תרבות שונה, צער דומה

החברה המערבית שבה אנו חיים מעניקה מידה חסרת תקדים של חופש ושליטה לבני האדם החיים בה. בחברה שלנו מציאות הכוללת שעבוד, ניצול ואונס ידועה כמעוררת טראומה פסיכולוגית קשה הנחרטת בנפש לאורך שנים. אבל מה היו פני הדברים בחברות אחרות שבהן שעבוד, ניצול ואונס היו נורמה מתמשכת? האם בחברות אלו בני האדם המצויים בתחתית הסולם היו יודעים להסתגל נפשית ולקבל ללא צלקת את המציאות הרעה שלתוכה הם נקלעו?

על פי רוב בני האדם הנמצאים בתחתית המדרג ונידונים לניצול היו נשים. בסרט תיעודי מרתק בשם "אמא ילדה" נשים קשישות, אשר נולדו בתימן ובמרוקו וחיות היום בישראל, מתארות את השאתן בכפייה בהיותן ילדות לגברים מבוגרים, את חוויית האונס שבאה לאחר מכן, ואת האומללות שכל אלו עוררו. הזעם שנותר בהן אחרי שבעים או שמונים שנה, הדמעות שזולגות על לחייהן כשהן מעלות זיכרונות וחוסר יכולתן לסלוח לבעלים, גם אם הילד פרי הנישואים המדובב אותן מצפה לסליחה כזו, אינם מותירים ספק. גם הן שגדלו בתרבות שבה ניצול ואונס שהופנו כלפיהן היו הנורמה, חוות את אותו צער ואותו כעס בתגובה לו כפי שחווים מי שנחשפים להם בעולמנו המודרני.

השאלה אם רגשות טראומה אנושיים הם פרי הבניה תרבותית או שהם תוצאה אובייקטיבית של מציאות היא שאלה עם הרבה משמעויות והקשרים.  למשל בין ההיסטוריונים של ימי הביניים היה ויכוח לגבי האופן שבו התייחסו הורים למות ילדיהם באותם זמנים. ההיסטוריון הצרפתי פיליפ אריאס התפרסם בטענתו שבשל השכיחות הגבוהה שבה הורים איבדו ילדים (רק חצי מהילודים שרד עד גיל חמש!), הם הצליחו לגבש עמדה אדישה מול השכול, באופן שונה מאוד מהורים מודרניים. ההיסטוריונית הישראלית שולמית שחר חלקה על אריאס מכל וכול, וליקטה מקורות שהראו שגם בימי הביניים הורים שכולים חוו צער נורא עם הילקחם של ילדים קטנים.

ההשקפה הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית מתנגדת לשיפוט שלילי של תרבויות עולם שלישי על פי נורמות מערביות. אבל כאשר ברור שהסבל שגורמות הנורמות האכזריות בעולם השלישי לאנשים החיים שם דומה לסבל שהיו גורמות בתרבות שלנו, הקייס המוסרי נגד שיפוט כזה הוא חלש מאוד.  ברור מדוע באליטה הישראלית השמאלנית שבה יש אהדה רבה לרלטביזם, דהיינו עיתון הארץ, עורר הסרט "אמא ילדה" אי נוחות.

מודעות פרסומת

22 תגובות to “תרבות שונה, צער דומה”

  1. גיא Says:

    אין ספק שיש כאן כאב וצער אבל אולי הן חוות את [אותו] הכעס ו[אותו] הצער משום שאת רוב חייהן הן חיות תחת השפעת בתרבות אחרת?

    בכל מקרה ,דעתי שגם אם יש השפעה תרבותית שמקלה על התחושות הנוראות – עדיין אפשר ורצוי לשפוט לפי נורמות מערביות.

    אהבתי

  2. תמריץ Says:

    גיא, זו אפשרות. אבל הן מתארות גם בזמן אמת, אז בתימן ובמרוקו, רצון עז לברוח, אולי אפילו להתאבד.

