונח נוסף שנקרא "האדם הסביר". המשמעות שלהם היא שאף על פי שתיאורטית אדם יכול לציית לכל חוק, בפועל ישנם חוקים שרוב בני האדם לא מודעים אליהם או לא מצייתים אליהם, ולכן לא סביר להעניש אדם מסויים רק כי נתפס על משהו שרוב בני האדם עוברים עליו.
באופן דומה העובדה שישנם חוזרים בשאלה או בתשובה, ושלכל אדם יכולת להכריע בעצמו, לא סותרת את העובדה שרוב בני האדם לא עושים זאת. רובם לא יוצאים מחוץ לבועה המחשבתית חברתית שלתוכה נולדו ולא מערערים על האידיאולוגיה שלאורה התחנכו ושחבריהם מאמינים בה. ולכן הטיעון שלי עומד בעינו.
בנוסף גם אם נניח שהמערב הליברלי יהיה כל כך משכנע שכל בני האדם יהפכו לליברלים בעוד 30 שנה, עדיין הם יהיו בבעיה כי רובם לא רכשו מקצוע והשכלה. למשל כל אותם ילדים חרדים שלא לומדים אנגלית מחשבים ומתימטיקה יהיו בבעיה קשה מאוד בעוד 20 שנה. גם אם הם יחזרו בשאלה.
אהבתיאהבתי
קשור חלקית לנושא, כיון שעוסק גם באיסלם השיעי והסוני, כמו גם, אם כי בשוליים בטורקיה.
מאמר מעניין, אם כי ארוך, של דיוויד פרידמן. כותרתו מדוע איראן הורסת את כלכלתה בכדי לממן את מלחמותיה בסוריה.
כלכלנים יוכלו להנות בתחילת המאמר מכל מיני מספרי תל'ג, גרעון והיחס ביניהם. ולקנח ב 40% אבטלת צעירים, תשתיות קורסות ובעיית מים הולכת ומחמירה.
לא כלכלנים יוכלו לעבור לבעיות של רוסיה ושל סין עם המיעוטים המוסלמים שבתוכם, שהם ברובם המכריע סונים. וללמוד שהן רוסיה והן סין תפסו את הנסיון של המערב / אובמה לשנות את המשטר בסוריה, ולהפיל את אסד. כנסיון לערער את היציבות הפנימית ברוסיה ובסין. לפיכך תמיכתן בציר השיעי.
https://pjmedia.com/spengler/2017/03/14/why-is-iran-wrecking-its-economy-to-fund-war-in-syria/
אהבתיאהבתי
דיוויד גולדמן הנ"ל מזכיר את גיא בכור עם ההקבלות ההיסטוריות והדגש הדמוגרפי. אולי אירן עוזרת לסוריה כי האלטרנטיבה היא פשוט שחיטה המונית של שיעים וגם לאירנים יש איזה רגש אחווה.
העתיד של אירן זו שאלה מרתקת ולא רק מהזווית הישראלית. כל עוד מחירי הנפט נסבלים, זה דבר אחד. אם יקרסו בגלל הפצלים באמריקה, המכונית החסכוניות בנפט והאנרגיות המתחדשות, ההשלכות יהיו מעניינות. אירן אינה רוצה כנראה לבחור להיות צפון קוריאה או רצועת עזה. היא צריכה כלכלה שמושכת משקיעים זרים.
אהבתיLiked by 1 person
כדי להבין את מעמדה הדמוגרפי של אירן בין האומות יש לשים לב לנתונים הבאים. ביפן יש מיליון לידות בשנה, בגרמניה ובבריטניה שבע מאות אלף. באירן מיליון וארבע מאות אלף.
אהבתיאהבתי
לתמריץ,
לא התיימרתי לנסות לתמצת מאמר של מספר עמודים במספר שורות.
צר לי לבשר למתעניינים בנושא שיאלצו לקרוא את המקור באנגלית.😊
גולדמן מתייחס גם לתלות ההולכת וגדלה של איראן בסין, ובמידה מסוימת גם ברוסיה, ולשאיפות הגיאופוליטיות של שתי האחרונות כנגד דומיננטיות ארה'ב. (ומכאן, שתמיכת אובמה בהתחזקות איראן היא גול עצמי אמריקאי).
יותר מכך, ובהקשר ישיר לנושא הפוסט, שגם לסין וגם לרוסיה יש בעיות עם המיעוטים המוסלמים שבתוכן, ולא רק לאירופה. מיעוטים שהם ברובם המכריע סונים, ולהם קשר הדוק מדי (לטעמן של סין ורוסיה) עם טורקיה של ארדואן. תמיכת סין ורוסיה בציר השיעי (איראן, עירק ועומן) נועדה, בין השאר, לבלום את שאיפות הסולטן הטורקי החדש.
[הידוק קשרי סין – איראן מתבטא גם בהשקעה בצינור נפט.ובעובדה שסין מעלה את קניית הנפט מהמדינות השיעיות ומצמצמת קניות מהמדינות הסוניות].
בהקשר לרגש האחווה השיעי – איראני כלפי "אחיהם העלוואים" בסוריה – גולדמן הביא נתונים על מספרי ההרוגים בקרב החיזבאללה ובקרב ה"מתנדבים האיראנים" + נתון של 40% אבטלה בקרב צעירים איראנים. צעירים העלולים לנסות להפיל את משטר משמרות המהפכה. לא נראה שהאיראנים מונעים ע'י הרצון לצמצם את ההרג. אולי אפילו להפך.
אהבתיאהבתי
דיוויד גולדמן הנ'ל לא מגביל את עצמו לדמוגורפיה ולאנלוגיות היסטוריות רלוונטיות. אם כי בעיני גם זה המון.
הוא עוסק רבות גם בגיאו-אסטרגיה ויחב'ל, גם בכלכלה (נדמה לי שקראתי שהוא בחבר הדירקטורים של לפחות בנק אחד, אולי ביותר), וגם בפילוסופיה כללית, פילוסופיה של הדתות ותיאולוגיה השוואתית. האחרונים מעט פחות מעניינים אותי – אבל הוא ללא ספק מאוד רב מימדי. לעיתים קרובות הוא מצליח להוסיף איזושהי זווית ראייה חדשה בנושא שכבר נדמה לך שאתה מכיר אותו מכל הזוויות האפשריות. ולכן אני מקפידה לעקוב אחריו, ובדרך כלל נהנית לקרוא את מאמריו. למרות שגם לו, כמו לכולם, יש לעיתים נפילות.
לתפיסתי הוא וגיא בכור אכן משחקים באותו משחק, אבל הם בליגות אחרות. דיוויד גולדמן הוא בליגה בינ'ל, וגיא בכור בליגה לאומית.
אהבתיאהבתי
משטרת איסטנבול יורה כדורי גומי במשתתפי מצעד הגאווה.. מה שנותן עוד פרספקטיבה על האופן שבו לפני עשרים שנה ראו אנשי ניו יורק טיימס את האיסלמיסטים.
אהבתיאהבתי
עוד מפלאי הדמוקרטיה בטורקיה שכתב הניו יורק טיימס היטיב לחזות:
http://rotter.net/forum/scoops1/455456.shtml
אהבתיLiked by 1 person