אינפלציה ודפלציה במנהרת הזמן

אני קורא בימים אלו את הספר "המדיניות הכלכלית בישראל במנהרת הזמן". כותב הספר, הכלכלן מאיר חת, שעמד בעבר בראש הדירקטריונים של בנק לאומי וחברת טבע, כלל בו טורים שכתב לעיתונות במשך שנים רבות.

חת כלכלן מיינסטרים מוכשר. הספר מעניין ובכלל קריאת קטעי עיתונות ישנים מהווה דרך הצצה מרתקת להיסטוריה. להיחשף לחומרים הגולמיים עצמם, לא לעיבוד למפרע שערכו בהם ההיסטוריונים והזיכרון הקולקטיבי.

למקרא הספר עלו בי מחשבות על אי הסימטריה בין אינפלציה לדפלציה, והעובדה שאינה משתקפת במדיניות ציבורית. שתי התופעות, הן אינפלציה והן דפלציה, הן רעות מאוד, מעוותות את הכלכלה ומקשות על חיי האזרחים. אבל אין סימטריה בין אינפלציה כשהיא בשיאה הרע לבין דפלציה שבשיא.
בספר ניתן לקרוא טורים מ-1984 כאשר האינפלציה הגיעה למעל ל-400%. הייתה זו ללא ספק תקופת חירום כלכלית שאיפשרה את תוכנית הייצוב של ממשלת פרס שגאלה את כלכלת ישראל. אבל מהספר של חת למדתי שבמערכת הבחירות בשנת 1984 הליכוד אמר לציבור שמעולם מצבם האישי של האזרחים לא היה כה טוב. המשק בבעיות איומות, אך לא העם. זו מן הסתם לא הייתה אך ורק תעמולת בחירות. אפילו מפלגות אינן יכולות לשקר בחוצפה כזו וצריכות בסיס כלשהו לטיעוניהן. אותן שנים היו תמונת מראה לעשורים האחרונים. אם עכשיו השכר מפגר בעלייתו אחרי כל המדדים הכלכליים, הרי שאז הכול היה קפוא פרט לשכר. אין פלא שהאינפלציה זינקה, מאחר שעליות השכר המופרכות שההסתדרות תבעה וקיבלה הנציחו עצמן במנגנון ההצמדות החולני. המשק פלט את העלות המוגזמת של המשכורות באינפלציה, אך אולץ לבלוע את מה שפלט על ידי מנגנון ההצמדה של המשכורות לאינפלציה. השקל נשחק מדקה לדקה, אבל לאזרחים היה כוח קניה מכובד ביד, והאבטלה הייתה נמוכה. אמנם במערב בשנות השבעים האינפלציה לא מנעה אבטלה, אך במישור זה ישראל דווקא הייתה יותר בת מזל. רק במיתון שלפני מלחמת ששת הימים דאתה האבטלה והיה זה באמת רק כאשר ננקטו צעדים דפלציוניים.

בניגוד לאינפלציה הייתה דפלציה כרוכה בתקופות שבהן קרתה בסבל אנושי מזעזע באמת, רמות עצומות של אבטלה ואובדן תקווה. ייסורים כפי שקורים גם היום ביוון ובספרד מוכות הדפלציה. השפל הגדול היה דפלציוני מטבעו והעלה את היטלר לשלטון. יש כאלו שכורכים את שלטון היטלר באינפלציה הגדולה ששררה בתחילת שנות העשרים בגרמניה, אך זו שגיאה היסטורית. אינפלציה זו דעכה ופינתה מקום לדפלציה קיצונית במשך כמה שנים ורק אז עלו הנאצים לשלטון בתקופה שבה שיעורי האבטלה היו עצומים.

המדיניות שנוקטים בה ממשלות ובנקים מכוונת הן למניעת אינפלציה והן למניעת דפלציה. אבל הרושם הוא שבשיח הציבורי חי יותר החשש מאינפלציה, מגרעונות, מחוסר ריסון תקציבי של הממשלה מאשר החשש מדפלציה. נגידת בנק ישראל מצפצפת על המנדט שניתן לה ומאפשרת דפלציה בישראל ואינה זוכה להוקעה ציבורית על כך. בכסילות אין קץ היא אפילו קוראת להעלות מסים במקום לקרוא לדחוף עוד כסף לארנקי הציבור.

אינפלציה קשה למנוע. צריך להיאבק עם ארגוני עובדים, לעמוד איתנים מול שביתות, לסמוך על תושייתם של יזמים וממציאים שימצאו דרכים להפיק מוצרים בזול וביעילות. דפלציה היא לעומת זאת לכאורה הדבר שהכי קל להדביר בעולם. פשוט תגבו פחות מסים, יווצר גרעון ותתחולל אינפלציה. ואם עדיין אין אינפלציה, הבה תורידו עוד מסים ובכל אופן היא תופיע. כל כך פשוט ובכל אופן לא קורה. המנגנונים המסובכים שהתהוו כדי לסכל אינפלציה, כמו בנק מרכזי עצמאי ותודעת גירעון ציבורית מפותחת, קמו על יוצרם והפכו למחוללי דפלציה, וזו עלולה עוד להיות גרועה מאינפלציה בהרבה.