האם בריטניה סובלת מהברקזיט?

לפני ההצבעה על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי הוזהרו הבריטים מהשלכות קשות על כלכלתם אם יחליטו לעזוב. האם כך קרה? עוד לא הגיעה העת לפסק דין סופי בנושא, שהרי אנחנו רחוקים יותר משנתיים מהיציאה הסופית, אבל עצם ההכרזה על יציאה צפויה הייתה אמורה להפחית את התיאבון להשקעות ולהביא לסכנת מיתון.

אז האם בריטניה סובלת מהברקזיט? מתברר שזו שאלה שהתשובה עליה דו משמעית, ותלויה באופן שבו נגדיר סבל כלכלי.

יש הגדרות של סבל כלכלי שהן ברורות מאליהן כמו מחסור גדול, אינפלציה משתוללת, או אבטלה המונית. מכל אלו בריטניה אינה סובלת כלל. המשכורות עולות, האינפלציה נמוכה, שיעור האבטלה הוא הנמוך מזה 11 שנים.

אבל מצד שני שער החליפין של הלירה שטרלינג צנח בחדות מאז הלילה שבו הוכרע שבריטניה תצא מהאיחוד. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של הדבר – בריטניה נעשתה פתאום ענייה יחסית אל מול העולם.

האם משמעות הדבר שבריטניה סובלת? כנראה שלא. אנשים אינם מתייסרים בשל מוצרים תוצרת חוץ שמחירם עלה, מאחר שלרוב יש להם אלטרנטיבות מתוצרת בית. וגם מאחר שהפיחות במטבע מניב אפקטים חיוביים למשק, כמו הגברת התעסוקה והיצוא והקלת נטל החוב הנקוב  במטבע שנחלש.

ישנן כמובן נסיבות ספציפיות שבהן פיחות גורם למועקה קשה לאנשים – למשל מי שחייב לממן תרופה תוצרת חוץ או השתלת איברים או מעוניין לצאת להליך פונדקאות בחו"ל או סתם לבקר קרובי משפחה בארצות זרות או לצאת למסע סביב העולם. גם מי שמתפרנס מעסקי היבוא סובל.

אבל בתמונה הגדולה האפקטים החיוביים של פיחות במדינה כמו בריטניה, שיש לה, להבדיל מוונצואלה, סקטור יצוא תעשייתי שיכול ליהנות ממנו, הם רבים. חלקם קשורים קשר הדוק לליבת הדברים שהופכים בני אדם למאושרים יותר – כמו הגברת התעסוקה והקלת עומס החובות.

סיפור יציאת בריטניה מהאיחוד הוא כולו המחשה לכלל שלפיו אגוזים מקבלים אלו שאין להם שיניים. בריטניה נהנית מהעובדה שהפאונד הוא מטבע עצמאי, והיא משוחררת מכותונת המשוגעים של האירו. אבל גם קודם ליציאתה מהאיחוד נהנתה מכך.

מי שבאמת היה מפיק תועלת עצומה מהיציאה מהאיחוד אלו המדינות שכבולות לאירו והיו צריכות להשתחרר ממנו. אבל בדיוק בשל שלשלאות האירו האוזקות אותן, יציאה מהאיחוד היא עבורן סיפור מסובך ומרתיע, והן נמנעות מלנקוט בצעד הכה חיוני הזה.

מרוגל אלפר ועד למשובטים

טרול, בעגת האינטרנט, הוא מי שמעלה תוכן מתסיס ומעצבן כדי לעורר זעמם של גולשים אחרים וליהנות מתשומת הלב העוינת. בזירת האינטרנט בישראל פועלים שני טרולים בולטים, אינטליגנטיים ביותר, שאני תמיד נהנה לקרוא: רוגל אלפר באתר עיתון הארץ ואמיר חצרוני בפייסבוק.

