שוק המניות רואה עתיד ורוד

בבוקר של ה-9.11, כשנודעה סנסציית הבחירות באמריקה, פנה אליי חבר טוב שהיה מודאג לגבי תיק ההשקעות שלו ושאל אם כדאי לו למכור את החזקותיו במניות שכבר החלו לצלול. אמרתי לו שאני מאמין בכל מקרה שבמניות צריך להחזיק כסף לטווח הארוך בלבד, אבל מצד שני קשה לראות למה בחירת טראמפ רעה לשוק המניות. ובאמת, המגמה התהפכה במהרה, ומדדי המניות שוברים שיאים מאז הבחירות, ממש בניגוד לכל דברי רואי השחורות שחזו מפולת ענק. גם בבריטניה מאז הברקזיט קשה לראות צלילה כלשהי במניות (אם כי הפאונד כן צנח ובחדות).

מה שמשותף לארה"ב ולבריטניה הוא שהממשלות צפויות שם, כסוג של פיצוי על התפנית הפוליטית המפתיעה, להוריד בחדות מסים על תאגידים. השווקים מגיבים טוב מאוד להורדת מסים. נסיקת המדדים צפויה להיות מתורגמת לאפקט עושר, אנשים ותאגידים ירגישו שהם שווים יותר ויבזבזו יותר, והכסף יתורגם ליותר תעסוקה ויותר צמיחה. סקרים מראים שהסנטימנט לגבי הכלכלה השתפר מאז נבחר טראמפ, זאת אף שגם שלהי תקופת אובמה בישרו טוב לכלכלה.

ההתרחשויות מאז הבחירות בארה"ב, וגם מאז הברקזיט, מעידות שהורדת מסים טובה מאוד לכלכלה. היא יכולה להשפיע לטובה יותר מאשר אי ודאות פוליטית חריפה משפיעה לרעה. השמאל הכלכלי אוהב להתכחש לנזק שבמסים גבוהים. הוא אוהב לצייר תרחישים אוטופיים שבהם מעמיסים עוד ועוד מסים על עשירים ועל תאגידים, אבל הצמיחה ממשיכה כסדרה, והכסף זורם לעניים. בפועל מסים מעוותים את התמריצים ומביאים תאגידים ומשקיעים להקדיש משאבים יקרים לתעלולים שרק גורמים נזק לכלכלה, כמו הברחת הכסף למקלטי מס במקום השקעתו באפיקים יוצרי תעסוקה.

המפלגה הדמוקרטית שיתקה את הכלכלה האמריקנית בשנים האחרונות בסירובה לשמוע על הקלות מס למשקיעים, ממש כמו שהרפובליקנים שיתקו אותה כשסירבו לכל תמריץ תקציבי ממשלתי. השיתוק ההדדי לא הוליד אסון – תודה לאל על ג'נט ילן, אבל הוביל לכך שההתאוששות התקדמה בקצב איטי ביחס לפוטנציאל. עתה השתחררנו מהשיתוק, והעתיד נראה ורוד.

אמת היא תורת אובמה גם בנפול חלב?

רוצח ההמונים בשאר אל אסאד יזכה בשליטה מחודשת על העיר הסורית הגדולה חלב. המורדים בורחים מהעיר, והאזרחים שעמדו לצדם נטבחו בה.

תורתו של אובמה הובסה בבחירות בארה"ב. לא ברור האם ביטוח הבריאות שחוקק ישרוד. שינויי המס כנגד העשירים יתבטלו, מדיניותו כלפי הגירה תתהפך, השקפותיו בנושא חוק ומשפט נדחו. גם דעותיו על ההתנחלויות לא צלחו את מבחן הבוחר האמריקני.

אבל באופן אירוני דווקא אחת מהנקודות היותר שנויות במחלוקת אצלו הוצדקה בבחירות – שתיקתו אל מול הזוועות שביצעו אסד, אירן ורוסיה במלחמת האזרחים. המועמדת הנצית יותר הפסידה למי שמתכוון להניח לרוסיה לעשות ככל העולה על רוחה, ממש כפי שעשה אובמה.