    אהבתי

  3. גיא Says:

    השאלה אם ההתמודדות אח"כ מושפעת ומוקלת מזה שהחברה הסובבת טוענת חזור וטען ש"לא משתינים עלייך זה בסך הכל גשם" .
    נראה לי שמי שאין לה כוח להתמודד לומדת להדחיק את העניין יותר טוב.
    בחברה שהתנהגות כזו מגונה …. יותר קשה להדחיק.

    אהבתי

  4. תמריץ Says:

    זו תיאוריה שבאתי עמה לסרט.. ויצאתי הרבה פחות משוכנע.

    אהבתי

  5. דני פ Says:

    "ברור מדוע באליטה הישראלית השמאלנית שבה יש אהדה רבה לרלטביזם, דהיינו עיתון הארץ, עורר הסרט "אמא ילדה" אי נוחות."

    הכותבת דווקא מסבירה את דבריה, היא נכדה של אחת הנשים שהופיעו בסרט והיא אינה מנסה למזער את הכאב שחשה סבתה. חוסר הנוחות שלה נובע במידה רבה מכך שיוצרי הסרט הם אשכנזים, ואחד מהם, רחמנא ליצלן, מהסוג עם הבולבול – עניין אחר במקצת.

    אהבתי

  6. תמריץ Says:

    הבעיה היא לא סתם ביוצרים אשכנזים. אלא בכאלו שרומזים שהתרבות המזרחית המסורתית נופלת מהמערבית.. זה הרי מה שטרד את הכותבת. העובדה שהצופה הולך לצאת מהסרט ולתייג את התרבות שבה חיו הנשים כפרימיטיבית.

    באופן כללי יש קונפליקט בין הפמיניזם לרב תרבותיות שמתבטא למשל ביחס למילת נשים וגם לסרט כזה. מכיוון שאלו שתי תנועות שיש דמיון מסוים בהלך הרוח שמפעם בהן, הקונפליקט מעניין.

    אהבתי

  7. קמיליה Says:

    בנושאים, הדי נדירים, בהם אני מתקשה לגבש עמדה בנושא סבוך כלשהו (לדוגמא בנושא מתווה הגז) אני תמיד נעזרת בעיתון הארץ.
    אני בודקת האם נכתב מאמר מערכת על הנושא, ואם לא – מהי עמדת רוב המאמרים בו. ואז תמיד מחליטה שעמדתי היא 180 מעלות בדיוק מעמדת העיתון.
    עד עתה, עדין לא התחרטתי על אף עמדה שגיבשתי באמצעות דרך קיצור מופלאה זו. (אבל יתכן, כפי שטוען המאמר שהביא ד', שפועל בי מנגנון המונע ממני מלהודות בטעויות החשיבה שלי, ולהתחרט).

    אבל, במקרה ספציפי זה איני צריכה להעזר בעיתון הארץ.
    אמנם מאוד לא אופנתי ולא פוליטיקלי קורקט לאמר זאת בקול רם, אבל בעיני כל תרבות הכופה על נשים להינשא ולמי, על אחת כמה וכמה על ילדות, היא תרבות אכזרית ופרימיטיבית. תרבות שרצוי להעבירה מהעולם בהקדם האפשרי.
    כנ'ל כל התרבויות בהן נהוגה מילת נשים ו/או המונעת מנשים לרכוש השכלה ו/או הרוצחת נשים שפגעו, לכאורה, בכבוד משפחתם.
    הפתיחות שלי ל'רב תרבותיות' מוגבלת לתחומי המוסיקה, הביגוד, המזון ונימוסי השולחן.

    Liked by 1 person

  8. חייל זקן Says:

    קמיליה,
    כיצד יראה סרט של בימאית מהקשת המזרחית שנושאו הוא נשותיו של חבר הכנסת טלב אבו עראר?