יש הבדלים בין השניים – חצרוני הוא מוקיון מובהק. אלפר מתיימר להיות רציני – אבל יש גם מכנה משותף. הבוז שלהם כבני אדם בעלי השקפה חילונית רציונלית למיתוסים דתיים ולאומיים. בוז ששניהם מתענגים על יכולתו להוציא מדעתם את אלו שנפשם שבויה לחלוטין במיתוסים אלו.

אלפר וחצרוני מזהים לדעתי בעיה משמעותית באבולוציה של האדם המודרני. חלק גדול מהדחפים שהניעו את האדם ושמרו עליו לאורך הדורות שרד את מבחן הזמן בהצלחה גם כשהאדם נעשה משכיל ודיגיטלי. אנחנו עדיין רעבים כשלא אכלנו ומחפשים מזון. עדיין צמאים כשלא שתינו, גם אם אבותינו תרו אחרי מים, ואילו אנחנו מעדיפים קולה, כמו שמראה הפרסומת המפורסמת המתעדת המעבר מהאדם הקדמון לאדם השותה פפסי.

דחפים ורגשות עתיקים שאפשרו בניית משפחה כמו אהבת צאצאים אחרי לידתם ואהבה לבן זוג גם הם צלחו את הזמנים. אולי לא ביפן, שם הרבה צעירים מסתגרים מול המחשב ומסתפקים בבובות אלקטרוניות כתחליף לרוך אנושי, אבל ביתר ארצות המערב. גם האנשים הכי מתוחכמים והכי משכילים מחפשים אהבה זוגית ואוהבים את ילדיהם. כשדוקרים אותם כואב להם, וכשהם רעבים הם זקוקים לאוכל.

אבל מה עם הזיקה הלאומית או הדתית, תחושת ההשתייכות לקבוצה מסוימת והנכונות להקריב קורבנות למענה?

זהו מנגנון שביצירתו הפסיכולוגיה האנושית תמיד עשתה שימוש בכל מיני מיתוסים וסיפורים, שאותן חושפות למשל ברכות החגים לכתיבה ולחתימה טובה שאותן מתעב רוגל אלפר. המיתוסים האלו אינם הגיוניים ברובם כלל וכלל בחשיבתו של אדם מודרני, הם מתקשים לצלוח מבחנים מדעיים או חפירות ארכיאולוגיות. יותר מכך לאומיות ודתיות קשורות היסטורית למעשים רעים מבחינה מוסרית וגם בשל כך מעוררות סלידה והתרחקות.

אבל האם בני אדם מודרניים יכולים לשרוד בלי תחושות לאומיות ודתיות חזקות הגורמות להם להעדיף את קבוצת האנשים אליה הם משתייכים על פני קבוצות אחרות? אם אלו היו משמעותיות כל כך בהישרדות האדם עד היום, קשה להאמין שהצורך בהן גווע כליל.

בהסתכלות רבת דורות אפשר לחשוב על כמה דרכים שבהן הקונפליקט ייפתר:

1)שלום כלל עולמי שיהפוך רגש לאומי שובניסטי למיותר. אחד הפרקים של משפחת סימפסון הראה אמנם בעיה פוטנציאלית – מייד אחרי ההכרזה על שלום כלל עולמי האנושות נותרה חשופה להתקפת חייזרים מהחלל.

2)היעלמותה של השכבה המשכילה, החילונית והקוסמופוליטית. ישרדו רק אלו שאינם משכילים כלל או אלו שמחזיקים במוטציה ייחודית המאפשרת להם להיות משכילים וביקורתיים בחלק מהנושאים, אך לא בנושאים הקשורים למיתוסים לאומיים ודתיים.

הקבוצה המשכילה החילונית כמובן אינה צריכה להיעלם כליל. די בכך שהשפעתה תתאפס. יהיו שיאמרו שישראל תחת ביבי כבר מתקרבת למצב זה.