מורשת ג'ורג' בוש, הנכונות להתערב בכוח צבאי ובהעדר קונצנזוס בינלאומי נגד שלטון עריצות ערבי, איבדה כל פופולאריות אחרי מלחמת עירק. האלטרנטיבה שהציג אובמה, חידלון מוחלט מול רצח עם, גם היא אינה מלבבת במיוחד. אבל העם האמריקני עייף ממלחמות לא לו ואינו מוקסם מאף אחד מהצדדים במלחמה. העולם תחת אובמה, חתן פרס נובל לשלום, הוא יותר רע ואכזרי מכפי שהיה בשלהי כהונתו של בוש. סטטיסטיקות המוות במלחמה אינן משקרות כאן. יש מחיר לאי המעורבות. אך מהי בעצם האלטרנטיבה?

בוז'י הרצוג הוציא סטטוס שבו הוקיע את שתיקת העולם. אך האם בוז'י היה מוכן לשלוח ילדיו למות כדי שאסד יפסיק לטבוח בסונים ואלו מצידם יתחילו לטבוח בעדתו שלו?

צבי בראל מזכיר היום בהארץ שהקרבת המורדים בסוריה נעשתה גם כבונוס לאירן על הסכם גרעין. מבחינתנו אולי אפשר לסכם שניצלנו ממלחמה עם אירן על ידי זה שאובמה נתן לאסאד לטבוח חופשי חופשי.

בצד האופטימי יש לזכור כי איש לא הציל את העולם המערבי משתי מלחמות העולם האיומות. המערב לחם נגד עצמו ונגד ארצות אחרות ושילם מחיר כבד. אבל על נתיב הדם נבנתה תרבות שוחרת שלום שהתחסנה נגד הפיתוי שבמלחמה. האם דבר דומה יכול לקרות לערבים? האם עוד זוועה ועוד זוועה שיספגו זה מידי זה, לא מאויב חיצוני, תוליד פתאום תנועות שלום ופציפיזם ערביות? לערבים אין תשתית אליטיסטית של תרבות אקדמית גבוהה הקוראת לשלום ולאחוות עמים. אבל לקחי מלחמה קשה נספגים. לבנון מתקיימת במצבה המפולג כמדינה משותקת, אך נשמרת מלהיסחף בשנית למלחמת אזרחים. מצרים איבדה את התיאבון למלחמות עם ישראל אחרי שהשיבה כבודה ב-1973. איראן האיסלמית, על אף התלהמותה, לא יצאה למערכה גדולה בשלושים השנה שחלפו מאז איבדה צעירים כה רבים במאבק מול סדאם. ירדן לא שחזרה את אירועי ספטמבר השחור. זוועות ההוווה אינן בהכרח מבשרות העתיד.

האם רוסיה היא בעיה?

הליברלים בארה"ב מקדמים עתה את הטענה, הזוכה לאישוש סוכנויות המודיעין, שרוסיה התערבה בבחירות בארה"ב. הם חותרים להציג את ממשל טראמפ כממשלת בובה של פוטין. דימוי זה יתחזק כשטראמפ בוחר בשר חוץ נוח לרוסיה, מנכ"ל אקסון מובייל, שפוטין ענד עיטור של רוסיה על צווארו. היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין גם הוא סעד על שולחנה של מוסקבה.

הימין הלאומני מטבעו שונא את אויבי מדינתו. אבל הימין הלאומני המערבי המתגלם בטראמפ, מרין לה פן ודומיהם, חש כלפי רוסיה רק חיבה. מנהיגה פוטין מצטייר כדמות לחיקוי, מנהיג חזק שאיש אינו מעז להסתבך איתו. 

זהו טוויסט בעלילה. ב-2012 מיט רומני הזהיר מפני הסכנות הגלומות ברוסיה וזכה ללעג מאובמה שאמר לו שהוא שבוי בשנות השמונים. עתה הכול התהפך ואלו הליברלים המרגישים שבויים תחת כיבוש רוסי. תחת טראמפ שמתקנא בסגנונו הלא ממש דמוקרטי של עמיתו מנהיג המעצמה השנייה.

