האינדיקטור הכוזב

יש כלי ישן וטוב להערכת שוויו של שוק מניות – מכפיל הרווח, היחס בין שווי החברות לרווחים שלהן. בשוק יקר למדי כפי שנראה שוק המניות העכשווי, היחס גבוה. בשוק זול היחס נמוך ועומד על 15 או פחות.

למי שאינו מסתפק בכלל אצבע פשוט אחד העניק וורן באפט בעבר עוד כלי מהיר ונוח לאומדן מצב השוק – היחס בין התמ"ג האמריקני לבין השווי הכולל של המניות האמריקניות. מדי פעם כל מיני מנתחי ערך שבים ליחס הזה, לרוב כדי לתאר כמה יקר השוק ולנבא את נפילתו. גם משה שלום התייחס אליו לאחרונה.

ברם, בניגוד למכפיל הערך ששמר על ערכו, הקורא צריך לשים אל לבו לדעתי שיחס התמ"ג לשווי השוק הפך מזמן לחסר משמעות לחלוטין בגלל הגלובליזציה. מדדי המניות האמריקניים כוללים חברות שמוכרות מוצרים ומעסיקות עובדים בכל העולם, לא רק בארה"ב, ולפיכך כבר אין הרבה קשר בין התמ"ג האמריקני לבין שוויין. אפילו מס על רווחיהן בחו"ל הן לא משלמות לארה"ב ומעדיפות להותיר את הכסף כלוא בחשבונות בחו"ל.

גם ההיפך קורה. מכל העולם באות חברות לשוק האמריקני להציע בו תוצרתן. מי שבאמת מאמין שיחס התמ"ג לערך המניות האמריקניות אומר משהו, בעצם הופך את שיקולי ההשקעה שלו למשועבדים לשאלות טכניות חסרות חשיבות מבחינתו. למשל האם טבע תרכוש חברה אמריקנית ותהפוך אותה לישראלית (עיין ערך החטיבה הגנרית של אלרגן). האם חברות אמריקניות ימשיכו לרשום עצמן באירלנד ובמדינות נוחות דומות משיקולי מס. ההחלטות הטכניות האלו עשויות להפוך את יחס התמ"ג לשווי השוק של המניות האמריקניות למפתה יותר, ושלא בצדק.

הנקודה החשובה עוד יותר היא שמדד שאולי עבד היטב כאשר מדינות כמו סין והודו החזיקו בחלק זניח מהעושר העולמי כבר אינו רלוונטי. שוויין של המניות האמריקניות יקבע גם ובעיקר לפי מה שיקרה בבתים, בבתי העסק ובמשרדים שבשנחאי ובדלהי, בבנגקוק ובהאנוי, בלונדון ובתל אביב. התמ"ג של ארה"ב כבר אינו יכול להוות לכך אמת מידה.

השימוש בתמ"ג כדי לטעון שהמניות יקרות, דומה לשימושים מפוקפקים אחרים בו שהעליתי לגביהם ספק במרוצת חיי הבלוג (למשל מדד הפריון של גיא רולניק). ניתן לשייך את כל אלו לתופעה נפוצה שהייתי מכנה תמ"גוגיה, שימוש בתמ"ג לשם הכרזת טענות שאינן לעניין.