3)השתלטות דת או לאומיות חדשים שייחודם יעמוד במבחן רציונלי. למשל, כפי שחוזה יובל נח הררי, בני אדם סייבורגים שחלקים מגופם יהיו רובוטים. בני אדם אלו יוכלו לחוש שותפות גורל זה עם זה ונכונות לעמוד מול יתר בני האדם, מבלי להתבסס על סיפורי מעשיות אלא על אחוות אמת.

סדרת הטלוויזיה הקנדית "אורפן בלק" נותנת דוגמה אחרת לאחווה על לאומית עתידנית – החיבור בין משובטים, שהשיתוף ביניהם יוכל להיות מבוסס על היותם באמת נבדלים גנטית מיתר בני האדם.

אם אין אובר, לפחות תשתפו

בענף המוניות בישראל יש שלוש בעיות, שבעולם הגדול כבר נפתרו:

  • רגולציה חונקת – כמעט כל אחד יודע לנהוג. אז מדוע צריך רישיון מיוחד למונית והכשרה מיוחדת לנהג מונית? מדוע שלא כל אחד ייקח את הרכב הפרטי שלו ויציע לאסוף נוסעים. לפני עידן האפליקציות אולי היה זה רעיון בלתי אפשרי. אנשים היו מפחדים להיאסף בידי פסיכים, טרוריסטים וקרימינלים. אבל כשיש אפליקציה שמאפשרת לדרג נהגים מייד אחרי הנסיעה, החשש הזה קטן. מנגנון דירוג שיטתי הוא כלי אמין בהרבה לוודא התאמת נהג מאשר שליחתו לאיזו הכשרה מינימלית.
  • העדר גמישות במחיר – לפי החוק מונית בערב חג גשום אמורה לעלות כמו מונית בצהרי יום עבודה רגיל ונעים. התוצאה היא כמובן שאין שום דרך להשיג מונית בעיתוי הראשון (נסו להשיג מונית הלילה!), ויש יותר מדי מוניות בטלות בעיתוי השני.
  • שימוש בזבזני במשאב – בדרך כלל מסלולי נסיעה אינם ייחודיים. באותו זמן הרבה בני אדם רוצים לנסוע מנקודה ראשונה לנקודה שנייה. אולם אף על פי שבכל מונית יש מקום לארבעה נוסעים, בפועל היא מאוישת לרוב בנוסע אחד בלבד מלבד הנהג.

אפליקציות אובר וליפט הפעילות בעיקר בארצות הברית, אך גם בארצות נוספות, הצליחו להעמיד פתרון מרשים לכל הבעיות, וכך שיפרו והוזילו את אפשרויות התחבורה בערים הגדולות.  כל אחד יכול להיות נהג, המחיר נקבע דינמית לפי הביקושים ברגע נתון ובחלק מהמקומות קיימת אופציה לשיתוף נסיעות: האפליקציה מחברת בין נוסעים שכיווני הנסיעה שלהם דומים והם חולקים רכב ומשלמים הרבה פחות כסף. על פי כמה כתבות שהתפרסמו לאחרונה אפילו בעיר אמריקנית כמו לוס אנג'לס המשועבדת לחלוטין לרכב הפרטי, הרבה תושבים מתחילים להסתמך יותר ויותר על האפליקציות לצורך התניידות ובעיקר על האופציה הזולה של שיתוף נסיעות לאותו כיוון.

אי אפשר לקחת מישראל כץ את הישגיו הגדולים בקידום תשתיות התחבורה בארץ, כמו למשל פתיחתה של רכבת העמק היום, אבל הוא גם אינו יכול להתנער מהאחריות שבה הוא נושא לאי כניסת אובר לארץ. ואולי פשוט לא הייתה לו ברירה, וזו שיטת הבחירות המפלגתית שאשמה. לובי נהגי המוניות חזק מדי בקרב מתפקדי הליכוד, וכץ אינו מתאבד שיעי. כדי לקדם את אובר בארץ צריך ששר התחבורה יבוא ממפלגה שבוחרת את הח"כים שלה על פי שיטת יש עתיד או כולנו, לא במשאל חברים.