כל מי שחושש שטראמפ יצית מלחמה גרעינית שתביא לקץ העולם צריך לחוש הקלה לאור ידידותו המופלאה עם פוטין. מבין מדינות העולם רק רוסיה מסוגלת להתמודד עם האמריקנים גרעינית. הסינים בחרו מסיבותיהם שלהם להחזיק רק ארסנל גרעיני מצומצם וצפון קוריאה, כך פורסם ממש לאחרונה, עדיין לא שולטת לחלוטין בטכנולוגיית שיגור הטילים הבין יבשתייים.

מצד שני, בנינוחות של פוטין עם טראמפ טמונה סכנה. זאת אם פוטין יתפתה להיות תוקפני כלפי מדינה הכלולה בברית נאט"ו, למשל אסטוניה. המערב יצטרך לבחור בין אימה של מלחמה כוללת עם רוסיה לבין פירוק ברית נאט"ו ויצירת סדר עולמי חדש שבו כל אומה לנפשה. התסריט האסטוני עורר חשש על רקע פייסנותו של אובמה, והוא מעורר חשש כבד עוד יותר לאור אדישותו של טראמפ לנאט"ו וחיבתו לפוטין.

מערכת של בריתות וחישובים מוטעים עלולים להוביל למלחמה קשה שאיש אינו רוצה בה. זה הלקח של מלחמת העולם הראשונה. עם זאת פוטין לא הפגין עד כה את עוצמת ההרפתקנות ואת יצר הכיבוש הנחוצים לקריאת תגר אמיתית על נאט"ו. 

בחזיתות האחרות לא ברור אם האינטרסים של פוטין כה שונים מהאינטרסים של המערב. אוקראינה החצויה בין רוסים ולאומנים אוקראינים הייתה מדינה מתפקדת בקושי, למי שזוכר את המהפכה הכתומה. פוטין עשה לה טובה לטווח הארוך כשלקח את החלקים הרוסיים אליו, גם אם צפצף כך צפצוף גס על זכותה של מדינה ריבונית לשטחה. בסוריה מגן הצבא הרוסי על שלטון אסד מפני אלטרנטיבה איסלמיסטית לא מלבבת. אסד הוא רוצח המונים, אך גם שליט שקול שאינו מחפש הסתבכויות מיותרות ושלהט הג'יהאד זר לו. נדרשת גישה רומנטית חסרת תקנה כדי לחשוב שאת מקומו היו תופסים שליטים סונים נוחי מזג דוגמת המלך עבדאללה ולא בני כלאיים של דאעש ואל קעידה. מבחינתנו הקשרים בין אסד לאירן ולחיזבאללה מעוררים חשש, אבל מצד שני האם לא עדיף לנו המצב שבו כל אלו גם מחויבים לפוטין וגם שנואים על העולם הסוני? פרשנינו אוהבים להפחיד הפחדות מפני חיזבאללה, אבל קרוב לוודאי שמרחב הפעולה שלו ייוותר מצומצם לאורך שנים.

מבחינת ישראל ואחרים החוששים בעיקר מהאיסלאם, מצב שבו העולם מקדיש משאבים לבלימת פוטין הוא בזבוז כוחות. רוסיה היא במילא מדינה בשקיעה דמוגרפית הסובלת מבריחת מוחות ולא ברור איך כלכלתה תוכל בכלל לשרוד את קץ עידן הנפט. כל מכונית חשמלית שיוצאת מפס הייצור מאתגרת אותה. ההתפוצצות הדמוגרפית של העולם המוסלמי והעולם השלישי בכלל מאיימת על אורח החיים המערבי איום אמיתי. פוטין מאיים רק על אורח החיים בחבלי העולם דוברי הרוסית, וכל עוד כוחותיו עוצרים בגבול אסטוניה, לא בו טמונה הסכנה.

דממה בערך

לפני כמה שנים הייתה תסיסה גדולה בבלוגים ובפורומים של השקעות ערך בבלוגוספירה העברית. מאז למיטב ידיעתי, הכול כמעט דמם. אתר ספונסר פעיל אבל זו אינה זירה לציידי ערך, ואילו הטיפוסים היותר מחושבים שנמצאים בפורומים של הסולידית מתרכזים רק בחישובים קטנוניים של עמלות תעודת סל. מה נגדע? ייתכן שהדבר קשור לתפוצתה של הוראה תמהונית של הרשות לניירות ערך שאולי פורשה גם בצורה קיצונית, כאילו לא ניתן לדבר בשבח מנייה באינטרנט. אין לישראל חוקה מפורשת ולכן התקבל על דעת הגולשים הרעיון שערך חוקתי מוגן ומרכזי כמו חופש הביטוי ייסתר על ידי הוראה לא ברורה ולא אפויה עד הסוף של איזה פקיד ברשות ממשלתית מוכת אובססיה לרגולציה.

