שבע השנים הטובות

התאריך היום, 20 בינואר, חותם שבע שנים בכהונתו של הנשיא אובמה ופותח את השנה האחרונה שלו בתפקיד. שבע השנים שבהן הנהיג אובמה את ארצות הברית היו שנים טובות לאמריקה. כבר מניתי בעבר את שלל הישגיו – מהתאוששות הכלכלה ורפורמת הבריאות ועד הוצאת ארצו ממלחמות שווא. כשאובמה נכנס לתפקידו כולם ניבאו קריסה לדולר ועתה הוא שוב המטבע החזק בעולם. לאחרונה כשפורקה תשתית הגרעין האירנית נוסף לממשל אובמה עוד הישג עצום במדיניות החוץ, גם אם רק בעתיד נדע לאמוד אותו בראייה ארוכת טווח. הסכנות שעלולות להופיע מכיוון אירן עוד חמש עשרה שנה לא יכולות לגמד כליל את הפלא שבצנטריפוגות המפורקות ובליבת הכור באראק המוצאת מכלל שימוש.

במובן מסוים שאובמה בוודאי לא התכוון לו, ניתן לומר שהוא גורף עוד הצלחה. השנאה אליו הוציאה לגמרי את המפלגה הרפובליקנית, היריבה האידיאולוגית שלו, משיווי המשקל והיא עלולה עוד לקרוס לתוך עצמה. הרפובליקנים היו צריכים לשנן את המשפט שאומר שלשנוא זה להעניש את עצמך על מעשיהם של אחרים. במקום זאת הם נתנו לשנאתם להוליך אותם למחוזות הטירוף שבהם דונלד טראמפ וטד קרוז הפכו לגיבוריהם.

מי שרוצה למצוא תירוץ לשנוא את אובמה יכול למצוא כזה. תמיד אפשר להיטפל לאיזה משפט לא מוצלח שפלט, לאיזה סכסוך בן עשרות דורות במזרח התיכון שניצת מחדש בתקופתו, לאיזו תקנה בלתי מוצלחת שכלולה בביטוח הבריאות שלו.

מי שרוצה להסתכל על הדברים לאמיתם, צריך להיצמד לכלל הזהב של הסתכלות רציונלית ומדעית על המציאות – חפשו את קבוצת הביקורת. אובמה אינו הנשיא היחיד בהיסטוריה של ארה"ב ואינו המנהיג היחיד בעולם המערבי. אפשר לראות מנהיגים אחרים כקבוצת הביקורת ולבחון עד כמה אובמה תפקד לטובה ביחס אליהם. קחו את הנשיא הקודם בוש שסיבך ארצו במלחמה הרסנית שהשיגה את ההיפך הגמור ממה שייחל לו. קחו את אנגלה מרקל, בעלת דימוי חזק ונחוש. היחצ"נים שלה עשו עבודה טובה יותר מאלו של אובמה. אבל אילו החלטות שגויות ורעות קיבלה בשני המשברים ההיסטוריים שנקלעו לפתחה – משבר האירו ומשבר הפליטים. קחו את שינזו אבה, ראש ממשלת יפן, דווקא מנהיג גדול של ארצו. אבל הוא לא הצליח להניע רפורמות שיזניקו את כלכלת יפן באותה מידה שבה הצליח בכך אובמה בארה"ב. קחו את דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה. הדבר הגדול שאולי יתרחש בזמנו, יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, יקרה בעל כורחו בעלילה שבה הוא גיבור משנה כמעט טרגי. קחו את פרנסואה הולנד ראש ממשלת צרפת שניתב את הסוציאליזם שלו למקום שבו המיט סכנה חריפה על כלכלת ארצו, מה שאובמה מעולם לא עשה.

המורשת של אובמה ביחס לקפיטליזם מול סוציאליזם ראויה לתשומת לב מחודשת לאור העימות בין הילארי קלינטון לברני סאנדרס. קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה וזוכה לתמיכה עצומה בקרב השחורים וההיספנים מעריצי הנשיא. זאת דווקא בעוד הלבנים הדמוקרטים מוכנים להצביע לסאנדרס, הרדיקלי מקלינטון. באופן אירוני לאור הצורה הקיצונית שבה ציירו אותו מתנגדיו, אובמה מייצג עתה את מה שיוצג בזמן המשבר הכלכלי הגדול הקודם בידי המשנה הקיינסיאנית או נשיאותו של פרנקלין רוזוולט – את הנכונות לשמור על לבו של הקפיטליזם תוך כדי עריכת תיקונים, מבלי לחתור למהפכה חברתית מוחלטת שתזרע הרבה יותר הרס מתועלת. חזון אובמה המאומץ עתה בידי קלינטון מאפשר לשמור על המורשת הייחודית של ארה"ב כמדינה קפיטליסטית ולא כחיקוי של דנמרק או צרפת, ואפילו קונה לחזון הזה תמיכה בקרב המיעוטים.