רע לבוגי, טוב לכלכלה

החדשות הפוליטיות הדרמטיות רודפות אלו את אלו – מפץ פוליטי גדול התחיל ברקימת ממשלת אחדות של ביבי ובוז'י ומסתיים במתן תיק הביטחון לאיווט ליברמן ובפרישת בוגי יעלון. מבחינה כלכלית לסיפור יש בעיקרו משמעויות חיוביות. ישראל ביתנו תצליח קרוב לוודאי לשפר משמעותית את תנאי הפנסיה של העולים מרוסיה. כשעולים מרוסיה מעבירים את זקנתם בעוני מחפיר בשל החלטתם לעלות לארץ, הדבר אינו יכול להתיישב עם ערכים ציוניים בסיסיים. עולים אלו לא בחרו להישאר בגוש הסובייטי בצעירותם. מדיניות מסך הברזל כפתה זאת עליהם. צריך גם לזכור שממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר פעלה בתחילת שנות התשעים באופן אקטיבי לוודא ששערי מדינות אחרות, עשירות יותר, יהיו סגורים בפני העולים, ולא תיוותר להם ברירה אלא לחזק את המפעל הציוני דמוגרפית. המדינה אינה יכולה לחמוק מאחריות לרווחת העולים בזקנתם.

האם העלייה היא ההצדקה היחידה? לאו דווקא. שיפור מצבם של זקנים עניים הוא אחד המהלכים המוסריים ביותר שניתן לנקוט בהם מבחינה כלכלית. אין בכך עידוד בטלנות, מאחר שמדובר בקבוצת גיל שכבר אין מצפים ממנה לעבוד. כך גם במובן החברתי הרחב יותר – המגזרים בישראל שבהם שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה גבוהים הם אותם המגזרים שבהם שיעור הזקנים גבוה.

כסף שמוזרם לזקנים עניים זורם במהירות חזרה למשק באמצעות צריכה פרטית, דבר שהיה יכול לעורר חשש בנסיבות אינפלציוניות, אבל משמעותו חיובית בנסיבות דפלציוניות. התחום הכלכלי היחיד במדינה שקיימת בו אינפלציה משמעותית – דיור, אינו צפוי להיות דווקא זה שיספוג זרימת כסף לקשישים.

כניסת ישראל ביתנו לממשלה סותמת את הגולל כנראה על הרעיון של העלאת אלפי בני הפלשמורה, שהיה נראה לרגע ששני ח"כים סוררים בליכוד הצליחו לסחוט מראש הממשלה. עמית סגל דיווח אתמול שסוגיית העלאתם כבר סולקה מסדר יומה של הממשלה. הדרישה להעלאת הפלשמורה באה אחרי שכבר הוכרז מעל כל בימה שעלייה זו תמה, ואין עוד יהודים באתיופיה. כל מיני גורמים אינטרסנטים רקמו קומבינה להבאה אינסופית של אתיופים לארץ על חשבון משלם המסים הישראלי שנתבע לשלם מיליארדים למען קליטתם, בפרט במענקי דיור.   יותר הגיוני להקצות מיליארדים לרווחתם של עולים זכאי חוק השבות שבחרו לעלות לארץ, מאשר להביא בכסף הזה אתיופים שאינם זכאי חוק השבות.

כניסת ליברמן לממשלה פורסת שטיח אדום בפני מתווה הגז וכל הליכי החקיקה הנדרשים ליישומו סוף כל סוף. אף שמגזימים בערכו של מתווה הגז כבוננזה כלכלית, בכל אופן יש לו חשיבות לא מבוטלת להעלאת הכנסות המדינה ולביטחון אנרגטי. חשוב עוד יותר מכך, אישור המתווה הסופי באופן שיהיה נוח לשני הצדדים אולי ימחה מזיכרון המשקיעים בעולם את האופן הבלתי נסבל שבו מתייחסת המדינה למי שמוכן לקחת סיכונים כלכליים על אדמתה.

אורלי לוי-אבקסיס חלמה שמפלגתה תצליח להגשים עוד תביעה כלכלית – מימון 90% משכנתא בערבות מדינה. סביר להניח שפרישתה מישראל ביתנו מחסלת את הרעיון. הרעיון של אבקסיס אינו בהכרח רע כלכלית, ולא היה יוצר סיטואציית סאב-פריים הרסנית. אבל ספק אם הוא היה מקל על הצעירים שלהם רצתה לעזור. בעיקר הוא היה מנפח את מחירי הדירות.

אמת, אם הפזיזות וחוסר האחריות שמזוהים עם ליברמן ייושמו במשרד הביטחון ויובילו אותנו למלחמת דמים עצומה ברצועת עזה או בזירה אחרת, החיסכון, גם במובנו הכלכלי, יהיה בטל בשישים. אבל אם יש משהו שניתן ללמוד מהקריירה של ליברמן על אופיו כמדינאי, הרי זה הניתוק המוחלט בין דיבורים גבוהים גבוהים למעשים שנותרים קטנים קטנים. לא יודע אם בתולדות הפוליטיקה הישראלית היה איש פקה פקה כליברמן. לא נראה לי שיש בו את ההרפתקנות או הנחישות לעולל במשרד הביטחון את אותן צרות שעולל אריק שרון בזמנו, בוודאי לאור זאת שנתניהו הרבה יותר מפוכח לגביו משהיה בגין לגבי שרון.