לא רק בחארטה בחרת

הסרט התיעודי המעולה "עדיף לשתוק" מגולל את סיפורו של צ'ונאד סגדי, חבר הפרלמנט האירופי מטעם יוביק, מפלגת הימין הקיצוני האנטישמית בהונגריה. אחרי בחירתו לפרלמנט סגדי גילה שהוא יהודי, צאצא לסבתא ניצולת אושוויץ שבחרה להסוות את עברה. באחד הקטעים בסרט משוחח סגדי עם הסבתא הקשישה והיא מתארת לו את אימי השואה שעברה. בעקבות הגילוי על יהדותו משנה סגדי את חייו מהקצה אל הקצה, הוא עובר ברית מילה, שומר על קשר קרוב עם רב, וממכחיש או ממעיט שואה ושונא אנטישמי של העם היהודי הוא הופך ליהודי גאה המקדם את האינטרסים של ישראל בפרלמנט האירופי. סיפור מאוד יוצא דופן שריגש אותי. בדרך החוצה מהקולנוע חשבתי על מוסר השכל נוסף שלו – איש מהמצביעים בכפרים האנטישמיים בהונגריה שהכניסו את סגדי לפרלמנט לא העלה בדעתו איך תראה הקדנציה שלו. זו דוגמה קיצונית לתופעה שכיחה – כשבוחרים בפוליטיקאי קשה לדעת מה ייצא ממנו. במוקד תשומת הלב בישראל עומד כיום אביגדור ליברמן, שעוטף את חוסר אמינותו הקיצוני (איסמעיל הניה אמור למות 48 שעות אחרי כניסתו למשרד הביטחון השבוע), בהתפארות נבובה על כך שאצלו "מילה זו מילה".  במוקד תשומת הלב באמריקה עומד דונלד טראמפ שיכול לשנות עמדה מדי כמה דקות ובאופן המאפיין אותו, לעשות זאת ללא שמץ בושה או מבוכה.

מערכת הבחירות ב-2003 נסובה על העימות בין עמרם מצנע שחפץ בנסיגה מרצועת עזה לבין אריאל שרון שגרס שדין נצרים כדין תל אביב. אלא שבסופו של דבר התגלגלו הדברים כך ששרון ביצע את תוכניתו של מצנע. השופט אדמונד לוי שתמך בדעת מיעוט בפסילת ההתנתקות כתב על כך:

ניתן להעלות על הדעת מצבים בהם סטייה ממצע פוליטי ועקרונות-יסוד של מפלגה תהא כה גסה וקשה, עד כי לא יהיה מנוס מלקבוע כי היא בלתי סבירה… לא יהא זה מופרז להניח, שתושביהם של היישובים בשטחים המיועדים לפינוי מיהרו לתת את קולם למפלגת "הליכוד", מתוך אמונה כי זו תפעל ברוח מצעה, וברוח העקרונות עליהם הצהירו ראשיה השכם והערב. והנה, לא חלף זמן רב, עד שראש הממשלה וחלק מחברי סיעתו, פנו עורף לאותו מצע ואימצו להם קו מדיני, שונה בתכלית מזה שהבטיחו, קו שהוא למעשה בן-דמותו, אם לא לומר זהה לחלוטין למצעה של מפלגה אשר הציגה עמדה מדינית הפוכה. עקב כך, נקלעו העותרים למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו עתה לדעת, כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים-שלהם מבתיהם ולהרס יישוביהם. והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על-ידי הצבעתם למפלגת "הליכוד"!  להשקפתי, זוהי תוצאה קשה ובלתי סבירה באשר כרוך בה עיוות רצונו של הבוחר, ועל כן לא די כי נתריע מפניה, ואנו מצווים לקום ולעשות מעשה כדי למנוע אותה.

השופט לוי רצה אפוא לכונן מצב משפטי אבסורדי שבו פוליטיקאים יהיו מחויבים למה שיאמרו! אבל לא עלה בידו אז, ולמעשה צריך להודות שיישום מסקנותיו היה בלתי אפשרי בעליל כי חוסר עקביות של פוליטיקאים הוא הכלל ולא היוצא מהכלל.