    אהבתי

  9. קמיליה Says:

    לחייל זקן,

    למיטב ידיעתי, אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית מהללים ומפארים את התרבות הערבית (בניגוד לתרבות האירופאית – אשכנזית, הראוייה בעינהם לבוז ולסלידה).
    מכאן, סביר שרובם יבחרו להמשיך להתעלם מכל ההיבטים הבעייתים של התרבות הערבית ולהעלימם, ולא יצרו אף סרט על נושא שכזה.
    אבל יתכן שהקיצונים שבהם יצרו סרט המספר על אושרן הרב של הנשים מהסדר זה, הרווחים האדירים שמקבלים הילדים הגדלים עם המוני חצאי אחים וחצאי אחיות וכדומה. לא הייתי מצפה מהם לסרט ביקורתי

    כפי שלא הייתי מצפה מהם שיודו בכך שהעלייה לארץ אולי פגעה בהרבה גברים מזרחיים, שאיבדו את מעמדם הנישא כראשי משפחה פטריאכלית סמכותיים, אבל היא גם הצילה מגורל מר המוני נשים מזרחיות.

    אהבתי

  10. חייל זקן Says:

    קמיליה, נראה שכיוונתי לדעת גדולים…

    אהבתי

  11. orihippo Says:

    האם אפשר לקבל תאור נרחב יותר של מה הבעייה? מאחר ולא ראיתי את הסרט התמונה לא ברורה לי.
    האם הטענה היא שעדיף היה להן להנשא בגיל מבוגר יותר לאביר חלומות בן גילן? לשכב עם כמה עשרות גברים עד שתמצאנה את האחד והיחיד?
    האם הבעייה ברובה אינה בתוך הראש של האשה?
    אין ספק שלילדה יש את הזכות להשיג בחיים את המקסימום. כמו לכל יצור אנושי, להתפרנס בכבוד, לבחור בן זוג או לא, לעשות בחיים הקצרים שזכינו להם בהגרלה את המקסימום לטעמנו ועם מינימום מתחים.
    הנשואים הכפויים, לא רק של בנות אלא גם של בנים היו מקובלים גם בין היהודים במזרח אירופה, ביאליק כתב על זה, למדנו את מאחורי הגדר, בסין ובכל העולם. בנים יכולים לעבוד ולייצר, בנות נועדו לנישואין, הן עלות כלכלית ולא כולם יכולים להרשות לוקסוס. מקובל ששלמים נדונייה מכיוון שהבת לא תרמה עבודה בגידולה. צריך להעביר אותה הלאה מהר ככל הניתן. לכל אחד יש שימוש בעולם של חוסר כלכלי. אין למשפחה את היכולת הכלכלית להחזיק אותה, וממילא כל הרעיון של הנשואין הוא למצוא שידוך, שיבוץ, הולם. לא תמיד היתה אופציה אחרת. אם הילדה מגיעה לגיל 18 בתימן איש לא ירצה בה והיא נידון למות מרעב וחיי דלות, אולי האופציה של נשואין בגיל 12 עדיפה על האחרות פשוט מחוסר ברירה.
    ובעצם רציתי להדגיש את נושא ההורים "האוהבים". אם הורה אוהב את ילדו יש להניח שהוא ידאג שלילד יהיה בן זוג הולם, אלא שכל אחד יכול להיות הורה ולא תמיד ההורים מבינים שהילדים שלהם גם בני אדם ולא רכושם הפרטי.

    אהבתי

  12. תמריץ Says:

    אורי, בסרט נראה שהכעס של הנשים הוא על כך שחיתנו אותן עם מישהו שגדול מהן בעשרות שנים, על כך שלא שאלו לדעתן ועל האונס.
    נראה לי שהנישואים למבוגר היו אינטרס כספי של ההורים שקיבלו על כך כסף. עשו סחורה בבתם.

