המופתי, זדורוב וסלימאן אל עביד

פרסמתי בעבר פוסט באשר לטענה של נתניהו שלמופתי יש אחריות לשואה וכתבתי שהיא נובעת לדעתי מדרך חשיבה השואפת למצוא תיאוריה אחת שמסבירה הכול. אם המופתי אשם בשואה, האיסלאם הקיצוני אשם בכל תחלואי מאה השנים האחרונות. אבל דרך חשיבה מבוססת תיאוריה אחת לא עובדת. המציאות מסובכת מכדי שתיאוריה אחת תסביר הכול. אין מנוס מלצלול לפרטים וכל מקרה לגופו. האיסלאם הקיצוני הוא האיום העיקרי במאה ה-21, אבל השפעתו על התרחשות השואה באמצע המאה הקודמת הייתה זניחה.

פסק דין זדורוב, שעליו הגבתי אתמול בבלוג, החזיר אותי לסוגיית המופתי או בעיית התיאוריה האחת. זדורוב הודה גם בפני מדובב וגם בפני החוקרים, והודאתו היא הבסיס לאשמתו. אני אכן משוכנע שהוא באמת אשם והסברתי בפוסט הקודם ובתגובות לו מדוע. אבל גם מי שהורשע ברצח חנית קיקוס, סלימאן אל עביד, הודה בפני מדובב ובפני החוקרים וקשה לי מאוד להאמין שהוא אשם. לכן נראה לי שתיאוריה אחת ויחידה – חיובית או שלילית – באשר ליכולת של הודאה להוכיח אשמה תעשה עוול למציאות המסובכת גם בעניין זה.

אל עביד זכאי

אני מתקשה להאמין שאל עביד אשם ברצח חנית קיקוס. לדעתי ישיבתו בבית הכלא היא חרפה למדינת ישראל ולמערכת המשפט שלה. היא מוכיחה לצערי שאפשר לתת בהן הרבה פחות אמון משניתן היה לקוות. יש שתי סיבות מדוע איני מאמין באשמתו. ראשית, מהנמקת פסק הדין הראשוני בעניין אל עביד עלה ניבוי קונקרטי של ממש – הגופה נמצאת באתר הטמנת הפסולת שבו עבד. בפועל שנתיים אחר הרצח נמצאה הגופה במקום אחר לגמרי. אחרי הגילוי שקלה התביעה לוותר על התיק ולשלוח את אל עביד לחופשי, אך לרוע המזל האגו של מישהו במערכת המשפט גבר עליו, וזה לא קרה ולהיפך אל עביד הורשע בשנית.

שנית וחשוב הרבה יותר, המשטרה הגיעה לאל עביד במקריות שגויה. מישהו שהיה שכן של משפחת הנרצחת, חשב שעמית לעבודה של אל עביד קיים יחסי מין עם בחורה בליל הרצח באתר עבודתם. מהון להון החקירה הגיעה איכשהו לאל עביד עצמו. בסופו של דבר העילה שהביאה את המשטרה לחקור את חברו של אל עביד התבררה כלא כלום. אם נאמין שאל עביד הוא הרוצח, שיחק למשטרה מזל מטורף, משהו שלא ייאמן ממש. במקרה היה שכן של משפחת הנרצחת שעלתה בראשו סיבה שגויה להפליל מישהו מבין מאות אלפי תושבי הנגב. במקרה איכשהו אותו נשוא הפללה שגויה היה עמית קרוב של הרוצח האמיתי, וידע להכווין את המשטרה אליו. זה מאוד לא סביר. סביר לאין ערוך שהמשטרה פשוט ננעלה על מישהו לא נכון, עד שהצליחה לשלוף ממנו הודאה.

דמיינו לעצמכם שהיינו חיים במדינה דתית שבה מאמינים שכוח עליון עוזר לחקירה. אנשי המשטרה היו נוטלים פתק עם שם אדם מתוך ערימה ענקית של פתקים והולכים לאורו, כי אלוהים בטח לא הטעה אותם לגבי הפתק הנכון. כך היו חוקרים עד דק את האדם נשוא הפתק, ואם לא היו מצליחים לחלץ אשמה ממנו, היו מחפשים אותה אצל מישהו בסביבתו הקרובה. הרי אלוהים אוהב את החוקרים. הוא בטח לא רצה שהם יתאמצו יותר מדי. זה פחות או יותר מה שקרה בתיק סלימן אל עביד. כמובן ייתכן שעל אף צירוף המקרים הבלתי נתפס, אכן אל עביד הוא הרוצח. הוא הרי הודה ושחזר. אבל כדי שנאמין שצירוף מקרים כזה הוביל לאשמה, צריך ראיות קיצוניות בעוצמתן. אולי דגימת דנ"א שנמצאה על הגופה ונבחנה בנסיבות שבהן אנו נטולי כל חשש שזוהמה במעבדה. בפועל מה שהיה אצל אל עביד זה אך ורק דבר אחד – הודאה שחזר בו ממנה ושלא הובילה לגופה שהייתה במקום אחר לגמרי, במקום שכלל לא ברור איך הייתה לאל עביד גישה אליו.

זדורוב כנראה אינו זכאי

לאור סקירת העניינים במקרה אל עביד, מתבקש לקבוע כלל לפיו הודאה אינה שווה את הנייר עליו מתמללים אותה, אפילו אם היא בפני מדובב. אפילו אם השופטים מצליחים לדוג ממנה פרט כזה או אחר שנראה להם כמוכמן. אבל זה קיצוני מדי. רוב הדברים שאנו יודעים על בני אדם נובעים ממה שהם מספרים על עצמם, ואנו מניחים בחיי היומיום שבני אדם נורמטיביים אינם מספרים סיפורי מעשיות מפורטים על עצמם שלא היו ולא נבראו. לכן לכאורה הודאה היא ראיה טובה.

בכל אופן ברור לי שאי אפשר היה להסתמך עליה כדי להרשיע את אל עביד, בעוד שסביר להסתמך עליה כדי להרשיע את זדורוב. ראשית, יש בהודאה של אל עביד פגם קיצוני, שיכול היה לפסול אותה מלכתחילה. חלקים ממנה הוקלטו ותועדו וחלקים אחרים לא. דבר זה מראש צריך היה להפוך אותה לחסרת ערך.

אבל יש גם נושא מהותי עוד יותר שאפרט והוא נוגע בסוגיה סטטיסטית – הבה ננסה לתת סבירות לכך שאדם בכל אופן יתפתה להודאת שווא מפורטת ומשוכללת המלווה בשחזור. נאמר שזו סבירות נמוכה, אך לא אפסית. אולי חמישה אחוזים. ייתכן שזו סבירות מספיק נמוכה כדי להתעלם מהאפשרות שתקרה וכדי להרשיע על פי הודאה. זאת בפרט כאשר היא מלווה בעוד פרטים מחשידים משמעותיים כפי שאירע בפרשת זדורוב, וכאשר הנאשם הוא החשוד המיידי או לפחות אחד מרשימה קטנה של חשודים מיידיים. כאשר רצח בשיסוף אירע בבית ספר, ברור שאיש התחזוקה בבית הספר, בעל עניין בסכינים ומסתובב איתם, נמצא ברשימה הקטנה של חשודים מיידיים. הוסף לכך את הודאתו וקבל משהו שקשה לגבור עליו. הוסף לכך גם מכנסיים שנעלמות, עדות של מורה שראתה התנהגות חריגה בחדר המורים ושחזור שיש בו פרטים מוכמנים, וקבל הרשעה.

אבל אם נלך עם אותה סבירות לפרשת אל עביד, נבין במהרה שלא יעלה על הדעת להרשיע איתה, אפילו עוד לפני שנמצאה הגופה במקום שאינו מתאים להרשעה, ועל אחת כמה וכמה אחר כך. המשטרה הגיעה לאל עביד בנסיבות מקריות לחלוטין. אפשר בקלות לשער שיכולה הייתה להינעל לפחות באותה מידה על מאות אנשים אחרים בנגב. הרי אל עביד אפילו לא היה נשוא ההינעלות האקראית האידיאלי. אין בעברו עבירת מין או אלימות. אם היו יכולים להינעל באקראי על 500 אנשים, אז לפי ההסתברות ששיערנו (5%), עשרים וחמישה היו מודים. במילים אחרות – העובדה שאל עביד הודה אינה מוכיחה דבר. בכל חקירה שבה המשטרה הייתה ננעלת על המון אנשים, היו מוצאים כאלו שהיו מוכנים להודות בלי שום קשר לאשמתם. אל עביד אמנם היה מהראשונים שהמשטרה ננעלה עליהם. נראה שנפילתו למלכודת נבעה מכך שמלכתחילה היה אדם רפה שכל, חלש ופגיע במיוחד למניפולציית שוטרים. אולי חקירות אחרות נותרו לא מפוענחות, כי לא היה לחוקרים בהן את המזל להינעל בשלב מוקדם על דמות כה חלשה. בפרט זכור רצח אסף שטיירמן שבו החוקרים ננעלו שוב ושוב על אנשים לא קשורים, אך אלו סירבו להישבר על אף כל הלחצים. חברו של אל עביד שעליו ננעלו עוד לפניו אמר:

"עצרו אותי כמה פעמים קודם לכן. הכרתי את התרגילים של השוטרים ולא נתתי להם להפיל אותי. סלימאן פחד משוטרים פחד מוות. זו היתה פעם ראשונה שלו במשטרה, בגלל זה הצליחו להפיל עליו תיק שלא עשה‭."‬

ומה עם רוצחי דני כץ?

רוצחי דני כץ, הילד תושב שכונת דניה בחיפה, הורשעו על ידי הודאתם, הודאה שהתגלגלה לה בשלל גרסאות, שקרים וסיפורים עד שהתגבשה למשהו שסיפק את החוקרים. מאוד חשוד. איך השוטרים הגיעו מלכתחילה לנאשמים? בערימת אשפה ליד המערה שבה הוטמנה גופתו של דני כץ, באזור סכנין, נמצאה אשפה עם שמו של נער ערבי מסכנין. בחקירתו של אותו נער נמצא שהוא באמת עובד בשכונת דניה. צירוף מקרים די מדהים, והפעם דווקא לצד המפליל. הנער נשבר והודה והפליל גם חברים שלו, ואף הם הודו לבסוף. מה הקשר בין האשפה שהושלכה, רחוק מפחי האשפה של העיר סכנין, לגופה שנמצאה? נראה שהרוצח רצה לבנות מגדל אשפה שיסתיר את המערה ולשם כך החליט לערום את האשפה ליד המערה, ולא הבין שכך דווקא מפליל את עצמו. ובכלל יש בכך מימוש טיפוסי של הכלל שהרוצח חוזר לאזור הפשע. אחרי שקראתי את פסק הדין בעניין דני כץ נחה דעתי שהשופטים הבינו את חשיבות העניין, בעוד שדווקא הסניגוריה לא ממש נתנה לו מענה.

הרוצחים המורשעים של דני כץ, קבוצת ערבים ישראלים, חזרו בהם מהודאתם ועד היום מסרבים להודות ובשל כך לא מקבלים קיצור שליש, יותר משלושים שנה אחרי הרצח. אף שאני כאמור נוטה להאמין שהם קשורים לרצח דני כץ, מניעת קיצור השליש נראית לי בעייתית ושגויה. בהנחה שמערכת המשפט עושה טעויות, שיטה כזו שמונעת קיצור שליש ממי שמסרב להודות תוביל בהכרח להחמרה קיצונית דווקא בעונשם של אלו החפים מפשע העומדים על חפותם, בעוד שהרוצחים האמיתיים יודו וישתחררו בתום שני שלישים מעונשים. אותו דבר נכון גם לגבי משה קצב, שבקרוב יחלפו שני שלישים מזמן מאסרו, אך ישתחרר רק אם יודה באשמה. ממה שמצאתי ברשת, אותו דבר נכון גם לגבי סלימאן אל עביד שאינו חופשי עד עצם היום הזה, רק כי מסרב להודות באשמתו.

 

מודעות פרסומת

38 תגובות to “המופתי, זדורוב וסלימאן אל עביד”

  1. orihippo Says:

    5% זה נמוך מאד. אדם שאין לו נסיון קודם עם החוק ולא מכיר את שיטות המשטרה ילחץ להודות ברוב המקרים. אני חושב ש 85% זה המספר הקרוב יותר למציאות.

    אהבתי

  2. אל רום Says:

    תמריץ , אתה מניח משום מה , סבירות נמוכה לאדם שיודה בחקירה בביצוע העבירה . אלא , שאתה לא קולט , מה אנשים במצב לחץ דנן מסוגלים אליו , או בגין הפרעות פנימיות , לפעמים זה בלתי נתפס פשוט !!

    צריך להבין , לא רק המעמד , ולא רק היתרון האדיר של החוקרים והמערכת ( מה שבין היתר , בגין כך , מעניק לאדם את זכות השתיקה ) אלא :

    שבהרבה מקרים , או ברובם , יש איזשהוא קשר עובדתי , בין הנחקר , לבין מעשה העבירה ( לא במובן של אשמה ) מכאן ואילך :

    החוקרים , פשוטו כמשמעו , יכולים , לשתול לו גרסה בראש , להבהיר לו הצפוי ממנו , ויש לך , לא מעט אנשים , שאשכרה :

    יודו לך אפילו , שהם גנבו מאיזה מכולת , אינטר גלקטית , באיזה גלקסיה נידחת , ופשוט , במעשה " תולעת " של חלל – זמן , הגיעו לכדור הארץ בצ'יק , ואכלו פה הלחמניה עם גבנ"ץ וחמוצים , נניח מהמכולת של איזה גרוזיני בשכונה שלו .

    תאמין לי תמריץ , זה לא תיאור בדיוני ….. אדחוף לך המחשות אחר כך …

    להתראות

    אהבתי

  3. אל רום Says:

    תמריץ , רק להמחשה זניחה , בדבר טבע האדם , קרא פסק הדין להלן , תראה אדם שהודה בחקירה בשב"כ , טען אחר כך , שסיממו אותו , החוקרים בכלל , תעתעו בו , הבטיחו לו , הבטחות שווא , גרסו שיש ראיות מגובשות נגדו , ויהיה לו הרבה יותר גרוע , והחליט להודות ולצאת בקטנה ( בלי קשר לאשמתו אם לאיו ) , לך תקרא תמריץ , הנה :

    http://elyon1.court.gov.il/files/03/160/092/O05/03092160.o05.htm

    ושתבין , הרבה נאשמים , מודים בעסקות טיעון , בכלל בשביל להימלט מן הכלא , ולרצות עבודות שירות ( מודים בעליל , בעצת עורכי דינם , מה נאמר , מה נוסיף ? )

    להתראות

    אהבתי

  4. אל רום Says:

    אגב תמריץ , בזמנו הוקמה וועדה לענין הודאות שווא וכו…. כדאי לך מאוד לקרוא , אם אתה מתענין בנושא , הנה , וועדת גולדברג :

    http://www.hezkathaput.org/VaadatGoldberg.pdf

    להתראות

    אהבתי

  5. commodor 64 Says:

    אלפי אסירים שוחררו מבתי הכלא של וושינגטון בשנים האחרונות בגלל שתאריכי השחרור שלהם חושבו על ידי תוכנה שלא חישבה נכון את הזמנים. עתה רוצה המדינה להחזיר את האסירים לכלא
    http://www.mako.co.il/nexter-computers/software/Article-1239072e473d151006.htm?Partner=rss&utm_source=start&utm_medium=Content&utm_campaign=start_Content&Partner=start_Content

    אהבתי

  6. תמריץ Says:

    לא היה לי זמן היום, אשקע בקישורים בסופ"ש.

    אהבתי

  7. orihippo Says:

    ועוד באותו נושא:
    ממצאים שונים המעלים חשד לסילוף ראיות ותיקונים לא תקינים בדוחות שהתרחשו לכאורה במכון הלאומי לרפואה משפטית פורסמו הערב (חמישי) בתוכנית "עובדה" בערוץ 2. הכתב עמרי אסנהיים ראיין את מנהל המכון הנוכחי, ד"ר חן קוגל והוא נשאל האם נתקל בתופעות של סילוף לכאורה של ראיות, של קשר הדוק מדי בין רופאים משפטיים לבין פרקליטים ושוטרים.

    כל בעלי התפקידים ובעלי השררה עסוקים בלזכות ולצחצח את עצמם וחבריהם ולישר הידורים בין הדרגים בקורי העכביש ופחות דואגים לנאשמים.
    פרקליט המדינה שי ניצן הודיע כי "הוסרה העננה הכבדה שהטיל בית המשפט המחוזי על מקצועיותה ואמינותה" של ד"ר מאיה פורמן רזניק מהמכון לרפואה משפטית.

    לפני כחודש קבעה נציבת הביקורת על הפרקליטות הילה גרסטל כי נפל פגם בהתנהלותה של הפרקליטה רחל שילנסקי, ראש תחום משפט העבודה בפרקליטות, שדרשה מד"ר קוגל לשנות את תצהירו, וכי יש בהתנהלותה "חשש להדחת עד". פרקליט המדינה שי ניצן פנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין וביקש ממנו לבטל את החלטתה של גרסטל, בטענה כי היא מוטעית משפטית וכי הנציבה חרגה מסמכותה כשהתערבה בהליך. וינשטיין ביקש את תגובתה של גרסטל, שהשיבה לו במכתב ובו ביקורת קשה על ניצן. בין היתר האשימה אותו ב"ניסיון, אחד מני כמה, להימנע ולמנוע ביקורת" וב"חוסר תום לב".
    בשנה שעברה, לקראת הכתבה הראשונה ששידרנו, אמר לי בכיר בפרקליטות, "אני לא אצטער אם יקרה לד"ר קוגל משהו בדרך". אתה מפחד?
    "כן, אני מפחד. בטח שאני מפחד. זה לא ימנע ממני לעשות את מה שאני עושה, כן? אני לא הולך להתפשר על המצפון. אבל בטח שאני מפחד, ותראה לאן הגענו שמנהל המכון לרפואה משפטית בישראל, המכון הלאומי, מפחד. בטח".

    http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2806620?from=start.co.il

    אהבתי

  8. תמריץ Says:

    הטענה מעסקת טיעון היא לא ממין העניין. זה כמו לומר שמאחר שהמון אנשים נותנים את כספם במכולת תמורת חלב, יש גם המון אנשים שמסתובבים ברחוב ומפזרים כספם לכל עבר. זה לא דומה. בעסקת טיעון יש תמריץ ברור להודות תמורת הפחתת סיכון משמעותית. זו עסקה כלכלית לכל דבר, ואין ספק שיש אנשים המודים במסגרתה בהודאות שווא. הרי בתיק הבר נוער היה את שאול גונן שהודה במשהו שברור היום שלא היה ולא נברא, אבל קיבל תמורת זאת חסינות.

    כשאנשים מודים סתם כך ועל אחת כמה וכמה כשמודים בלחישה בפני מדובב, כמו בתיק זדורוב, זה סיפור אחר לגמרי. אני לא אומר שאין אף הודאות שווא, אבל זה לא 85% ולא 55%, ועובדה היא שהמשטרה לא מצליחה לפתור כל רצח על ידי הודאה, ושהשמות של סלימן אל עביד ושל רומן זדורוב מוכרים לכל אזרח. אם כל תיק רצח היה יכול להיפתר כמו התיק שלהם, על ידי השגת הודאה מחף מפשע, שמותיהם היו נבלעים בשמות כל מורשע. בין התיקים שהיו בישראל בולטת הודאת השווא של ערבי שנחשד ברצח החייל אולג שייחט. אבל זה לא מקרה שכיח כל כך.

    אהבתי

  9. orihippo Says:

    דברי אחותו של זדרוב

    http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-519118?utm_source=mivzak&utm_medium=cpc&utm_campaign=start

    אהבתי

  10. תמריץ Says:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2772895,00.html
    מעניין לקרוא היום את הכתבה הזו. טוקבקיסט מספר 2 צדק לגביהם באופן מרשים, יותר מחוקרי השב"כ.

    אהבתי

  11. orihippo Says:

    אחד הטוקבקיסטים שם גם אמר שאת הרובה לא מצאו ושם התשובה והפתרון ואומנם כשניתפס הרובה הסתבר שהם לא אשמים.

    הרשעה על סמך הודאה ???
    דבורה רפלד-זילברשטיי, תל-אביב ‏(30.09.03)
    החוק במדינת ישראל מסתפק בהודאה לצורך הרשעה. מכאן שכדי לסגור תיק רצח, מה שצריך זה לא לפענח את הפשע. מספיק "להוציא" הודאה . במדינות מתוקנות הודאה אינה מספקת ונדרשת גם ראיה מוצקה. גם במשפט העברי נקבע מפורשות "אין אדם משים עצמו רשע" עדותו של אדם כנגד עצמו אינה מהווה בסיס להרשעה. באינקוויזיציה הספרדית הרשיעו על סמך הודאה. דרוש שינוי מידי בחוק

    אהבתי

  12. orihippo Says:

    16.
    הסיוט שלי בכפר כנא אוקטובר2000
    מיכל, שרון ‏(30.09.03)
    דיוני ועדת אור והתוצאות שלהם גרמו לי הרבה אי נחת אולם העדפתי לשתוק ולהאמין שהערבים שהתפרעו עד לכדי איום על חיי יהודים שנקרו בדרכם הם קורבנות של המצב. היום, כאשר אני שומעת כי 3 בני כפר כנא נעצרו בחשד לרצח החייל אולג שייחטת עולים לנגד עיני רגעי החרדה שחוינו כאשר חצינו את הכביש המוביל מנצרת דרך שורה של כפרים ערביים עד לצומת בית רימון – כל הדרך נראתה כדרך שקלגסי הצאר עברו בה ושרפו כל דבר שניתן. אבנים נערמו בכבישים והדרך היתה "בלתי עבירה בעליל". כאשר, לאחר תלאות רבות הגענו לכפר כנא, חשבנו שכאן מסתיימים חיינו. המון רב משולהב עמד סביב לנותני הוראות , פניהם העידו על שנאתם. מספר צעירים עמדו ועצרו כל מכונית . לא היו מכוניות רבות . מכונית מסוג וולוו ובה שלושה גברים נסעה לפנינו. היא נעצרה לפני הצעירים שעמדו שם ונראה היה לפי הבעת הפנים שהנוסעים היו מקורבים לאנשים שעמדו שם. לנו היה נראה שהם דיווחו על הנעשה מסביב לכפר. אינני מתארת אפילו את פחד המוות שאחז אותנו. אנו החלטנו בשלב זה כי אם ינסו לעצור אותנו אנו פשוט נשעט קדימה גם במחיר של דריסת האנשים. לא איבדנו את העשתונות ודהרנו קדימה תוך עקיפת מכונית הוולוו. למזלנו לא היה להם זמן לטפל בנו. הצלחנו לחמוק מהם. כאשר התקרבנו ליציאה הצפונית לכיוון כביש בית רימון, שכבו שם שוטרי מגב בעמדת הכן עם נשק דרוך, הם תחילה אותתו לנו מרחוק שנחזור לכפר אולם כשהתעקשנו , ואותתנו חזרה, נתנו לנו להתקרב בזהירות עד שהגענו למחסום . במשך כל הזמן הזה עמדו שם בנשק דרוך. משלב זה יאילך הבנו שחיינו ניצלו. קודם לכן נחטף ועונה יהודי שהעז להכנס לכפר העוין הזה. הוא אושפז במצב בינוני עד קשה. זהו סיפור שלא סופר עד כה. כאשר אני נזכרת במבטי השנאה שזכיתי להם במדינתי כאשר נסעתי, בטעות בכפרים ערביים אני שואלת- האם גם כאן נפנה ויבוא שלום?

    אהבתי

  13. תמריץ Says:

    השופטת דליה דורנר (שזיכתה את אל עביד בדעת מיעוט) על הודאת שווא:
    http://tinyurl.com/o2mzrfp

    בעבר אף דעתי הייתה, כי כבילת שיקול-הדעת השיפוטי בתנאי טכני אינה דרושה, ואף אינה עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית של דיני הראיות המודרניים, המושתתים על עקרון ההערכה החופשית של הראיות. על-כן סברתי, כי יש לקבוע את התוספת הראייתית שתידרש על-פי משקלה של ההודאה בכל מקרה ומקרה. עם זאת, הוספתי, כאמור, שאין לפרש את הראיות המתווספות להודאה מנקודת מבט המשוכנעת באמיתותה בדרך המשתלבת עמה.

    אימות ההודאה על דרך מסירת פרטים על-ידי הנאשם שהיו יכולים להיות ידועים רק למבצע העבירה היא תוספת ראייתית בעלת משקל רב, ויש בה כדי לשמש סיוע. ברם, ניסיון החיים מלמד, כי פרטים הידועים במשטרה נכללו בהודאות שהתבררו כהודאות-שווא. דוגמא מצוינת לכך מצויה בהחלטת בית-המשפט העליון בעניין מעצר החשודים בחטיפתו ורציחתו של אולג שייחט. כזכור, בהודאתו סיפר נוג'ידאת על ההבדלים בגווני האדמה באזור שבו ביצע את העבירה לדבריו, ובית-המשפט ראה בדבריו אלה ראיה מאמתת. ואכן, דברים אלה מגיעים אף לדרגת סיוע. אלא שחוסר התמצאותו של נוג'ידאת בשטח וכן סיפורו על הבד המוכתם בדם, שרק בדיעבד התברר כי אינו קשור לרצח, מקימים חשש של ממש כי הממצאים שעליהם סיפר הובאו לידיעתו, אף אם לא במתכוון, על-ידי חוקרי המשטרה.

    זוהי דוגמה קשה ומטרידה, המחייבת מחשבה נוספת. יש איפוא מקום לשקול, אם אין להגביל את שיקול-הדעת המוחלט של בית-המשפט בקביעת ההיקף והמהות של הראיה הנדרשת לבסס הודאה. בסופו של יום, האמון בהודאות מושרש בקרב השופטים. אני חוששת, כי הדרכת השופטים בתהליכים הגורמים למתן הודאות-שווא, שעליה המליצה ועדת גולדברג, לא תועיל הרבה. גם להנחתה של הוועדה, כי באין ביטחון בתוספת הראייתית הנדרשת יטרחו החוקרים בחיפוש ראיות חיצוניות המאמתות את ההודאה, אין בסיס מספיק במציאות. ככלל, החוקרים יודעים כי ידיעת פרטים מוכמנים על-ידי החשוד היא תוספת ראייתית מספיקה, ומבקשים היא לדלות מפי החשוד פרטים אלה. אלא שידיעה זו עשויה, ולו שלא במתכוון ומתוך אמון החוקרים באשמתו של הנאשם, להביא אותם לגלות לו פרטים מוכמנים.

    נראה לי איפוא, כי יש לקבוע בחוק שהרשעה על-יסוד הודאת נאשם תהא טעונה תוספת ראייתית בדרגת סיוע. בעניין זה, כהמלצתו של פרופ' קרמניצר, ידיעת פרטים שלא היו ידועים לחוקרים תיחשב כסיוע. עם זאת יושאר לבית-המשפט שיקול-דעת להסתפק בתוספת ראייתית פחותה מטעמים מיוחדים הנוגעים למקרה שלפניו, ובכללם הגורמים האחרים המשפיעים על מהימנות הודאה – אישיות הנאשם ותנאי החקירה. חוק כזה ימריץ את המשטרה שלא להסתפק בהודאה, אלא להמשיך לחפש ראיות חיצוניות התומכות בה.

    16. בדברים אלה כולם אין כדי להפחית מערכה הראייתי של הודאת נאשם המשתלבת בראיות אחרות. נאשמים גם לא מרבים לחזור בהם מהודאותיהם – בוודאי לא מיד לאחר מתן ההודאה. הקושי מתעורר במקרים מועטים, כאשר הראיה הממשית היחידה נגד הנאשם היא הודאה שממנה הוא חוזר, וכך הוא דווקא בעבירות חמורות, בעיקר ברצח. דרכי הבחינה והתיקון בחוק המוצעים עשויים למנוע הרשעות-שווא, שתוצאתן חמורה מאין כמוה: אדם חף מפשע נענש, בעוד שהאשם הולך חופשי ואיש לא מחפש אחריו, ובכך נענשת החברה כולה. עם טעויות כאלה אין להשלים.

    החשש שכמעט כל הודאה תלווה במומחים שיילחמו זה בזה ותיווצר "בוקה ומבולקה", כדברי השופט חשין (51), נראה לי רחוק. יפים לכך דברים שנאמרו במקורותינו בקשר לחשש מדבר רחוק בעניין בדיקת חמץ:

    "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף" (52).

    אהבתי

  14. orihippo Says:

    "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף"

    מדוע לכל הרוחות הגברת הזאת מצטטת לנו משניות אם לא כדי להאדיר את שמה. זו התנשאות שרק גורמת להעריך פחות את דבריה. בסופו של דבר כל מה שהיא אומרת שלא מספיק הודאה של נאשם ושהשופט צריך להחליט לבד בכל מקרה.

    והנה לקט משלי מתוך הלינק שאתה העלת:

    באותה רוח כתב השופט אליעזר גולדברג:

    "הודאת נאשם שניתנה מחוץ לכותלי בית-המשפט אינה חזות הכול, גם אם עברה את מחסום הקבילות. איני מוכן לקבל את הגישה כי הודאה כזאת היא 'מלכת הראיות', וכי 'אין אדם משים עצמו רשע' (במובן ההפוך לביטוי זה בהלכה היהודית). ראוי הוא כי גישה כזאת תהא נחלת העבר, כפי שהוכיחה המציאות אצלנו וגם בארצות אחרות. … הדרישה, שהשתרשה בהלכה הפסוקה, ל'דבר-מה נוסף' להודאה שמחוץ לכותלי בית-המשפט, שבלעדיה לא ניתן להרשיע נאשם על-פי הודאתו … [אשר] באה להפיג את החשש מפני הודאת שווא, היא הכלל ולא החריג. … נקודת המוצא הראויה היא כבדהו וחשדהו" (7).

    ההלכה היהודית נתנה ביטוי לניסיון האנושי באימרה "אין אדם משים עצמו רשע", כלומר, אף אם מודה הוא כי עבר עבירה, הרי אין בהודאתו כדי להפלילו אלא הרשעתו טעונה ראיות חיצוניות (8).
    אף הדרישה לדבר-מה נוסף המיוחדת להודאת נאשם מצביעה על כך שהפסיקה מכירה בכך כי הודאת נאשם אינה ככל ראיה, שכשלעצמה מספיקה להרשעה. דרישה זו מלמדת על ההכרה, כי בכל הודאה מובנה חשש שמא הנאשם הודה בעבירה שלא ביצע. מכאן הקביעה, כי לסילוק החשש נדרשת ראיה נוספת – דבר-מה נוסף – שבלעדיו אין להרשיע נאשם על-יסוד הודאתו בלבד, אף אם הוכח כי הייתה "חופשית ומרצון" כאמור בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ואף אם יש לה משקל עצמי מלא (9).

    . בעניין זה יצוין, כי יש שיטות משפט שאינן מכירות כ"פרטים מוכמנים" בפרטים שהיו ידועים לחוקרי המשטרה בשעה שחקרו את הנאשם, ועומדות על כך שפרטים אלו ייוודעו לחוקרים לראשונה מפיו של מוסר ההודאה (23).

    אהבתי

  15. תמריץ Says:

    פסק הדין של העליון בעניין אל עביד:
    http://tinyurl.com/jv77ujk

    איזה שופטים נכבדים כותבים שם בצד המרשיע – אהרון ברק, תיאודור אור, מישאל חשין. ממש סולתה ושמנה של מערכת המשפט הישראלית. גם אנשים נאורים שאיש לא יחשוד בהם שסתם רצו לטפול אשמה על בדואי. ובכל אופן לדעתי הפילו אשמה על מישהו באופן לא סביר, ולא קלטו את מה שלדעתי הוא הדבר המופרך מכולם – איך מישהו שנפלו עליו בצורה כל כך מקרית ושקשורה בצורה כה קלושה לאשמתו אם קיימת, פתאום מתברר דרך נס להיות הרוצח האמיתי.
    טוב שכולם כבר אינם בעליון, גם לא המרשיעה הכרונית עדנה ארבל, ואילו ניל הנדל עודנו שם (וגם עוד כמה משופטים מהרמה הגבוהה ביותר – בפרט יצחק עמית).

    אהבתי

  16. אל רום Says:

    תמריץ , אני כותב על טבע האדם . וטבע האדם הוא כזה , שבנסיבות הענין , הוא יכול להיות , לא הוא פשוט , מישהו אחר , ואחר כך , להצטער מאוד , פשוט שינוי זהות קונסטרוקטיבי .

    הודאות שווא , אינן ממין הענין , הודאת שווא הינה קביעה מעין אובייקטיבית , מה שחשוב :

    גם אם האדם מודה , וגם אם אשם ( כפי בפסק דין המובא ) הוא מצטער על ההודאה , אבל :

    בכל זאת , בנסיבות הלחץ , הוא נתן אותה , ואחר כך , לא היא !! מתחרט !!

    להתראות

    אהבתי

  17. orihippo Says:

    כשאני קורא את פסק הדין של אל עביד אני נוטה להאמין שהוא אומנם היה הרוצח, למרות שכל ההרשעה התבססה על הודאתו ולא היה שום דבר מסייע נוסף.

    קשה להבין עם הטכנולוגיה הקיימת, מדוע לא נמצאו שערות במכונית של אל עביד? במקרה של זאדארוב איך לא היו טביעות אצבעות שלו על הקירות בשירותים.

    תמריץ מבסס את ההסתיגות שלו לגבי רצח אל עביד על זה שהשוטרים חיפשו את הרוצח על יד הפנס, החוסר סבירות שזה שנהג משאית אמר ששמע ששומר האתר מקיים יחסים עם יהודיה וזה התגלה כסיפור אבל אחד מהמעורבים היה הרוצח.

    אהבתי

  18. מבקר טוקבקים Says:

    אורי, נדמה לי שיש כאן דפוס שאתה קורא פסק דין ומסכים עם שופטי הרוב.

    מחקרים הראו שהקוראים או הצופים מזדהים אוטומטית עם האדם שמנקודת מבטו נכתב הטקסט או צולם הסרט. לצורך העניין, פסק דין כתוב מנקודת מבטם של שופטי הרוב.

    מחקרים הראו גם שאדם "ננעל" על הפרטים הראשונים שהוא שומע, ומפרש את הפרטים הבאים לאור הראשונים, או מתעלם מהפרטים הבאים כי הם לא מתאימים לראשונים. מי סידר את הפרטים שבפסק הדין? שופטי הרוב. איפה מופיעה דעתם של שופטי המיעוט? בסוף.

    מחקרים הראו גם שכשאדם מבין שפרט מסויים לא היה נכון, הוא "מבטל" את הפרט אבל "שוכח" לבטל את המסקנות או הרשמים שהפיק מהפרט הזה.

    אהבתי

  19. orihippo Says:

    מעניין.
    אישית אני משנה את דעתי שוב ושוב כשאני קורא ולכן כשאני קורא לבסוף את שופטי המיעוט אני אמור להשאר בדעה הפוכה משופטי הרוב, כך להערכתך.
    את פסק הדין של אל עביד קראתי בערך מהסוף להתחלה, לא התכוונתי כלל לקרוא אותו ונתפסתי ובכל פעם קראתי לאחור. לכן הרושם הראשוני שלי היה שהוא זכאי, שיניתי את דעתי אחרי שעליתי וירדתי וקראתי את התגובות של השופטים אחד למסקנות השני.
    ההכרזה שהוא באיזה שלב חוייב בדין על אונס אך לא לא רצח נשמע לי משהו שדורש הבהרה,
    לגבי ההזדהות עם כותב הטקסט, האם זו קומדיה? רומן רומנטי? חוויותיו של רוצח? מיין קאמפ? יוסי שריד? אני לא סובל שופטים בצורה מוגזמת, לדעתי כל מי ששופט היה עורך דין ולדעתי עורכי דין כולם חתמו בדם חוזה עם השטן. הם שחצנים מנותקים מהעם ומעוררים בי גועל ולא רק כי הם חכמים ומוצלחים ממני. אז אתה יכול לתאר לך שלהסכים אתם עולה לי בדמים. דווקא השופטת שמצאתי דוחה ביותר היתה המשכנעת ביותר.
    מבקר, לך יש דפוס של זריקת רעיון שהוא כלל לא רע אבל אתה לא עוקב אחריו וחושב על המסקנות וזה עושה את הרעיון שיטחי ומונע מבעדך מלשפר אותו. אני גם לא חושב שיש לך נסיון חיים, אתה נאיבי מידי. אופטימי מידי :-).
    מה דעתך לבקש מתמריץ להעלות כתבות אורח?
    מה שמזכיר לי שרציתי להגיד לתמריץ שיהיה נחמד אם הוא יעלה קצת נושאים אופטימיים. הגיע הזמן להתחיל להכין את רשימת הנבואות ל 2016, אבל לא בצורה זהירה אלא עם כל הלב.

    אהבתי

  20. מבקר טוקבקים Says:

    אורי, אהבתי את ההערה על הקריאה מהסוף להתחלה.

    פחות אהבתי את ההערה על הזגזוג. זגזוג יכול לעורר התלבטות אבל הקורא מנסה לעשות אינטגרציה ובתהליך הזה יש יתרון למה שבא קודם.

    חבל שאני לא זוכר דוגמאות. זה קורה אפילו עם רשימת שמות תואר שמתארים אדם, חלקם חיוביים וחלקם שליליים — הרושם שנוצר עשוי להיות שונה מאוד אם משנים את הסדר. כשמתחילים בחיוביים, השליליים נתפסים כשובבות או כפגמים נסלחים. כשמתחילים בשליליים, החיוביים נתפסים כמעידים על עוצמת הרוע או הצביעות.

    בנוגע לנקודת המבט, ההזדהות היא לא עם הכותב אלא עם האדם שאותו "המצלמה" מלווה. במקרה של פסק דין אני חושב שלא מלווים את העבריין, אלא את המערכת. כלומר, זה כתוב מנקודת מבט של שופט, והקורא שם את עצמו כשופט.

    בנוגע לרעיונות לא מוגמרים, זה שאני מרשה לעצמי להביע אותם זה נותן קרדיט לשומעים שיוכלו להצביע על הבעיות שלא ראיתי בעצמי 🙂 . לעתים אני גם מודע מראש לקשיים אפשריים אבל משאיר את זה להמשך-דיון. אי-אפשר להעמיס הכל בבת אחת ולהישאר ברור.

    בנוגע לאופטימיות, יש לזכור גם שבכל מה שכן עובד כיום היו — ולפעמים גם עדיין יש — קשיים.

    אהבתי

  21. מבקר טוקבקים Says:

    אורי, בנוגע לדורנר, שים לב שהיא מביאה את הציטוט בתגובה לטענה של חשין, שידוע בסגנונו הנמלץ. היא עונה לו בסגנון שמתאים לעולם הדימויים שלו, וזו ספק מחווה ידידותית ספק עקיצה אלגנטית.

    למה עקיצה? כי כבר במקורות, שמהם הוא שואב את דימוייו, העלו קושי דומה לזה שהעלה ואמרו שאין בו ממש. (החיפוש הקפדני אחר חמץ חייב להיעצר באיזשהו מקום, כנ"ל לגבי נבירת המומחים בראיות).

    אהבתי

  22. orihippo Says:

    ההשואה לחמץ לא נכונה ובוודאי שלא במקום והסיגנון והמחוות לא במקום.
    בסופו של יום, כמו שהם כותבים כדי להשמע צודקים, מערכת המשפט כוללת יותר מדי אנשים שהאיגו שלהם משפיע על פסיקת הדין וזה מה ששולח אנשים חפים מפשע לכלא. השופטים הם האצילים של התקופה הפיאודלית.
    אני מתקשה להאמין שעם הטכנולוגיה של היום לא ניתן למצוא תשובות מוחלטות. זריקת אמת, קריאת דפוסי מוח.
    במקרה של אל עביד לא היה שום הוכחה מסייעת פרט להודאה שלו ולכן קיצרו את עונשו. יש פה משהו צורם. כבר אין זכוי "מחמת הספק"

    אהבתי

  23. חושב בקול Says:

    "דמיינו לעצמכם שהיינו חיים במדינה דתית" – אני כלל לא בטוח שאנו לא.
    אין הפרדת דת ומדינה.
    בנוסף אישים בכירים במערכת הפוליטית ח"כים, שרים, בכירים במשטרה, (כנראה גם בכירים בצבא אם כי לא זכור לי כרגע) ובכירים במערכת העסקית במשק מתייעצים עם רבנים והולכים לבקש אצלם ברכה.

    אהבתי

  24. orihippo Says:

    ונהנה משה שלום מספר מה שכולנו יודעים ואומר שלגבי העתיד זה לבטח אולי.

    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001091494#fromelement=hp_deot

    אהבתי

  25. orihippo Says:

    ההרשעה צריכה להיות מעבר לספק סביר ??? או !!!!

    חלק לא מבוטל מאלה שקראו את פסק הדין המרשיע בפרשת הולילנד, שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, חשבו כי מדובר בפסק דין מאולץ שאין בו ראיות ראויות להרשעה או לפחות כאלה המעלות ספק סביר. כידוע, במשפט פלילי ההרשעה צריכה להיות מעבר לספק סביר ולכן זו לא אפשרות תיאורטית שבסופו של יום אהוד אולמרט יזוכה מסעיף לקיחת השוחד בפרשת הולילנד.

    אהבתי

  26. תמריץ Says:

    תודה אורי, אכתוב פוסט תגובה למאמר הזה של משה שלום.

    אהבתי

  27. תמריץ Says:

    לי נותר קצת ספק בלב. הצ'ק לא נמצא. יוסי אולמרט חזר בו מהודאתו שקיבל כסף מעד המדינה. ובכלל מי אמר שאהוד אולמרט ידע על הצ'ופר לאחיו, והאם בשביל אחיו היה לוקח סיכון כזה. אבל נראה לי שרוב הסיכויים שאולמרט כן ידע.

    מה שברור לי – חייבים לעזוב את המזומן לא רק בשל היותו מכשול לריבית השלילית, אלא בשל הקלות של השחיתות בעולם עם מזומן.

    אהבתי

  28. תמריץ Says:

    השופט שזיכה את סלימן אל עביד, זיכה הפעם גם את אולמרט. ניל הנדל מאמין בחזקת החפות בעולם של גיליוטינות.

    אהבתי

  29. ליקריץ Says:

    האם יש מישהו שמאמין שההחלטות של השופטים נעשות בתום לב ולא מסיבות אישיות או פוליטיות?

    אהבתי

  30. תמריץ Says:

    ליקריץ, אני מאמין. מקווה שתיכף יגיע אל רום ויגונן בעוז על מערכת המשפט.

    אהבתי

  31. אל רום Says:

    ליקריץ , ודאי ודאי , זה מוכח באופן חד משמעי , והוכחתי זאת לתמריץ גם , בפוסט אחר :

    הם שופטים וחותכים , באופן צולב , בסוגיות חלוקות , פעם לקיצון כזה ופעם לקיצון כזה , ואכן , כולם מתלוננים עליהם , כולם קורעים אותם , כולם מאשימים אותם , מכל קצווי הקשת המגדריים והפוליטיים ,משמע :

    הם שופטים בקור רוח , על פי אושיות צדק , ללא משוא פנים , הנה :

    יהודה גליק , פעיל הר הבית , נתפס בציבור כמשיחי , כקיצוני , כמחרחר ריב מדון ומלחמה , שופטת בית משפט השלום , פסקה לו , חצי מליון שקל , על התעמרות המדינה והמשטרה בו , בעליותיו להר הבית . לך תאמין , שהשופטת היא מנאמני הר הבית ? היא לא אליטיסטית שמאלנית כפי המקובל לחשוב ? לך תקרא , הנה :

    https://louidefines.files.wordpress.com/2015/03/d7a4d7a1d7a7-d793d799d79f-d791d799d794d79ed7a9-d7a9d79cd795d79d-d799d7a8d795d7a9d79cd799d79d-d7a9d795d7a4d798d7aa-d790d791d799d791d799.pdf

    ותלמד מהו צדק בישראל , מהו שופט בישראל , ללא מורא , ללא משוא פנים , נטולת פניות לחלוטין . והנה , קח לינק להתגבבות שלי עם תמריץ , ותראה במלוא החופן דוגמאות והמחשות ( הוא לא טרח להגיב על כך כלל כמובן , ונשאר בשלו ….. ) הנה לבלוג אחר שם היה לי דיבייט עם עורך דין אחר על כך ( יותר מאוחר אדחוף לך את תמריץ ) קרא תגובה מספר אחד שם והלאה , שלי , הנה :

    http://www.quimka.net/a345468-עו-ד-ירון-מידן-אני-מאשים-את-מערכת-המשפט-ובראשה-בית-המשפט-העליון-בשחיתות-מוסרית

    ותבין , שאילו סיפורי אלף לילה ולילה , תמיד יש לא מרוצים מהחלטות שיפוטיות , תמיד יש מפסידים ומנצחים , ומי שאוכל אותה , מתקשה לבלוע הצפרדע פשוט , ובאוירה של החוסר סובלנות וסבלנות , השופטים הם מטרה הכי נוחה , מה גם , שאסור להם להתגונן בשום אופן כמעט ( על פי כללי האתיקה לשופטים ) מה שעושה העסק , נבזי במיוחד …..

