הצנע מת, תחי הגמישות

קרן המטבע הבינלאומית מפרסמת בגליון יוני של כתב העת שלה מאמר רב חשיבות ובו הכרה בכך שמדיניות צנע של קיצוצי תקציבים אינה בהכרח הדבר הנכון בעת משבר. מאז התחלתי לכתוב את הבלוג, זה הנושא העיקרי והבולט ביותר שאני כותב עליו, כך שמאוד שמחתי לראות דברי קרן המטבע. מאמרים כמו זה הם החומר שממנו מרכיבים ה"אנשים הרציניים מאוד", כאיפיונו הלעגני של פול קרוגמן, את מחשבותיהם. אם קרן המטבע מפרסמת היום דו"ח שכזה, אולי לא ירחק היום ועיקריו המנוסחים בזהירות יהפכו לנוירונים פועמים במוח של ראשי בנק ישראל ומשרד האוצר אצלנו ואצל מנהיגי הכלכלות בכל העולם.

אבל כשקראתי את הדברים לגופם הרגשתי בעיקר מה שחש צדי צרפתי בזמנו כשופט מול מתמודדי כוכב נולד המאכזבים:"זה קרוב, זה כמעט, זה ליד". המאמר מזכיר מדינות חזקות ועשירות כמו בריטניה, גרמניה וארצות הברית וטוען שלגביהן מדיניות של הקטנת חובות נזקה עלול להיות גדול מתועלתה, והן אינן דומות בכך למדינות אחרות, כמו מדינות דרום אירופה שאכן עלולות להיות זקוקות לצנע. על כך אומרים המחברים "מידה אחת אינה מתאימה לכולם", מה שנדרש ליוון אינו נדרש בהכרח לבריטניה. אני מאוד אוהב משפטים כגון זה שמלמדים על גמישות רעיונית ולא על קיבעון מוחלט, אבל יש איתם בעיה. אם אנו מוותרים על חוק קשיח ומחליפים אותו בגמישות מוחלטת או בחוק שלא מנוסח בצורה בהירה, לא בטוח שעשינו עסקה טובה. מה שאנחנו צריכים בכלכלה זה שילוב של גמישות וקשיחות. השתיים אינן סותרות זו את זו. צריך שתתקיים גמישות מבחינת הנכונות להתבונן במציאות ולהתיישר לפיה, גם אם תהיה פתאום שונה מאוד מהמציאות תמול שלשום או מהמציאות באזור גיאוגרפי אחר. אך אנו זקוקים גם לקשיחות מבחינת היכולת לעצב תגובה ברורה וחד משמעית לשינויי המציאות. אם ברגע שנראה שהמציאות השתנתה נגיב רק בספק ובבלבול, הגמישות שלנו תוביל ללא כלום.

כשהמאמר פוסק שגרמניה או בריטניה אינן זקוקות לצנע, הוא לא אומר כלום לגבי רוב המדינות בעולם, ובפרט לגבינו. מה עם ישראל? היא איתנה ודומה לבריטניה או חלשה ודומה ליוון? היא זקוקה להיצמדות אובססיבית ל-3% גרעון, או שהיא יכולה ללוות חופשי, או שסתם נערי האוצר יגרדו בראשם בבלבול ולא ידעו מה להמליץ?

המאמר אינו מבליט עקרונות של גמישות קשוחה, כללים קשיחים להשגת גמישות, ובכך הופך את עצמו, על אף פריצת הדרך מבחינת נטישת אובססיית הצנע, לכמעט חסר תועלת על פניו. הכלל הראשון במעלה – מדינה צריכה להחזיק במטבע משלה וללוות רק בו, אינו מוזכר בכלל. זהו כלל קשיח. הוא מאוד פשוט וברור ואוי למדינה שתסטה ממנו. אבל כולו מבוסס על רעיון הגמישות. מטבע מקומי יצנח מאליו בעת שפל וכך יקטין באופן אוטומטי את עלות החובות. בעזרת הקרונה התאוששה איסלנד מהאסון הכלכלי שלה בניגוד ליוון נטולת הדראכמה שלא הצליחה להתאושש עד עצם היום הזה.

כלל שני קשוח להשגת גמישות הוא שאי אפשר לקבוע את כמות החוב והגרעון הרצויה מבלי להתבונן בריבית שנותנים השווקים לחוב באותו הזמן. אם הריביות כיום אפסיות, זהו בדיוק הזמן עבור הממשלה ללוות כסף לשם השקעות ארוכות טווח, אבל אם הריביות יזנקו יהיה זה הזמן לקצץ, אולי אפילו בחדות, ממש כפי שעשה בנימין נתניהו במהלך שביצע כשר האוצר ב-2003 ומיצב אותו לדורות כשר אוצר דגול. זהו כלל קשוח לחלוטין – מאוד פשוט להבין אותו ולהבין מה יוצא ממנו, אך הוא מאפשר גמישות עצומה, כי השווקים גמישים מטבעם ומתאימים את הריבית לנסיבות.

המאמר של קרן המטבע נתפס בעיתונות הכלכלית השמאלנית כמעט כקבורה לאסכולה הניאו ליברלית בכלכלה, אבל אם מפרשים אותו כפי שאני מציע, אז ההיפך הוא הנכון. הבאת הגמישות של השווקים אל תוך המקרו-כלכלה היא אחד מהישגיהם הגדולים של הניאו ליברלים. הם תבעו שהחוב הממשלתי ייסחר בבורסה ושהמדינה תקח הלוואות מהשווקים. הם אמנם רצו שהדבר יקרה כאמצעי להפחית את חלקה של הממשלה במשק כדי שתמיד תעמוד בפני החשש מפני ריביות גבוהות מדי אם תגזים בהלוואות. אבל יישומו של אותו עקרון קשיח ניאו ליברלי בימינו יאמר לנו שכאשר הבורסה מאותתת שהריביות על החוב הממשלתי נמוכות מדי, מסוכנות ממש לפנסיות ולחסכונות מחד ונותנות מתנת חינם לממשלה אם תיקח את הכסף ותעשה בה שימוש לצרכים נבונים מאידך, על הממשלה להגדיל את חלקה במשק או לפחות להשתמש בכסף כדי להפחית מסים ולעודד צמיחה.