אבל נראה לי שישנה סיבה יסודית יותר – משהו פגום מהשורש בקונספט של השקעות ערך. על פי שיטה זו, אדם אמור לבחור מניות בפינצטה בשיטה מסוימת המנסה לאמוד ערך אמיתי של חברה לאורך שנים ולבנות על כך שיהיו שנים טובות יותר ושנים טובות פחות, אבל בטווח הארוך הוא יכה את הממוצע של מדדי המניות. אבל מאין לו לדעת שבטווח הארוך הוא יכה את הממוצע? יש לו שתי אפשרויות: הראשונה היא להניח ששיטתו דומה לזו של בן גרהם, וורן באפט ואחרים שהצליחו להכות הממוצע ולכן גם הוא צפוי לנחול הצלחה. זו הנחה מאוד בעייתית: ייתכן שתנאי השוק השתנו והשקעת ערך כבר לא עובדת. ייתכן גם שהמשקיע לוקה בפרשנות שלו לגרהם ובאפט ואינו רואה דברים שהיו ברורים להם אינטואיטיבית ולכן אינו צפוי להצליח כמותם.

האפשרות השנייה עבור משקיע הערך לוודא שהוא עוקף הממוצע היא פשוט לעקוב אחרי הצלחותיו מיום ליום. להתמלא בביטחון עם כל הישג ולתת לציפורי הספק לצייץ בו עם בוא הכשלונות. אבל זו אסטרטגיה שכמעט תמיד תסתיים בנסיגה עם זנב שמוט בזמן הגרוע ביותר, הזמן שבו הצטברו כל כך הרבה כישלונות עד שהתשואות נופלות משמעותית מאלו שהייתה נותנת השקעה במדדים. זו יכולה להיות נסיגה מצערת בזמן הלא נכון, זמן שיכול לבוא שנייה לפני התאוששות מופלאה, אם רק הייתה ניתנת לאסטרטגיה עוד הזדמנות.

אפילו מי שסומך על עצמו איכשהו שלא יפול במלכודת הפסיכולוגית צריך לשאול את עצמו אם אינו תלוי באחרים וברעיונותיהם לבחירת מניות, כמו בלוגרים, נותני עצות בפורומים או מנהלי קרנות. אפילו אם הוא לא ישפיל ראש בזמן של כישלון, יכול להיות שהם כן ואז כשיאבד את המשענת שלו, גם ממנו תצא רוח ההשקעה הסלקטיבית, ובעיתוי גרוע במיוחד.

הסופרמרקט של אמזון

אמזון הכריזה היום על שימוש בטכנולוגיה דומה לטכנולוגיית הרכב ללא נהג למטרה לא צפויה: סופרמרקטים ללא קופאיות. המצלמות החכמות שיודעות לזהות את המתרחש בכביש, יכולות גם לזהות את הקונים ואת המוצרים שהם לוקחים מהמדפים (או מחזירים) וביציאתם מהחנות לחייב אוטומטית את חשבון האמזון שלהם. פריצת דרך טכנולוגית מעוררת השתאות, שמחדדת את השאלה הגדולה: האם בעידן האוטומציה הבא עלינו לטובה תימצא תעסוקה לכל עובדי משרות שכר המינימום? ההימור שלי הוא שהתשובה חיובית. אבל זה לא יהיה תהליך פשוט.

כורי הביטקוין מוונצואלה

אני מאוד אוהב לקרוא על הסיטואציות הקיצוניות ביותר שבני אדם מוצאים עצמם בתוכן. ההתנהלות האנושית במצבים הקשים ויוצאי הדופן ביותר מלמדת הרבה. אני לא לבד. עובדה שבכל חנות שמוכרת ספרי עיון, המדפים גדושים בספרים המסקרים את שש שנות מלחמת העולם השנייה, תקופה קצרה ביחס אבל קיצונית.