    להתראות

    אהבתי

  32. אל רום Says:

    ליקריץ , הנה הלינק לתמריץ להלן , ורק להבהיר :

    ייתכן בהחלט ששופט יטעה בהחלטה ( אחרת , איך בדיוק יתהפך משהו בערעור , לשם כך יש בקרה של בית משפט לערעור ) אלא שוב :

    ההנחה ששופט , מחליט על פי הרהורי ליבו כפי שנתפס הדבר , כל כך נפוצה, ומטומטמת , שזה פשוט בלתי נתפס ! שופט חייב להתבסס על חוק , ועל נוהג , והלכות ידועות , זוהי טכניקה , הרבה יותר , מאשר גחמות כפי שנתפס הדבר ( שהרי החלטתו תתהפך בערעור ) . צריך גם להבין הפסקי דין , הדרך , הביסוס , מה שלא טורחים כלל לעשות ( כי אי אפשר גם בעיקרון , אבל הם לא אשמים בכך !! ) הנה הלינק לתמריץ , קרא שם תגובתי המסומנת כ :

    אל רום Says:
    19 באוקטובר 2015 בשעה 14:31

    בלינק לפוסט של תמריץ כאן :

    https://tamritz.wordpress.com/2015/10/13/לא-באים-סכינאים-מעזה-לא-באות-רקטות-מהגד/

    להתראות

    אהבתי

  33. אני Says:

    מאוד מעניין. אני לא מסכימה עם הסייפא. קיצור שליש הוא סוג של פרס לאדם שהשתקם ומודה. מי שלא מודה, השיקום שלו מפוקפק. מי שרוצה להמשיך לתעתע בציבור ולפגוע בקורבנות ומשפחותיהם לא זכאי לקבל פרס שכזה.
    אם הודאה במעשים לא תהווה תנאי לקיצור שליש הרי שרוב הפושעים לא יודו וימשיכו לפגוע בקורבנות (זדורוב למשל פוגע פגיעה קשה במשפחת ראדה בכך שלא מודה, וכולנו עדים לזה בתקשורת).
    זה קצת מוזר לטעון שההכרח להודות במעשים בהכרח פוגעת בצורה קיצונית דווקא בחפים מפשע בהקשר הזה. אם חף מפשע הודה בפשע שלא עשה מסיבות שונות ומשונות והורשע אז למה שלא יודה שוב בשביל סיבה כמו קיצור שליש?
    אני גם לא מבינה איך הגעת למסקנה שדווקא חפים מפשע יעמדו על חפותם ורוצחים אמיתיים לא יעשו זאת. הדוגמה שהבאת מוכיחה את ההיפך.

    אהבתי

  34. תמריץ Says:

    אני, יש היגיון בדברייך אם מניחים שכל מי שהורשע אכן אשם. בהנחה שיש מורשעים שאינם באמת אשמים, המשמעות של דברייך כאמור היא שחף מפשע שיעמוד על חפותו יקבל עונש חמור יותר מאשר רוצח או אנס, אם הם יודו במה שעשו.

    אהבתי

  35. אני Says:

    ד"א, מה דעתך על מקרה ברנס?
    קראתי את הכתבה הזאת
    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1580687
    חיים כהן: 'יש רק טעם אחד לקחת את חירותו של אדם, אם בתוך תוכי לבו הוא יודע שהוא עשה את המעשה והוא צריך לכפר עליו. גם אם הוא אומר אלף פעם 'לא עשיתי'. אין שום טעם ויש הרס נורא של האישיות להחזיק אדם בבית הסוהר, אם הוא באמת ובתמים חושב שהוא לא עשה את המעשה'. קשה אולי להסביר לאדם ברחוב את ההבדל הזה, אבל זה הבדל משמעותי".
    נשמע שדווקא תהליך הזיכוי היה מאוד לקוי (לא מבינה מדוע הכתבה כל כך מהללת את חיים כהן), אבל אני מודה שבתיק הזה לא באמת התעמקתי.
    יכול להיות שגם תהליך ההרשעה וגם תהליך הזיכוי היו לקויים.
    אפשר בכלל לכלוא שוב אדם שכבר ריצה את עונשו?

    אהבתי

  36. תמריץ Says:

    כתבה יפה. חיים כהן היה שופט דגול ואדם דגול. הודאה לבדה בפני חוקרים, כשמופעל לחץ עצום וכשאין פרטים מוכמנים, היא כמו כל הודאות היהודים קורבנות עלילות הדם שגם נגבתה מהם הודאה בימי הביניים.
    הטיעון על כך שמי שהדחיק אשמתו לא צריך לשבת בכלא – יעורר תמריצים משונים ולכן לא סביר.

    אהבתי

  37. אל רום Says:

    אני ,

    ישנו עיקרון בסיסי בדין הפלילי ( עיקרון אוניברסלי אגב ) שאין שופטים ומענישים פעמיים אדם , על אותו המעשה . בחוקה האמריקנית נקרא הדבר : double jeopardy , ופה בארץ : " סיכון כפול " .

    הנה הנוסח בתיקון החמישי לחוקה האמריקנית :

    amendment V
    nor shall any person be subject for the same offence to be twice put in jeopardy of life or limb

    הנה התרגום העברי לנוסח :

    " וכן לא תרחף על אדם פעמיים סכנה לחייו או לגופו בגין אותה עבירה "

    ואילו פה בארץ , סעיף 5 , ל – " חוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב ) תשמ"ב 1982 " , כך מורה אותנו , מצטט :

    " אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; "הרשעה", לענין סעיף זה – לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה. "

    להתראות

    אהבתי

  38. orihippo Says:

    אני עדיין חושב שברנס עשה את זה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: