מערכת מס מתסכלת וצודקת

תומר אביטל קורא למרד מסים. הוא מתלונן על ההקלות הנדיבות במיסוי שנהנים מהם חברות כמו טבע או פייסבוק, טייקונים למיניהם וכיוצא באלו, ובני אדם מן היישוב אינם זכאים להם.

מיסוי הוא נושא מורכב אבל הרעיון היסודי מאחוריו אמור להיות פשוט – אין מספיק משאבים להקצות לכל רצון אנושי, ובחלק מהמשאבים המדינה רוצה להשתמש לצרכיה. לכן כשאזרח מכלה משאבים כלשהם, צריך לודא שהוא מותיר משהו גם למדינה.

מהזווית הזו אפשר להבין שמיסוי של חברות כמו טבע או גוגל הוא מעוות לחלוטין. טבע או גוגל אינן מכלות משאבים. הן משתמשות במשאבים מסוג אחד על מנת ליצור משאבים מסוג אחר, שהתועלת שלהן לחברה גבוהה יותר. עובדה שהמשאבים הגולמיים שהן צורכות (חומרי גלם לתרופות או עובדים מוכשרים) שווים פחות בשוק מאשר המשאבים המוגמרים שהן יוצרות (תרופה לטרשת או מנוע חיפוש). הבדל השווי הזה הוא הבסיס הכלכלי לפעילותן והוא הוכחה שאינן מכלות משאבים אלא יוצרות משאבים חדשים. לכן המס הראוי על פעילותן הוא אפס.

אבל יש שתי בעיות עם מיסוי אפס על חברות. האחת – זה לא בא טוב לסוציאליסטים בעין, וישמש כבסיס לאינסוף דמגוגיות של תואמי שלי יחימוביץ' וברני סאנדרס. השנייה – מיסוי כזה יהיה מקלט מס נפלא לעשירים. אין כוונתי לכך שהעשירים יקימו חברות ארנק וישמרו בהם את הרווחים מעבודתם מבלי לשלם עליהם מס. זה אינו ראוי להיחשב כתכנון מס בעייתי כלל, מאחר שכאמור, כל עוד האדם אינו מכלה משאבים בעולם אין סיבה למסותו. כסף השמור בחשבון בנק אינו מכלה דבר מלבד זרם החשמל הזעיר הנדרש כדי לשמור על זרימת הביטים במחשבי הבנק. החשש מתכנון מס הוא אחר – לחברה יש את היכולת לרשום הוצאות כאילו נדרשו לשם קבלת רווחים, בעוד שלמעשה נדרשו רק כדי לספק צרכיו האישיים של בעל השליטה. הוא יטוס לכנס מקצועי בלאס וגאס על הנייר, ולמעשה לבילוי סוער בעיר החטאים. הוא כביכול יעסיק את ילדיו כשכירים בשכר מינימום בחברה, ולמעשה יעביר להם כסף כמתנה לבזבוזיהם. כל תכנוני המס האלו כבר קיימים היום, אבל הפחתה גורפת של מס החברות לאפס תעצים מאוד את כדאיות הקמתה של חברה ולכן גם את כדאיותם, ותדרוש גיוס המוני מפקחי מס לשם מניעת ניצול לרעה.
אולם כשמדובר בחברות ענק ציבוריות המתנהלות בסביבה תחרותית כמו גוגל או טבע, החשש לניצול של החברה לשם סיפוק צרכים אישיים הוא זניח. המס הראוי על חברות אלו הוא שואף לאפס.

דיני המס המפותלים בישראל, התמריצים שהם נותנים ועיוותיהם הם למעשה ניסיון מתמיד לרבע את המעגל – למסות חברות בינלאומיות גדולות במס שיתקרב לאפס שבו אמורות להיות ממוסות לפי ההגיון הכלכלי, אך מבלי לוותר על רעיון מיסוי החברות באופן גורף. אבל למתבונן מבחוץ הדברים יכולים להיראות מאוד מתסכלים – כיצד זה שהוא הקטן נעשק בידי המדינה, ואילו הדגים הגדולים קורעים את הרשת.