בכלכלה בת זמננו ונצואלה הפכה למדינה המסמלת נקודת קיצון סוציאליסטית בעולם קפיטליסטי. אנשים נורמליים במדינה שהייתה בעבר מדינה עשירה הפכו לשבויים בעל כורחם של מלחמתם של צ'אבס ומדורו בשוק החופשי. 

כתבה מאלפת במגזין הליבטריאני האמריקני ריזן מתארת את פריחת כריית הביטקוין בוונצואלה כדרך התמודדות מרתקת של אזרחים מתוחכמים עם ההתנהלות של מדינתם.

ונצואלה היא ארץ השרויה במחסור חריף, אך מנהיגיה רואים עצמם כלא כפופים לחוקי הכלכלה. הם מרשים לעצמם לסבסד את צריכת האנרגיה במדינה, וחשבון החשמל בוונצואלה, לפחות בזמנים שבהם זורם חשמל, הוא זול במיוחד.

כריית ביטקוין, כלומר מציאת מספרים אשר מקיימים את החוקיות הנדרשת בחוקי הביטקוין לשם תחזוק המטבע, היא מלאכה הצורכת הרבה חשמל בשל השימוש האינטנסיבי במעבדי מחשב. הכורים מנצלים בחוכמה את הארביטראז' בין מחיר החשמל בוונצואלה לבין מחירו בשאר העולם כדי להשיג ביטקוין, שאת תמורתו ניתן לקבל במט"ח הנדיר כל כך בוונצואלה.

את הביטקוין ניתן להמיר לאוכל ולשתיה באמצעות אמזון ועל ידי שירות משלוחים מתווך בין מיאמי לקרקאס. כמתואר בכתבה, הביטקוין מאפשר לכוריו להשיג תרופות המצויות במחסור או לחלק רבעי עוף בין בני משפחתם. 

הביטקוין אינו נקי מספקות ומבעיות, אבל הסיפור מוונצואלה ממחיש שבתנאים פוליטיים קשים הוא יכול להיות מגנו של היחיד מול הרודנות.

כשהטריטוריה מפחידה מהמפה

כתבתי לא פעם על חשיבות ההבחנה בין חשבונאות, מספרים ומאזנים לבין המציאות הכלכלית של העולם כפי שהיא. 
 ההבחנה הזו היא בעיניי מקור לאופטימיות. לא, אי השוויון הוא לא באמת בעיה גדולה גם אם איזשהו חישוב מתמטי של יחס הכנסות בין עשירים לעניים גדל. עובדה שרמת החיים של עניי העולם רק הולכת וגדלה. סמרטפון בידם וטלוויזיה גדולה בסלונם.

לא, יחס החוב לתוצר אינו מבשר קסטרופה או משבר פנסיוני מחריד. הממשלות פשוט צריך להדפיס מספיק כסף ודברים יסתדרו. כל אינדיקציה נוכחית מראה שיש מספיק טכנולוגיות חדישות של ייצור המוני כדי לספק צרכי העולם, מספיק שדות חקלאיים שניתן לדשן בחוכמה כדי להאכילו, מספיק דלק וגם אנרגיית רוח ושמש כדי לספק לו כוח. וכמובן, לא הייתה כל סיבה שקריסתם של כמה בנקים תעורר היסטריה רבתי בשנת 2008. זה שמאזנים כספיים השתבשו, אין פירושו ששכחנו איך לבנות את מפעלי הייצור הגדולים ושהגשם או מים מותפלים יפסיקו להפרות האדמה.

ברם, אני קורא בימים אלו ספר מאלף על התקופה שבה בא לקצו עידן השלום באירופה והוחלף באלימות הקשה וחסרת התקדים של מלחמת העולם הראשונה. ממנו למדתי שהתחושה הכללית בפרוץ המלחמה באוגוסט הייתה שתהיה קצרה. החיילים ציפו לשוב לבתיהם בטרם חג המולד. אחד הנימוקים לאופטימיות היחסית בנושא נבע בדיוק מהמקור הנוכחי לפסימיות בדבר כלכלות העולם – התייחסות רצינית מדי למאזנים כספיים.