מנחם בגין הודיע שיפרוש בישובי סיני, אבל מסר אותם למצרים עד הסנטימטר האחרון. במקום שיעביר את פרישתו בתענוגות חופי סיני, הוא העביר אותה בדיכאון נורא מסתגר בדירתו בתל אביב.

יצחק רבין אמר שלא יכיר באש"ף ושלא יחזיר את הגולן, אך הפר את ההבטחה הראשונה והתכוון להפר גם את השנייה. אהוד ברק ואיתו מפלגת העבודה לדורותיה הבטיחו שירושלים המאוחדת היא קודש קודשים, אך זרקו את ההבטחה לכל הרוחות תחת הלחץ של הנשיא קלינטון בקמפ דיוויד. דווקא ערפאת השקרן הפתולוגי היה מחויב יותר לנדרים שנדר לעמו.

בנימין נתניהו אמין יחסית על אף תדמית השקרן שהדביקה לו התקשורת. נכון, הוא לחם נגד מדינה פלסטינית ולאחר מכן נשא את נאום בר אילן, אך התנהגותו מאז הוכיחה שיותר משהונה בכך את בוחריו, הוא הונה את העולם שכרה אוזן לדבריו בבר אילן, ממש כפי שעשה יצחק שמיר בנכונותו ללכת לוועידת מדריד. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהבטיח למוטט את החמאס והחמאס עדיין חי ובועט.

איך מיישבים את חוסר האמינות של הפוליטיקאים עם העובדה שבכל אופן אנשים רואים טעם ללכת להצביע בבחירות? די בקלות, אם נשלים עם העובדה שתוכניות פעולה שמוצגות לציבור ערב בחירות הן נטולות כל משמעות. וטוב שכך – כשתוכניות פעולה קשיחות אמורות לצאת לפועל מתברר לרוב שהן לא תואמות את המציאות שהיא תמיד מורכבת ותמיד דורשת הרבה גמישות. אובססיה לתוכניות כאלו תמיד מזכירה לי את הניסיון של פקידי האוצר לכפות גליונות אקסל על המציאות. זה לא עובד.

מה שבוחרים במערכת בחירות אלו ערכים, לא תוכניות. מי שבוחר בביבי על פני בוז'י מעדיף לאומיות יהודית על פני ערכים אוניברסליים. ומי שבוחר בזהבה על פני בוז'י בוחר בערכים אוניברסליים הארד קור על פני לאומיות יהודית לייט. ומי שבחר קודם לכן ביאיר על פני שלי העדיף ערכים בורגניים על פני ערכי השוויון. כשמבינים שבוחרים בערכים בדרך כלל לא מתאכזבים. אפילו שרון ובגין שעשו פניית פרסה כל כך קיצונית מבחינת תוכניות הפעולה שלהם, שמרו על הערכים הבסיסיים שהקרינו – ציונות נחושה, נטולת כל סימפתיה לערבים אך לא נטולת פרגמטיות. פוליטיקאי שיעשה שינוי של 180 מעלות גם מבחינת הערכים שלו, ממש כמו צ'ונאד סגדי, האנטישמי שהיה ליהודי, זהו כבר סיפור באמת נדיר.

אפילו איווט ליברמן, פקה פקה ככל שיהיה בדיבוריו, משקף ערכים מסוימים שדומים לערכים שמשדר דונלד טראמפ באמריקה, בעיקר סמכותנות. סמכותנות כזו שאובחנה היטב בידי הפסיכולוג האמריקני בוב אלטמייר מתבטאת בכמיהה למנהיג חזק שיקרין אוטוריטה, ישים קץ להשתוללות של מיעוטים ושל עושי צרות למיניהם. יותר משמצביעיו שבויים באשליה שיממש משהו מהבטחותיו אליהם, הם שבויים בתשוקה לעוצמה הדורסנית שהוא מקרין, ואם אינו מספק להם אותה בהחלטותיו המדיניות, לפחות הוא מספק להם אותה בהופעותיו באולפנים או ביכולתו המרשימה לעשות לביתו ולבתו ולצפצף על כולם.