בכל אופן חוק ההסדרים הקרב ובא נושא עמו בשורה גדולה לגבי ענף המוניות. לא בשורה של פתיחתו לכל נהג ולכל מכונית – זהו מדע בדיוני כאמור. אבל בשורה חשובה אחרת – פתיחתו לפתרונות שיתוף נסיעות. בשיתוף יש תרופה, ולו חלקית, לבעיות שציינתי למעלה. מצד אחד, היצע המוניות הזמינות יכול לגדול משמעותית אם נהג יוכל להציע נסיעה לנוסעים נוספים הנוסעים לאותו כיוון גם כאשר המונית שלו כבר נתפסה בידי נוסע אחד. מצד שני, אלמנט של גמישות במחיר יוכל להיכנס לענף. החוק המוצע קובע הנחת חובה של 20% על מחיר התעריף לכל נסיעה שיתופית. אבל בזמנים ובמקומות שבהם השירות השיתופי מתפקד היטב, הוא יכול להצדיק גם הנחה של 50%. אפליקציה כתובה היטב תשנה את אחוז ההנחה באופן דינמי בהתאם לנסיבות, ובכך תביא למוניות בארץ סוף סוף את מנגנון המחיר המשתנה בהתאם לביקוש.

בעולם אובר וליפט אינן ממהרות להכניס את שיתוף הנסיעות לכל עיר, אלא רק לערים הגדולות ביותר. זהו פתרון מורכב הדורש היצע גבוה של נהגים וצפיפות גבוהה של נוסעים פוטנציאלים.  כנראה הדבר מרמז שגם בארץ הפוטנציאל לשימוש בו הוא בעיקר בליבה של גוש דן.

יש כמובן חיסרון לשיתוף נסיעות – נוכחות של זרים ברכב והצורך לקיים איתם סמול טוק מתוך נימוס וכבר תהיתי בעבר אם תוצאתו לא תהיה הפרדת כוחות בין קהילת המופנמים לקהילת המוחצנים.

מורשת פרס

שמעון פרס הלך לעולמו לפני שבועיים והוספד רבות בארץ ובעולם. אבל ציבורי שכזה גורר מטבע הדברים תגובת נגד, ובדיון על דמותו וזכרו החלו להישמע גם קולות המבקרים את פועלו.

עשייתו של פרס הייתה מורכבת, חלק ממעשיו עמד היטב במבחן הזמן כמו הקמת הקמ"ג בדימונה והתעשייה האווירית, היציאה למבצע אנטבה בתקופת כהונתו כשר ביטחון, הדברת ההיפר אינפלציה והיציאה מלבנון בעת כהונתו כראש ממשלה באמצע שנות השמונים וכן הגישושים שעשה להסכם עם חוסיין ב-1987, שנראים כאלטרנטיבה עדיפה לכל פיתרון מדיני שהוצע מאז. גם התמקדותו כנשיא בקידום מדע וטכנולוגיה והיוקרה הבינלאומית שהביא לישראל צלחו היטב את המבחן הציבורי.

חלק אחר ממעשיו נראה באור פחות חיובי. למשל התנגדותו להתקפה על הכור הגרעיני בעירק ב-1981, שבוודאי היה בה גם אלמנט פוליטי, שהרי ההתקפה הזו הבטיחה את ניצחונו של מנחם בגין בבחירות מולו. דבר אחר שניתן לזקוף לחובתו, אף שנשכח מהתודעה הציבורית, הוא התנגדותו להכרעת הטרור הפלסטיני גם אחרי הטבח במלון פארק ב-2002, אז כיהן כשר בממשלת שרון.

ישנם דברים אמביוולנטיים יותר ברקורד של פרס כמו חלקו ביציאה למבצע קדש או בהקמת סבסטיה או פעולתו לעצירת תקיפה של ישראל באירן. ברם, מבחינת בן תקופתנו פרס נשפט בעיקר על פי הסכם אוסלו. אני חושב שההסכם, על אף האסונות שהמיט, יכול להיחשב חיובי לישראל בתמונה הכוללת, מסיבות שפירט למשל אורי הייטנר בפוסט הזה. אבל רבים יחלקו על כך.

נראה לי חשוב בעת שיפוטו של פרס, או כל דמות היסטורית אחרת, הוא להעמידו מול קבוצת ביקורת. כל אחד שהגיע לעמדת השפעה יעשה דברים אי אלו טובים וכל אחד יעשה גם דברים רעים. השאלה היא מה המאזן הכולל מול האחרים.

למשל, פרס לא נלחם במלחמת העצמאות ולא היה רמטכ"ל ששת הימים, אך תרומתו לביטחון ישראל כנראה עולה על זו של יצחק רבין במישור ההתעצמות הביטחונית, ובאחריות לאוסלו הם נושאים יחדיו. רבין לא יכול לזקוף לזכותו הישג גדול במישור הכלכלי הדומה להדברת האינפלציה בידי פרס.

פרס הותיר חותם גדול בהרבה על המדינה מיצחק שמיר, שכיהן הרבה יותר שנים ממנו כראש ממשלה אך נקט בעיקר במדיניות פסיבית. סביר להניח שדבר דומה ניתן יהיה לומר בבוא היום על ההשוואה בין פרס לביבי נתניהו. בפרס קיים היה דחף רומנטי לעשייה גדולה, שלא קיים בשני הפוליטיקאים האלו. לא בהכרח דבר זה בא לטובה, אבל בוודאי תרם לרקורד של פרס ולדברי ההספד עליו. אני מאחל לביבי חיים ארוכים, אך נראה שלמספידים אותו תהיה בעיה מסוימת. יש פער בין אורך הקדנציה שלו לבין מיעוט הדברים הגדולים באמת שניתן לייחס לפועלו כראש ממשלה. האם נזכור את הסכם ואי? פחח. את מלחמת המנהרות הממושכת אך נטולת הפואנטה מול החמאס? את ההפצצות פה ושם בסוריה? גם לא. אולי דווקא כשר אוצר ביבי ייזכר יותר. אפשר לראות בכך גם חיוב – נתניהו אינו משתמש באזרחי ישראל ובחיילי צה"ל כעכברים במעבדה בניסוי שנועד להגדיל את שמו.

פרס מול שרון? שמו של פרס לא נכרך בדורסנות ובשחיתות ברמות המיוחסות לשרון. מבחינת הנועזות המדינית ניתן להקביל את אוסלו להתנתקות, ובשניהם האפקטים שנויים במחלוקת אך לא בהכרח שליליים לטווח הארוך. פרס לא היה גנרל ואינו יכול להתהדר במהלכים כגון חציית התעלה, אך כמו שכתבתי לגבי רבין, אין לו במה להתבייש לאור תרומתו במישור ההתעצמות הביטחונית.

פרס או בגין? שניהם חתני פרס נובל לשלום שהוטלה עליהם אחריות ציבורית למרחץ דמים. כנגד הרוגי אוסלו של פרס אפשר להביא את הרוגי מלחמת לבנון הראשונה של בגין. בשני המקרים מדובר היה במדינאים שהחליטו על יציאה למהלך הרפתקני שלא עלה יפה והביא למוות בטרם עת של המוני ישראלים. פרס הובל בידי ביילין, בגין בידי שרון. בהשלכות האסטרטגיות ארוכות הטווח של אוסלו אפשר למצוא הרבה חיוב, אבל כך גם בתוצאות מלחמת לבנון הראשונה – הטרור הפלסטיני גורש מלבנון, ודבר זה סלל את הדרך בטווח הארוך מאוד לעשור השקט בגבול הצפון שציינו אותו השנה.

