האם הדת תנצח באבולוציה?

מספרו של מישל וולבק "כניעה", שכתבתי עליו בפוסט הקודם משתמעת השקפה שלפיה ניצחון הדת הוא בלתי נמנע בשל היתרון הדמוגרפי של הדתיים – הם מולידים יותר ילדים. וולבק חזר על המסר הזה גם בראיונות שערך לקראת צאת הספר. כפי שהעיר אריק גלסנר, יש כאן אירוניה – האבולוציה היא הרי רעיון חילוני מאין כמוהו, רעיון שמסביר לנו כיצד ניתן להבין את התפתחות החיים מבלי להניח התערבות אלוהים. דווקא הרעיון החילוני הזה מבשר את ניצחונה של הדת.

הגנטיקה

כדי שנאמין שהעובדה שדתיים מולידים יותר ילדים משמעותית בהנחלת הדת לדורות, צריך להאמין שדתיות היא עניין גנטי. כאן אני שב למחקרי התאומים במינסוטה, עליהם כתבתי בעבר. החוקרים ייחסו 50% מהשונות בדתיות להשפעת הגנטיקה, זה הרבה מאוד. כאשר שומעים על שיעורי הלידה בקרב חרדים בארץ ובארה"ב או בקרב מוסלמים באירופה או במדינות אדוקות כמו ניגריה וסנגל, או אפילו בקרב בני האמיש בארה"ב, מבינים שהגנים של הדתיות הולכים ומתפשטים בעולם בקצב מסחרר. אלו שהחזיקו בדת והולידו ילדים שמחזיקים בדת שמצידם הולידו עוד ילדים אדוקים יוצרים שרשרת של ברירה טבעית שבה גנים דתיים הולכים ומתחזקים.

יתרון החילוניות

גם אם הברירה הטבעית לכאורה מקדמת את הדת, אפשר לשאול אם הדתיים יכולים לעמוד בה בזכות עצמם, או רק בזכות הישענות על טוב לבם וחוכמתם של חילוניים. בקרב חלק מהקבוצות הדתיות אפשר לראות קורלציות ברורות בין דתיות לבין אינטליגנציה נמוכה. לא במקרה אלו הם אתאיסטים שמוציאים את הציונים הגבוהים ביותר במבחני אוצר מילים באמריקה. בטווח הארוך אפשר לתהות אם ריבוי הדתיים יחזיר את האנושות למצב שבו אינה יודעת לרתום את הטבע לצרכיה ושבו תתקשה לשגשג, או שיחליש את הקבוצות שבהן יתרבו הדתיים מול קבוצות אחרות, וכך יביא לחורבנן במלחמה גדולה (זה מה שניבא הספר האחר שסקרתי בפוסט הקודם, ספרו של ישי שריד על חורבן ממלכת יהודה העתידית, בין השאר בעקבות בריחת מוחות המונית). באופן שבו מתקיימות כיום השכבות הדתיות האדוקות ביותר קיימת טפילות מובנית, הישענות על העובדה שאחרים אינם אדוקים כמוהם כדי לשגשג. בני האמיש בארה"ב נהנים משיעורי תמותת התינוקות האפסית שמביאה הטכנולוגיה המודרנית בעוד הם מחרימים את אותה טכנולוגיה. ביל גייטס הוא אגנוסטיקן, אך הוא מקדיש את עושרו כדי לשמור על חיי ילדים שנולדו במדינות באפריקה שבהן כולם מאמינים אדוקים. החמאס מקיים מדינת הלכה מוסלמית זעירה בעזה, שבה שיעורי לידה עצומים. מה מאפשר לה לשרוד? תרומותיהם של אירופים חילוניים וכללי אספקה הומניטריים שכופה בית משפט עליון חילוני על האויב הציוני.

גם את משבר הפליטים הגדול באירופה אפשר לראות כסוג של טפילות. הדתיות האדוקה של תושבי סוריה החריבה את ארצם, והפכה אותם לשבויים בין פלגים שונים במלחמת ג'יהאד. מצד אחד הפלגים הסונים הקיצוניים, ומצד שני חיזבאללה ואירן. כדי שיוכלו להמשיך לחיות, להתרבות, לשגשג ולהעביר הלאה את הגנים הדתיים שלהם, הם פונים לאירופה החילונית שבה יוכלו לחיות בשלווה.