    אהבתי

  13. orihippo Says:

    יש הרבה מאד ספרים שמספרים ספורים דומים. קראתי לאחרונה את "דם הפרחים" שמספר את הסיפור של ילדה כזו בפרס.
    כמובן האינטרס הכספי הוא הרעיון הראשון שעולה. אבל יש כל מני וריציות של הנושא. ושוב, אינטרס כספי היה דבר מקובל בעבר ובמקומות כאלו. אי אפשר לשפוט בתקופה פוליטית קורקט הרבה דברים.
    מה היו האופציות האחרות? כשאתה גר בחברה שבעלי אמצעים רוצים לחתן את ילדיהם רק עם בני משפחות מיוחסות מה שיש לך להציע זה מעט מאד ומה שהילדות יקבלו בתמורה זה אוכל וביגוד.
    ושוב אנחנו שופטים מימד אחר, אנשים אחרים תקופה אחרת. זה כמו לנסות להבין למה האמריקאים בוחרים באובמה הילרי או טראמפ

    אהבתי

  14. תמריץ Says:

    אורי, נראה שאתה חושב שההורים שקלו ושיקללו את מגוון השיקולים, לרבות האוטונומיה של הילדה, ובסוף הגיעו למסקנה בלתי נמנעת מבחינתם. אני לעומת זאת משוכנע שהם לא שמו קצוץ על רצון הילדה ותחושותיה.
    קל להבין מדוע הבוחרים הרפובליקנים הצביעו לטראמפ בפריימריז. מאותה סיבה שבגללה אנשים הלכו ללמוד באוניברסיטת טראמפ. תמימות, טיפשות והליכה אחרי מראית עין שטחית של הצלחה.

    אהבתי

  15. orihippo Says:

    לכמה מאתנו יש את החיים שהם ציפו להם?

    אהבתי

  16. תמריץ Says:

    כמה מאיתנו נידונים לשרת צרכיו של בן זוג שאיננו מעוניינים בו ולהיאנס על ידו? מעט. תודה לאל.

    אהבתי

  17. orihippo Says:

    אולי אתה לא רואה את התמונה לעומק. לפעמים השקולים שלא נשקלים נובעים מתוך רקע תרבותי או מתוך שכלול מצב גם אם לא מבינים אותו לעומק. אתה הרי תומך נלהב של הברירה הטבעית. לא שאני מתנגד לדעתך שבהרבה מקרים ההורים, האבות, חשבו רק על עצמם או מנסה להצדיק את עצמם. על פי רוב אני בעד הכללות ומאמין בסטריוטיפים.
    באותה מידה אתה שופט את האמריקאים עם סט החוקים שלך ועם התרבות שלך. מה שאתה קורא לו תרבות וטיפשות הוא חלק ממערכת שמעדיפה לציית לחוקים ולא לחפש קיצורי דרך. אולי במקום להתבונן על חצי הכוס העכורה שטראמפ מציע, תתבונן על חצי הכוס שהילרי מציעה: מערכת ממשל של עשירים מקושרים שנודפת נפוטיזם. הבעל היה נשיא וגם אשתו רוצה (אולי כדי שתוכל אחרי הבחירות להתגרש ממנו למצהלות הפמניסטיות) זה לא מזכיר רפובליקת בננות? הקשרים שלה עם הבנקים שהם מעמד האצולה.
    פעם החיים היו ג'וני קאש, בוב הופ וסטיב ג'ובס, כיום אין קאש אין הופ ואין ג'ובס.
    בשנות השבעים ואפילו במשבר השמונים היה קל, לקנות מכונית, ללמוד באוניברסיטה, לקנות בית, למצוא עבודה ביטוח בריאות, הכל היה זמין. לא עוד.
    האמריקאים זה לא רק אלו שאתה חושב שאתה מכיר מהערים הגדולות. על אלביס פרסלי שמעת?על החיפושיות?, על מיקל ג'קסון? האם שמעת פעם על גארת' ברוקס? הוא אחד מחמשת מוכרי האלבומים הגדולים ביותר בעולם בכל הזמנים, אם אינני טועה השני בכמות אי פעם בארה"ב. למה לא שמעת עליו? כי הוא קאנטרי מיוזיק, תחום שלא שייך לערים הגדולות אבל עשרות מליוני אמריקאים משם והם לא מגיעים לחדשות. יש תחומים שאתה לא מודע בתרבות ו באופי האמריקאי