בגין יכול להתהדר בשלום מוצלח אחד, על כל מגבלותיו, זה שעם מצרים. פרס יכול להתהדר בשלום עם ירדן, שהשלכותיו באו לידי ביטוי בין השאר בהסכם הגז שנחתם לאחרונה.  בגין חסם את האופציה הגרעינית העיראקית. פרס היה מאבות האופציה הגרעינית הישראלית.

כרטוריקנים יש הבדל שמים וארץ בין בגין שהדגיש את מאבק הישרדותו הבלתי פוסק של העם מול אויביו, לבין פרס שרקם דמיונות אופטימיים בעלי אופי כלל אנושי. לא מפתיע שהעם הפשוט התחבר יותר לבגין ואילו האנושות כולה מצאה הרבה יותר עניין בפרס. אבל בסך הכול מעשיהם בפועל הניבו תוצאות דומות ולעתים דו משמעיות. רק במישור הכלכלי ניתן לומר בהחלטיות שפרס היה ראש ממשלה מוצלח בהרבה מבגין (על אף החיוב בתוכנית הליברליזציה של שר האוצר ארליך שכיהן תחת בגין).

אפשר להרחיק לגולדה (פרס לא נפל כמוה במחדל נוסח מלחמת יום כיפור), וללוי אשכול (שבוודאי יכול לתת למורשת פרס פייט ראוי), אבל  נראה לי שהתמונה עד כאן היא כבר ברורה – אריכות ימיו של פרס בשיבה טובה הותירה אותו כאחרון המנהיגים מדור 48', אבל גם אם נניח להישג זה פרי המזל והגנטיקה – פרס באמת היה אחת מהדמויות המשפיעות ביותר בתולדות המדינה, ובמאזן ההישגים והטוב מול הרע לא נפל מאף מנהיג גדול אחר, פרט כמובן למורו ורבו בן גוריון.

לחיי התינוקות והשיפור השקט

אחת התופעות המרתקות והמשמחות במדינה המערבית המודרנית היא השיפור השקט. בחלוף השנים מדדים שונים ומשונים של בריאות, בטיחות ואיכות חיים משתפרים. השיפור נובע ממספר רב מאוד של גורמים, שחלקם או אף כולם חולפים מתחת לרדאר הציבורי. כך גם כאשר הכותרות באתרי החדשות מבשרות על עוד חיים שאבדו בתאונת דרכים מיותרת, בפועל מספר ההרוגים בתאונות נמוך בהרבה מלפני כמה עשורים. תוחלת החיים ממשיכה לעלות, התמותה מסרטן יורדת, מספר הנופשים בחו"ל ממריא לשיאים. השיפורים השקטים כמעט שאינם זוכים להד ציבורי, ונחשפים אליהם בדרך כלל רק מצפייה בגליונות סטטיסטיים.

בירחון הסטטיסטי של הלמ"ס אפשר לראות את השיפור המעניין בתחום אחד כדוגמה: תמותת תינוקות בשנה הראשונה לחייהם. התוצאות מובאות ביחס ל-1000 לידות. כפי שניתן לראות למטה, ב-1996 אחוז מהתינוקות המוסלמים וחצי אחוז מהתינוקות היהודים מתו בשנה הראשונה. השיעור ירד מאז בחדות.

