מגבולות מפותלים לידי הנשיאה הכבולות

להילארי קלינטון יש תוכניות מגוונות לניהול הכלכלה אחרי ניצחונה הצפוי בנובמבר. חלקן טובות וחכמות, כמו הגברת ההשקעה בתשתיות. חלקן מטופשות ומזיקות, כמו הגברת נטל המס על השקעות ועל ירושות. לאלו וגם לאלו יש סיכוי מוגבל ביותר לעבור. בית הנבחרים צפוי להישאר בשליטת הרפובליקנים ובלי הסכמת בית הנבחרים ספר החוקים אינו יכול להשתנות באמריקה. ידי הנשיאה הילארי יהיו כבולות.

כיצד ייתכן שהילארי תנצח ניצחון גדול, ואילו בית הנבחרים ייוותר בשליטה רפובליקנית? האם בית הנבחרים אינו נבחר באופן דמוקרטי, ממש כמו הנשיא וכמו הנציגים בסנאט?

כדי להבין זאת יש לחזור לבחירות המדינתיות שהתקיימו בארה"ב בשנת 2010. הרפובליקנים היו מצולקים קשות מבחירתו של אובמה הליברלי לנשיא. קומוניסט ומוסלמי במסכה שולט עליהם!  הם היו מלאי מוטיבציה להחזיר לידיהם את השליטה באמריקה, והנסיבות שיחקו לידיהם. ההתאוששות הכלכלית לא הגיעה מהר מספיק, וציבור הבוחרים מיהר להתאכזב מאובמה. בנוסף רבים מהבוחרים הדמוקרטים, בפרט היספנים ושחורים לא משכילים, הרגישו שעשו את שלהם כשנתנו לאובמה את המנדט שנתיים קודם, ולא טרחו ללכת להצביע בבחירות לבתי הנבחרים של המדינות, בחירות נטולות כל הייפ, משמימות ולא סקסיות בעליל.

בתי הנבחרים של המדינות התמלאו בפוליטיקאים רפובליקניים שיכולים היו לעשות בהם כשלהם. 2010 זהו מספר שהוא כפולה של עשר. לדבר זה יש חשיבות רבה בפוליטיקה האמריקנית. בשנה שהיא כפולה של עשר עורכים מפקד ובודקים מחדש את התפלגות האוכלוסייה, ובהתאם יש לחלק מחדש את מחוזות הבחירה. הרפובליקנים הצטיידו בתוכניות מחשב מתוחכמות שאפשרו להם לחלק את מחוזות הבחירה בצורה מפותלת שתבטיח הישגים אופטימליים למועמדים הרפובליקניים לבית הנבחרים. בשל הישגי הבחירות לא היה להם צורך לקבל הסכמה מאף אחד לשם כך.

הקונספט הכללי היה שיש לנסות ולהכניס כמה שיותר קהלים דמוקרטיים לאזור בחירה אחד. באותו אזור הנציג הדמוקרט יקבל ניצחון קל, אך יהיה זה ניצחון פירוס. באזורים שלידו יוותר רוב רפובליקני שיבטיח ניצחון בכמה וכמה מחוזות בחירה מסביב. לרפובליקנים היו בעלי ברית לא צפויים לתוכנית הזו – פוליטיקאים שחורים. כאשר מחוז בחירה מסוים נעשה דמוקרטי לחלוטין, יש סיכוי גדול לבחירתו של פוליטיקאי שחור, שעלול להיחשב רדיקלי מדי עבור מחוזות בחירה מאוזנים.  כך קרו שני דברים בו זמנית – הרפובליקנים הבטיחו לעצמם את רוב הנציגים במדינות, ואילו השחורים הבטיחו לעצמם קומץ נציגים בטוחים, ובאמת הנציגות השחורה בקונגרס שברה שיאים, גם כשהמפלגה הדמוקרטית בכללותה קרטעה.

בשנת 2012 האסטרטגיה הוכיחה את גאונותה. הדמוקרטים ניצחו את הבחירות לבית הנבחרים ברוב של 49% מול 47.5%, אבל השליטה נותרה אצל הרפובליקנים ובהפרש של יותר משלושים מושבים. היו יותר מחוזות שבחרו במיט רומני מאשר בברק אובמה, אף שאובמה קיבל הרבה יותר קולות בסך הכול.

אם בשנת 2016 טראמפ יובס תבוסה מהדהדת, כמו שצופים כמעט כל הסקרים, ועדיין ישמר הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, זו תהיה עוד הוכחה לתחכום שהפגינו הרפובליקנים ב-2010.

אבל האסטרטגיה הזו לא תציל את הרפובליקנים לנצח. ראשית, יש סיכוי שכבר השנה הם הגדישו את הסאה עם מועמדותו של טראמפ, וההדף הציבורי וההתגייסות ההמונית של הנשים והמיעוטים נגדם יהיו כה גדולים, שהבלתי ייאמן יקרה והם יאבדו את בית הנבחרים. כאמור זהו סיכוי די זעיר, אך הוא עדיין גדול, לפי המהמרים, מהסיכוי לסנסציה מסוג הפוך – בחירת טראמפ לנשיא.

שנית, בשנת 2020 יש מפקד מחודש, והדמוקרטים יהיו הרבה יותר מוכוונים למניעת תעלולים מסוג אלו שקרו עשר שנים קודם לכן.

שלישית, ואולי הכי חשוב, כחלק מהתפקיד שניתן לבית המשפט העליון כבורר הסופי של החיים הפוליטיים באמריקה, הוא יכול להכריז על אי חוקיותן של שיטות לחלוקה מפותלת של אזורי בחירה, הדבר שקרוי באמריקנית ג'רימנדרינג.  קלינטון, או אובמה בשאריות כהונתו, ימנו שופט ליברלי שיבטיח רוב ליברלי בבית המשפט, וזה יוכל לשים קץ לבלגן הזה.

ומה אנחנו למדים? שבחירות אזוריות הן רעיון נוראי. הנזק של השיטה האמריקנית מוגבל כי בשיטת האיזונים והבלמים שעליה נוסדה החוקה, בית הנבחרים הוא בעל זכות וטו אך אינו יכול להכתיב חקיקה ומדיניות לבדו. בשיטה הישראלית שבה הכנסת היא הריבון המוחלט, הנהגת בחירות אזוריות לכנסת יכולה להוביל לעליית שלטון שאין לו כל לגיטימציה דמוקרטית ובסיסו בטריקים מלוכלכים.

לבריטניה, בניגוד לארה"ב, יש מוניטין כמדינה שבה הגינות בסיסית עדיין משחקת תפקיד בפוליטיקה, וישנם דברים שפשוט לא יעלו על הדעת, ובאמת תהליך חלוקת המחוזות שם הוגן בהרבה ומפוקח על ידי גוף עצמאי. אף על פי כן, ממש בתקופה הזו רפורמה צפויה בשיטת מחוזות הבחירות שנויה במחלוקת חריפה מאחר שתועיל מאוד לשמרנים השולטים ותזיק ללייבור.