החרדים בארץ מבססים את קיומם על סירוב לשרת בצבא, על הסתגרות בחינוך נטול לימודי ליבה ועל קבלת קצבאות רווחה שמספק להם הרוב הלא חרדי. זה אינו מתכון סביר להישרדות בטווח הארוך. קשה לדמיין אותם ממשיכים בדרכם הנוכחית וגדלים באותו קצב. החרדים בארה"ב הם לכאורה סיפור אחר. לפי המחקר האחרון של מכון פיו, יש כ-350 אלף מבוגרים כאלו בארה"ב (מה שאומר שיש לפחות פי שניים נפשות, אם כוללים ילדים). על פי מכון פיו, רמת ההכנסה של חרדים בארה"ב זהה לזו של שאר היהודים. סביר להניח שבעיות של דיור ותעסוקה יהיו פחות משמעותיות עבור החרדים שם מאשר בארץ, כמיעוט קטן בתוך מדינה כה גדולה ובשל העדר חובת גיוס. אין שום סיבה באופק להניח שלא יוכלו להכפיל את עצמם בעוד דור, ולאחר מכן להמשיך ולהכפיל את עצמם. כך גם יגדל כוחם הפוליטי – ייתכן שעוד במאה הנוכחית ייוצר מצב שבו האלקטורים של מדינת ניו יורק ילכו בהכרח למי שהקהילה החרדית תרצה ביקרו. לתשומת לב אלו שמספידים את השפעתה הפוליטית של יהדות אמריקה.

אבל אפילו בארה"ב חלק מהחרדים עושים שימוש טפילי בקצבאות המדינה. קריית יואל, עירם של חסידי סאטמר, היא העיר הענייה בארצות הברית כולה, מה שמבטיח שפע תלושי מזון פדרליים. באחד ממחוזות מדינת ניו יורק השתלטו החרדים, באמצעות הצבעה דמוקרטית, על ועד בתי הספר, והתחילו לעסוק בקומבינות שמטרתן העברת תקציבים מבתי ספר ציבוריים שבהם לומדים בעיקר שחורים, לבתי ספר משלהם, שפורמלית אמורים להיות לא מתוקצבים ציבורית בשל הפרדת הדת מהמדינה בארה"ב. לרוע מזלם של החרדים, התקשורת שמה לב למה שהם מעוללים, ובית המחוקקים של מדינת ניו יורק החליט להתערב.

הדמוקרטיה

מעבר לשאלות על טפילות, עולות שאלות על דמוקרטיה: אם הדמוגרפיה מבטיחה בסופו של דבר השתלטות של הדתיים, ובפרט הקיצוניים שבהם, על כל מערכת דמוקרטית, ומצד שני, אם הדת מטבעה, לפחות בגרסאותיה הקיצוניות, אינה ידידותית במיוחד לדמוקרטיה, דבר זה עלול להפוך בעתיד את הדמוקרטיה לרעיון בלתי סביר בעליל. המודל המצרי שבו צבא הנשען על אליטה חילונית היטיב עם ארצו כאשר הדיח נשיא דתי אדוק שנבחר בבחירות דמוקרטיות יכול לחזור בעוד ארצות. במידה מסוימת ארצות הברית כבר מקיימת מודל זה. הקונגרס של ארה"ב ובית המשפט העליון של ארה"ב עיקרו את היכולת של מדינות הדרום הנוצריות מאוד והגזעניות מאוד לעשות כרצונן במיעוטיהן.

אפשר לטעון שהדת תיחלש בשל הישגי הטכנולוגיה. יש מי שמאמין ברצינות שאנו לא רחוקים מהתגברות על המוות ומהעלאה דרמטית באמת של תוחלת החיים. הדת עוזרת בראש ובראשונה להתמודד עם חרדת המוות, ואם יגיעו ימים שבהם הפחד מהמוות יקטן מאוד, סביר להניח שהדת תהיה פחות אטרקטיבית. אבל לי התפתחות כזו נראית רחוקה מאוד.