הסיבה למותם של יותר תינוקות במגזר המוסלמי מיוחסת בעיקר למומים גנטיים, ואפשר להעריך שנישואי קרובים קשורים לכך קשר הדוק. הייתי מצפה שהתמותה המוסלמית תצנח בשיעור חד יותר מאשר התמותה היהודית, מאחר שקל יותר לפתור את הבעיה של נישואי קרובים. אפשר פשוט להתחתן עם בן דוד רחוק במקום עם בן דוד מדרגה ראשונה. אבל במפתיע, הירידה בתמותת התינוקות היהודים חדה יותר. התקופה של תחילת שנות ה-2000 זכורה לי כתקופה מלאת אופטימיות וקדמה. אפילו האינטרנט כבר החל להתפשט. גם אז היינו בטוחים שמערכת הרפואה שלנו מעולה, בטח בטיפולה בתינוקות יהודים. זו לא הייתה תקופה של רפואה פרימיטיבית משום בחינה. לכן מרשים להיווכח שגם כאשר משווים לנתונים דאז, תמותת תינוקות במגזר היהודי צנחה בחצי, וזהו שיעור עצום!

 

מהזיה פוליטית לסיוט משפטי

מי שמתעניין בפוליטיקה אמריקנית ימצא את התקופה שבה אנחנו נתונים כמסעירה במידה שמעבר לדמיון. קרקס הבחירות של דונאלד טראמפ מגיע לשיאים ולרמות בל יתוארו. סרטים פוליטיים וסדרות מתגמדים לעומת כל זה. ומחר יש עימות!

יש לי סימפתיה גם לרפובליקנים שממשיכים לדבוק ביאוש במועמדות טראמפ, משום שיש משהו בלתי סביר בכך שעתיד בית המשפט העליון של ארה"ב, שצפוי להיות מוכרע בבחירות האלו, ייקבע על פי ההערות הגסות של המועמד בשיחה פרטית לפני עשור, מגעילות ככל שיהיו. בית משפט ליברלי שככל הנראה יכהן לאחר הבחירות האלו צפוי לשנות מאוד את אופיה של אמריקה. עונש המוות יהפוך להיסטוריה, יבוטל החופש לפזר כספים על מועמדים בקמפיין בחירות כרצון כל מיליונר ומיליונר, הגבלות על הגירה בלתי חוקית יחוסלו, מרחב הפעולה של המשטרה יצומצם, הרגולציה על עסקים תתחזק ואילו ההגבלות על הפלות ייעלמו. זכויות נשים, שחורים ולהט"בים יעמדו בראש סדר העדיפויות, וגם ועדי עובדים יהנו מכוח מיקוח מוגבר.

בשביל הרבה מאוד אנשים כל ההתרחשויות העתידיות האלו יהיו סיוט מתמשך. סביר להניח שיהיה זה המחיר שהמפלגה הרפובליקנית תשלם עוד שנות דור על הטעות הקולוסאלית שביצעו מצביעיה האוויליים בפריימריז בשנת 2016.

היידה איילת

מרגע שאיילת שקד הופיעה על בימת הפוליטיקה הישראלית הייתה לי תחושה שהיא נועדה לגדולות. היותה אישה, מגדר שהוא עדיין אקזוטי בפוליטיקה, והמראה החיצוני המצודד בוודאי לא הזיקו, אבל בעיקר התרשמתי מהאישיות החזקה, מהשקפת העולם המוצקה ומהנאמנות לערכים שמרניים אינטליגנטיים. שקד נכבלה בבית היהודי, אבל זו מפלגה סקטוריאלית שקטנה עליה. גם העובדה שהיא מספר שתיים של נפתלי בנט, שהוא אמנם פוליטיקאי רהוט ומוכשר, אך גם ילדותי במקצת, חוסמת אותה בדרכה.

שקד צריכה למצוא דרך להשתלב בליכוד, שבו היא יכולה לדעתי להיות מסומנת כממשיכה טבעית של נתניהו. המתחים האישיים שקיימים בין השניים, אולי על בסיס גחמותיה של שרה, יכולים להפריע לכך אך לא צריכים למנוע מישראל לזכות במנהיגה עתידית ראויה. קריאה במניפסט שחיברה שקד לאחרונה ומבטא מחויבות לזהות היהודית של המדינה ולחירות כלכלית, רק חיזקה דעתי בנושא.