    אהבתי

  18. תמריץ Says:

    אפשר להבין את ישראל מבלי לדעת מי זה שלמה ארצי.

    אהבתי

  19. תמריץ Says:

    קשור לטראמפ אבל גם לנושא הפוסט:
    האתר האמריקאי "דיילי ביסט" דיווח כי המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ, נהג לערוך מסיבות בהן השתתפו חבריו ודוגמניות צעירות, חלקן בנות 14 ו-15, שכללו יחסי מין ושימוש בקוקאין. המידע נסמך על שני בני אדם שנכחו במסיבות שנערכו בשנות ה-90 בסוויטות בבית המלון פלאזה שבניו יורק, שהיה אז בבעלותו של טראמפ.

    על פי הדיווח, טראמפ נהג להביא למלון נשים צעירות ואף נערות והכיר אותן לחבריו העשירים, כדי שהאחרונים יוכלו כביכול לסייע בקידומן. ואולם בפועל אלה השתמשו בסמים, שתו אלכוהול ושכבו עם הבנות. אחד משני המרואיינים, צלם אופנה שלא הזדהה בשמו, האטרקציה לגברים במסיבות היתה "בנות צעירות ששיערו שהן יגיעו להיכן שהוא" בכך שישתתפו במסיבות, "כמובן, זה אף פעם לא קורה". לדבריו לדוגמניות הובטח כי "'תכירו בחורים עשירים שיעזרו לכן'. לבנות, אמר, "לא היה מושג, והן נקלעו לבסוף למצבים האלה. זה מבוסס על כוח ושליטה בבנות שלא יכולות להתנגד ותמיד אפשר לזרוק אותן".

    טראמפ עצמו עבר "מחדר לחדר", הוסיף הצלם. "אני חגגתי שם בעצמי. אלה היו בחורים עם בנות צעירות, סקס, הרבה סקס, המון קוקאין, אלכוהול מדרגה ראשונה. טראמפ יצא ונכנס, הסתובב עם שתי בנות. ראיתי אותו. הוא נהג לעשות סקס כמו משוגע. טראמפ היה בלב העניין הזה".

    אנדי לושי, דוגמן שבילה עם טראמפ אמר כי המועמד הרפובליקאי לא השתמש בקוקאין במסיבות. "דונלד טראמפ לא עושה קוקאין. הוא שולט בעצמו", אמר. כשנשאל אם טראמפ שכב עם הצעירות השיב: "ובכן, בוודאי".

    אהבתי

  20. קמיליה Says:

    שתי מחשבות נוספות על הנושא:

    א. התפיסה הרב תרבותית, הטוענת שכל התרבויות וכל המנהגים החברתים שווה ערך זה לזה, היא בת דודה קרובה מאוד של התפיסה הפוסט מודרניסטית, הטוענת שאין אמת מוחלטת ואין שקר מוחלט, הכל עניין של נרטיבים ונקודות מבט. שתי התפיסות הללו בד'כ צועדות יד ביד.

    בעיני, זהו נסיון הכשרה מגושם ומסוכן של שקרים ומעשי תרמית. עצם הטיעון שאסור לשפוט דבר, כי כל שיפוט הוא מוטה ואין אמת מוחלטת, הוא מתכון להרס מוחלט של יסודות החברה.
    לא הייתי רוצה לחיות בחברה בה אין מערכת משפט, ושהשופטים בה טוענים שכל אמת היא יחסית.

