שאלות על פסילת מתווה הגז

קראתי את רוב עמודי הפסיקה הארוכה שהוציא בג"ץ אתמול. האינטואיציה המיידית של כל קורא חדשות היא שהשופטים השמאלנים השתמשו בכוחם בעניין זה כדי לתת לשלי יחימוביץ' את השלטון שלא זכתה בו בקלפי. בקריאת הפסיקה לעומקה מתגלה תמונה מורכבת יותר, אך עליי להודות שלא לגמרי הצלחתי להבינה.

בית המשפט העליון אישר ברוב דעות את עיקרי מתווה הגז, אפילו מבלי להידרש לכך שהכנסת תקבלו בחוק.  השופטים נפנפו למעשה את כל הטענות של דה מרקר ואנשי מחאת הגז על פיקוח מחירים, תחרות, עקיפת הממונה על ההגבלים, השתקת גורמי ממשלה מתנגדים. האמת שאיני זוכר את בג"ץ מבטל בצורה כל כך גורפת סדרת טיעונים שהאליטות בתקשורת דחפו לנו למוח במשך חודשים. השופטת חיות למשל יצאה מגדרה להדגיש עד כמה התרשמה שיש טעם בטענה שההסכם קשור לנושאי ביטחון ומאפשר לעקוף הממונה על ההגבלים. מהבחינה הזו הפסיקה ברובה המכריע הייתה טובה לחופש העסקי.

הנקודה שרוב שופטי בג"ץ סירבו לקבל היא עניין היציבות – ההבטחה של הממשלה שלא לתת לכנסת לחוקק חוקים שיסתרו את המתווה במשך עשר שנים. הממשלה אינה השליטה בכנסת והיא אינה יכולה להתחייב לכך. רק מדינות נחשלות מנסחות חוזים בצורה שחוסמת את שיקול הדעת העתידי של מוסדותיהן.
מדברי השופטים ניתן היה להסיק שהסדר שמאפשר שינוי ברגולציות אך מבטיח פיצויים בגינו היה מקובל עליהם, אפילו בלי חקיקה. אף השופט סולברג, הסמן הימני בבית המשפט, סבר שפסקת היציבות אינה יכולה לעמוד אלא אם תפורש כהבטחה על מתן פיצויים.  שני שופטי הרוב האחרים דרשו שהממשלה תבטל במוצהר את ההתחייבות ליציבות וסברו שאין להסתפק בפרשנותה כהתחייבות לפיצוי.

מה שעדיין אינו ברור לי הוא אילו פיצויים יהיו קבילים. הרי אין הבדל גדול בין האמירה שההסדר לא ישונה לעולם ובין האמירה שניתן יהיה לשנותו ולשלם על כך פיצויים אסטרונומיים. בנוסף, כשהמדינה חותמת על הסכם עם גוף לא ישראלי, היא מן הסתם עלולה להיות נתונה ללחץ בינלאומי עצום ולבוררות בינלאומית שתוכל לכפות עליה תשלום פיצויים גדולים במקרה שתפר את רוח ההסכם בעתיד, גם אם אין פסקת יציבות מפורשת שמופיעה בחוזה, כך שכל הנושא נראה לי מעורפל מאוד. המדינה רשאית לבטל מן הסתם את הסכם השלום עם מצרים למשל, אבל המחיר הבינלאומי שתשלם על כך יהיה מטורף. גם המחיר שתשלם ישראל על הפרת הסכם עם חברות הגז יהיה כבד ברמה שתהפוך זאת לצעד בלתי הגיוני אף אם לא תהיה פסקת יציבות מפורשת. ראו לאיזה מלחמות נקלעה ארגנטינה במאבקה עם מחזיקי האג"ח שלה ולא בבתי משפט ארגנטינאיים אלא אמריקניים.

נקודה נוספת שהעלה השופט סולברג בחוכמה היא שגם אם פסקת היציבות הייתה הופכת לחוק, אין זה נהיר איזו יציבות הייתה מושגת בכך. כנסת רשאית לשנות חוקים. האם מישהו מעלה על דעתו שיש לחוקק חוק יסוד: מתווה הגז שיהפוך לדבר החקיקה היחיד בתולדות המדינה שלא תהיה דרך לבטלו? אולי בדומה לסעיף הבלתי ניתן לביטול בכל רוב שהוא המצוי בחוקה האמריקנית שקובע שלכל מדינה יהיה אותו מספר נציגים בסנאט?

בכל אופן, על אף שההבדל בין קיום פסקת יציבות לבין העדרה מעורפל, ברור שהפסיקה מעלה במידה מסוימת את תוחלת הסיכון מבחינת מנהלי נובל אנרג'י. מי יתקע לידם ששלי יחימוביץ' לא תהיה שרת האוצר הבאה או אפילו ראש הממשלה ותעשה בהם שפטים, יהיה אשר יהיה המחיר שישלם על כך המוניטין של מדינת ישראל? הם כנראה יצטרכו לקבל משהו שיאזן את הפגיעה מכיוון אחר. לכן אפשר לשער שאחר שייעשה עוד קצת סחר סוסים, בסופו של דבר ייצא הגז מן הים.