לכחלון לא אכפת מספיק

אורי כץ פרסם פוסט שבו הוא מתאר את המדיניות הכלכלית הנוכחית ככזו של "דובוני אכפת לי". יש כל מיני ציבורים במצוקה, ואם יש מספיק הד ציבורי למצוקתם, הפוליטיקאים צריכים לזרוק כספים כדי להראות שאכפת להם מהם, ומשה כחלון מגלם את התגלמות המדיניות הזו.

בעיקרון לא בטוח שמדיניות כלכלית שממוקדת בפתרון מצוקות היא עד כדי כך גרועה. אלו שנמצאים במצוקה הם אלו שיפיקו הכי הרבה תועלת מכסף שיושלך לעברם.  אבל אין להכחיש  – התנהלות שממוקדת ב"הפצת אכפתיות" ואינה שמה דגש על תמריצים נכונים ועל ניהול יעיל של משאבים אינה הדבר הנכון למשק.  לפיכך בשנות השמונים והתשעים וגם בשנות האלפיים המוקדמות, טור כמו זה של אורי כץ היה נראה לי מאוד לעניין. אבל אנחנו בעידן אחר. אותם טקסטים מהעבר פשוט כמעט שאינם רלוונטיים. כשהריבית כל כך נמוכה עד שהממשלה פשוט זורקת כסף לטמיון כשהיא מסרבת לקחת הלוואות, הגרעון אינו עוד בעיה. כשהמדדים שליליים, ונגידת בנק ישראל מחשיבה עצמה לאשת מקצוע זהירה ושקולה בעוד שהיא מפספסת בצורה קטסטרופלית את היעדים שקבעה לה הממשלה, הבעיה אינה האכפתיות לצורכי הציבור. הבעיה היא חוסר האכפתיות. מונחים על השולחן מיליארדים שיכולים היו לשרת מטרות חשובות, או לכל הפחות לאפשר את הורדת המע"מ בכמה אחוזים, והממשלה מסרבת להשתמש בהם. היא נשבתה באיחור של כמה עשורים באותה רטוריקת כלכלנים אנטי פופוליסטית שהייתה חיונית כל כך בימים עברו, אבל עתה עבר זמנה ואינה רלוונטית לתקופה הנוכחית.