פרשני הכלכלה האמינו באמת ובתמים שמדינות אירופה שקועות בחובות גדולים ונדרשות לחסדי קווי אשראי מכדי שיוכלו להרשות לעצמן מלחמה ארוכה ויקרה.

מרגרט מקמילן כותבת:

מומחים לענייני פיננסים, בנקאים או שרי אוצר קיבלו כמובנת מאליה את ההנחה שהמלחמה תהיה קצרה: הפגיעה בסחר ואי היכולת של הממשלות ללוות כספים, בעוד שוקי ההון בעולם מתייבשים,  יביאו לידי פשיטת רגל, שתמנע את הצדדים הלוחמים מלהמשיך בלחימה.

מעטים האמינו שלממשלות אירופה יש יכולת לא בדוקה אך גדולה לסחוט מהחברות שלהן משאבים, אם בהטלת מסים ובניהול הכלכלות שלהן ואם בשחרור כוח אדם לחזית בניצול כוח העבודה של הנשים. מעטים האמינו גם כי האירופים עצמם ניחנו בסטואיות ובעקשנות שיאפשרו להם להמשיך להילחם עוד שנים ארוכות. 

הייתה הגזמה ניכרת בהערכת חשיבותם של מאזנים ומספרים לפני 102 שנה, בשנת 1914, אך אז, בניגוד להיום, הפרכתה לא הייתה סיבה לאופטימיות, אלא רעה לתפארת. היא הביאה עמה את מותם המיותר של מיליונים.

מה באמת קרה עם אופק בוכריס?

​מה הן הראיות שהביאו לעסקת הטיעון עם אופק בוכריס? מעורפל. מה אנחנו יודעים עתה על אופק בוכריס בעקבות הודאתו ובעקבות הסכמת המתלוננת לעסקת הטיעון? האם פשוט אנס? האם הוא קצין שניצל בצורה מחפירה את מעמדו כדי לפתות חיילת ליחסים מיניים שלא הייתה שלמה עמם? האם הוא זה שנסחף ופותה לתוך רומן? ואולי לא היו דברים מעולם, והכול עלילה? התשובה לכל השאלות האלו לדעתי היא שכל עוד איננו יודעים יותר על ראיות חיצוניות, שייתכן שכלל אין בנמצא, איננו יודעים עדיין דבר. 

התמריץ שעמד לאופק בוכריס להודות באשמה כלשהי גם אם הוא זך כשלג הוא כביר. האלטרנטיבה עלולה להיות כגורלו של משה קצב, שנים ארוכות בכלא כשאפילו בקיצור שליש לא יזכה. ייתכן גם שבדיוק מאחר שמשפחתו של בוכריס מודעת לחישוב הזה, גם המחיר שישלם כלפיה אינו כה גבוה. היא תניח שהוא חף מפשע שנכנע לתמריץ קיצוני בעוצמתו להודות. מסתבר שהציבור הדתי השמרני כולו יהיה סלחן לבוכריס מתוך תפיסה דומה.

מנגד גם למתלוננת עומדים תמריצים שיכולים מבחינתה להצדיק ויתור על מיצוי הדין עם בוכריס, גם אם באמת נאנסה. התמריצים המניעים מתלוננת מלכתחילה נוגעים לצורך בתיקון עוול ובעשיית צדק וזה יכול לבוא על סיפוקו כשהקצין המצטיין מודח בחרפה, גם אם לא ירצה עונש מאסר. התעקשות על משפט תביא את המתלוננת לדוכן העדים, וההופעה בבית המשפט עלולה להיות מייסרת וקשה. המתלוננת, אם תתעקש, גם לוקחת סיכון שמא בוכריס יזוכה ואז בכלל תיחשב בחוגים המכירים את בוכריס ואותה למעלילת שווא נקלית.

זה אופיה של הכרעה משפטית המתבססת על עסקאות טיעון. העובדות היוצאות ממנה משקפות ככל הנראה יותר את מאזן התמריצים של הצדדים מאשר אמת עובדתית. עם זאת, יש חשיבות חברתית לעסקאות טיעון. וכדי שדרך זו לפתור מחלוקת משפטית תוסיף להתקיים, על החברה כולה לנהוג כאילו העובדות שיצאו ממנה הן אמת לאמיתה.