    מה שמזכיר לי משפטים שעו'ד יורם שפטל חוזר עליהם בתכנית הרדיו שלו: "השמאל טועה ולכן הוא חייב להשתמש בשקרים", "הרמייה היא חלק ממהותו של השמאל " וכדומה (ציטוטים מהזכרון ולכן כנראה לא מדוייקים).
    איני מסכימה עםמהרבה מעמדות שפטל, אך איני מוכנה לחיות בעולם בו אי אפשר לרדת לחקר האמת ולזהות מעשי רמייה.

    ברור לי גם שקיימות קבוצות שתפיסות רב תרבותיות ו/או פוסט מודרניסטיות משרתות את האינטרסים שלהן. לדוגמא, הקשת הדמוקרטית המזרחית, 'זוכרות' המקדשות את סיפורי הנכבה ועוד.

    ב. הטענה שאסור לשפוט אבות עניים שנאלצו למכור את בנותיהן לכל המרבה במחיר מתבססת גם היא על מוסכמות חברתיות – תרבותיות שניתן, ולמעשה חובה, לחלוק עליהן.

    לדוגמא, שבנות הן נטל כלכלי. בנות הן נטל כלכלי רק בחברות ובתרבויות שאינן מאפשרות לנשים לרכוש השכלה ומקצוע ולעבוד מחוץ לבית. שנו מוסכמות חברתיות אלו – ואז לא "תאלצו" למכור ילדות למרבה במחיר, משל היו פרות או סוסים שאחזקתם יקרה.

    גם הטענה שבת 18 נתפסת כזקנה, שערכה בשוק הנישואים הוא אפסי, ומכאן חובה למכור לנישואין בנות 12 שערכן גבוה יותר – דורשת לקבל תפיסות חברתיות אלו כגזרת גורל שאינה בת שינוי.

    הדבר הטוב היחידי שמצאתי במשטר האיימים שהטיל מאו בסין היה גדיעת המנהג התרבותי הנוראי, בן אלף השנים, של שבירת כפות רגליהן של ילדות בנות 4 – 5.
    האמהות ששברו את כפות רגלי בנותיהן טענו שהן עושות זאת לטובת הילדה. כי אם תגדל כאיכרה בעלת כפות רגליים בגודל טבעי – אף אדם המכבד את עצמו לא יסכים להתחתן אתה. רק בעלות כפות רגליים קשורות זעירות נתפסו ע'י הגברים הסינים כאטרקטיביות מינית.
    מאו הטיל איסור גורף על נוהג תרבותי זה, והעניש באכזריות את כל אלו שהמשיכו בפרקטיקה זו.
    למרבה הפלא, כאשר לכל הנשים הסיניות היו כפות רגלים באורך נורמלי, ולא ניתנה לגברים הסינים ברירה בינן לבין נשים נכות, הם גילו שאפילו הלא נכות הן אטרקטיביות מינית. וכך הושם הקץ באחת לנוהג תרבותי ברברי בן אלף שנה.
    ברור לי שזה גם מה שיקרה לגברים המעדיפים נשים שהוטל מום באיבר המין שלהן – אם נוהג אכזרי זה של מילת נשים יעלם מהעולם.

    התפיסה הרב תרבותית, האוסרת לשפוט תרבויות ומנהגים חברתיים, למעשה מונעת כל נסיון להכחיד מנהגים אכזריים וברבריים מסוג זה.

    אהבתי

  21. קמיליה Says:

    סתם משהו קצר, קליל וחמוד,

    17 איורים המתארים את ההבדלים בין התרבות המערבית לתרבות הסינית.

    http://rotter.net/forum/scoops1/355898.shtml

    אהבתי

  22. תמריץ Says:

    האם אתם מכירים את הבלוג קסבה 67 של גל ברגר העוסק בפלסטינים?
    מאוד מעניין.
    https://kasba67.wordpress.com/

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: