תרבות שונה, צער דומה

החברה המערבית שבה אנו חיים מעניקה מידה חסרת תקדים של חופש ושליטה לבני האדם החיים בה. בחברה שלנו מציאות הכוללת שעבוד, ניצול ואונס ידועה כמעוררת טראומה פסיכולוגית קשה הנחרטת בנפש לאורך שנים. אבל מה היו פני הדברים בחברות אחרות שבהן שעבוד, ניצול ואונס היו נורמה מתמשכת? האם בחברות אלו בני האדם המצויים בתחתית הסולם היו יודעים להסתגל נפשית ולקבל ללא צלקת את המציאות הרעה שלתוכה הם נקלעו?

על פי רוב בני האדם הנמצאים בתחתית המדרג ונידונים לניצול היו נשים. בסרט תיעודי מרתק בשם "אמא ילדה" נשים קשישות, אשר נולדו בתימן ובמרוקו וחיות היום בישראל, מתארות את השאתן בכפייה בהיותן ילדות לגברים מבוגרים, את חוויית האונס שבאה לאחר מכן, ואת האומללות שכל אלו עוררו. הזעם שנותר בהן אחרי שבעים או שמונים שנה, הדמעות שזולגות על לחייהן כשהן מעלות זיכרונות וחוסר יכולתן לסלוח לבעלים, גם אם הילד פרי הנישואים המדובב אותן מצפה לסליחה כזו, אינם מותירים ספק. גם הן שגדלו בתרבות שבה ניצול ואונס שהופנו כלפיהן היו הנורמה, חוות את אותו צער ואותו כעס בתגובה לו כפי שחווים מי שנחשפים להם בעולמנו המודרני.

השאלה אם רגשות טראומה אנושיים הם פרי הבניה תרבותית או שהם תוצאה אובייקטיבית של מציאות היא שאלה עם הרבה משמעויות והקשרים.  למשל בין ההיסטוריונים של ימי הביניים היה ויכוח לגבי האופן שבו התייחסו הורים למות ילדיהם באותם זמנים. ההיסטוריון הצרפתי פיליפ אריאס התפרסם בטענתו שבשל השכיחות הגבוהה שבה הורים איבדו ילדים (רק חצי מהילודים שרד עד גיל חמש!), הם הצליחו לגבש עמדה אדישה מול השכול, באופן שונה מאוד מהורים מודרניים. ההיסטוריונית הישראלית שולמית שחר חלקה על אריאס מכל וכול, וליקטה מקורות שהראו שגם בימי הביניים הורים שכולים חוו צער נורא עם הילקחם של ילדים קטנים.

ההשקפה הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית מתנגדת לשיפוט שלילי של תרבויות עולם שלישי על פי נורמות מערביות. אבל כאשר ברור שהסבל שגורמות הנורמות האכזריות בעולם השלישי לאנשים החיים שם דומה לסבל שהיו גורמות בתרבות שלנו, הקייס המוסרי נגד שיפוט כזה הוא חלש מאוד.  ברור מדוע באליטה הישראלית השמאלנית שבה יש אהדה רבה לרלטביזם, דהיינו עיתון הארץ, עורר הסרט "אמא ילדה" אי נוחות.