מורשת רבין – אחרי עשרים שנה

בשבוע הבא יחול יום הזיכרון לרצח רבין. לא סתם יום זיכרון, אלא תאריך עגול – עשרים שנה אחרי. יש שלל פרספקטיבות להסתכל בהן על מורשת רבין. כמו בתמונת הזקנה והצעירה המפורסמת, האופן שבו אתה מסתכל, יקבע מה תראה.

חזון השלום

רבין האמין בחזון השלום, "שלום שיפתור רוב בעיותיה של מדינת ישראל". הוא סבר שגישתו המדינית תוביל בסופו של דבר ליחסי שכנות טובה בין ישראל לבין הפלסטינים. מפרספקטיבה בת עשרים שנה ותוך שאנחנו נמצאים תחת מתקפת דמים חדשה – זו נראית הזיה נאיבית. מורשת רבין מהווה כישלון מוחלט מבחינה זו. עבור מי שהתאבל על הרצח, זו סטירת לחי כפולה. הסנטימנטליות דורשת שאחרי רצח פוליטי טראגי של מנהיג גדול בגין דעותיו ניווכח בסופו של דבר עד כמה דרכו הייתה נכונה ועד כמה מנהיגותו חסרה. מבחינת חזון השלום שביטא רבין, המציאות הוכיחה את היפוכו. בפרט בזירה הפלסטינית, וגם בזירת הגולן, שעליו היה מוכן לוותר תמורת שלום.

יש כמובן בשמאל כאלו שיטענו שהכול בגלל רצח רבין. אלמלא נרצח רבין, היה שלום מרצועת עזה ועד הטבעות של כוכב לכת שבתאי, אבל זה טיעון פתאטי.

איזו נגזרת לזכור

זווית הסתכלות אחרת היא על העמדות שביטא רבין. רבין תמך בהסדר עם הפלסטינים, אבל התנגד במוצהר למדינה פלסטינית ולחלוקת ירושלים. כאן אנחנו שבים לבעיית הנגזרת שכתבתי עליה רבות בהקשרים אחרים. מה חשוב יותר – נגזרת האפס? הנגזרת הראשונה? השנייה?
במילים אחרות – האם מה שחשוב הוא לזכור את העמדות הקונקרטיות שביטא רבין, או שמא לזכור את השינוי שביטא לעומת קודמיו, או אפילו את העובדה שככל שהתקדם התהליך המדיני הפך לנועז יותר בנכונותו לשנות ולסטות מעמדת קודמיו. אין לי תשובה ברורה לשאלה זו. אם מה שנזכור מרבין זה את התנגדותו למדינה פלסטינית, אז באופן מוזר נתניהו עקף אותו משמאל. אם מה שנזכור ממנו זה ההתנגדות לחלוקת ירושלים, שלדברי אשתו לאה הייתה קו אדום מהותי שלעולם לא היה נסוג ממנו, גם כן רבין יכול להיזכר כגיבור של הימין, לפחות הימין המתון.
מנגד אפשר לטעון שרבין בעיקר צריך להיזכר בגין הנגזרת, כמסמן של תפנית הולכת וגוברת לכיוון של פשרה עם הערבים ונאיביות כלפי כוונותיהם, ואם כך בצדק הוא נערץ במרצ ובשלום עכשיו. נסיבות מותו ודאי חיזקו את התפיסה הזו.

חזון ההפרדה

אני חושב שיהיה הוגן כלפי רבין לזכור את החלק ממורשתו שעמד במבחן הזמן – רעיון ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים. בתקופת רבין אמנם הדגש ניתן על הסיכוי לשלום אמת, אבל פעולותיו בבירור נבעו גם מהאמונה שכדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית, עליה להיפרד מהפלסטינים.  מבחינה זו פעילותו הפכה לקונצנזוס – גם נפתלי בנט מדבר במונחים של הסכמי אוסלו ומעוניין להותיר את שטחי אי ובי בשליטת הרשות. יש אמנם כמה ממטורפי הימין שמציגים את חזון חוטובלי-קדאפי, הרעיון לסיפוח השטחים ולהענקת זכויות אזרח שוות לתושביהם, אבל זו בסך הכול דעת מיעוט קטן, ורוב הציבור מבין את הטירוף שבה.

רבין הקים תשתית של הפרדה בין ישראלים לפלסטינים שקשה לדמיין את המציאות בלעדיה. בלעדיו ייתכן שהיינו מנהלים ישירות את חייהם של ארבעה מיליון פלסטינים, מעזה ועד טול כרם, ובעולם היה קונצנזוס על היותנו מדינת אפרטהייד, מה שהיה מוביל לקריסת המדינה. בזמנו אמרו על רבין שהוא דה קלרק הישראלי. אבל אפשר גם לומר שהוא האנטי דה קלרק הישראלי. דה קלרק הוליך למצב שבו השחורים המדוכאים הפכו לשליטי דרום אפריקה. רבין סיכל התפתחות עתידית שבה הפלסטינים היו הופכים לרוב במדינה הדו לאומית שהייתה צומחת מחורבות האפרטהייד.
גם עתה כמובן אנו תחת איום הצגתנו כמדינת אפרטהייד, אבל אלמלא רבין איום זה היה חמור, מוחשי וברור מאליו.

המצב הביטחוני שהותיר אחריו רבין היה רע. כדי לבסס את תשתית ההפרדה, וכנראה באופן בלתי נמנע, הוא נתן לפלסטינים חופש פעולה בשטחים. הם ניצלו אותו להקמת מעבדות נפץ וגיוס מתאבדים. לזכותו ייאמר שהוא צדק בכך שחשב שהסיכון במצב החדש מוגבל. על אף מספר ההרוגים הגדול בטרור לאחר מכן באינתיפאדת אל אקצה, בסופו של דבר המצב ביהודה ושומרון התייצב וגם מול עזה נשמר כיום מאזן הרתעה. גל הטרור הנוכחי בא במפתיע דווקא מתוך ישראל הריבונית, מה שרק מראה כמה נכונה הייתה גישת ההפרדה של רבין.

כדי לשפוט את מורשת רבין, צריך בסופו של דבר לשאול האם היה עדיף בלי הסכמי אוסלו. והתשובה לדעתי היא שהסכמי אוסלו היו חיוניים, לא מאחר שקידמו את השלום, אלא מאחר שקידמו את ההפרדה, וללא הפרדה מהפלסטינים אין עתיד למדינה. מורשת רבין אם כך היא חיובית.