נהגת המונית שמסרבת לזוז

תארו לעצמכם שעליתם על מונית, ולמונית יש נהגת. אתם אומרים לה את יעד הנסיעה והיא מהנהנת. ואז אתם מתיישבים באוטו וממתינים, אבל הנהגת לא עושה שום דבר. המונית לא מתקדמת. "מה קורה?" אתם שואלים בעצבנות וחוזרים על יעד הנסיעה הרצוי. "כן, כן" אומרת הנהגת. אבל כלום. לא קורה שום דבר. המכונית דוממת.
מהצד מגיעה מונית אחרת. הנהג שלה מוריד את החלון ומציע לקחת אתכם. הנהגת שלכם שומעת את הצעתו ומתחלחלת:"לנסוע במהירות ליעד?? איזה חוסר אחריות!"

סיפור המונית הזה הוא משל על התנהגותה של קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל. פלוג מחויבת על פי החלטת הממשלה להביא לשיעור אינפלציה שבין 1% ל-3%, והגישה המקובלת היא שיש לכוון לאמצע טווח זה – כלומר לאינפלציה שנתית שעומדת על 2% (אני חושב שזו גישה שגויה, אבל זה נושא לדיון אחר).
והנה אנו רואים שפלוג לא עושה שום דבר כדי להביא את המשק לאחוז האינפלציה הרצוי. אם האינפלציה נמוכה כפי שהיא היום הרי שיש מגוון כלים להעלותה – הורדה נוספת של הריבית, אפילו לתחום השלילי. קניית מט"ח מסיבית. הקלה כמותית. אבל פלוג לא ממש עושה משהו. גם אם היא נואשת לחלוטין באשר ליכולתה להגיע ליעד, לפחות יכולה הייתה לעודד את המשק להשתמש בשירותיו של אדם אחר שיובילו, שר האוצר. אבל כאשר משה כחלון מגיח ומציע לעודד את הצמיחה במשק (ובטווח הארוך גם את האינפלציה) על ידי הורדת מס, היא נרעשת וזועקת על חוסר האחריות שבהעלאת הגרעון.

פלוג טוענת ששיעור האבטלה נמוך ואינו מצדיק צעדים דרסטיים. אם התעסוקה מלאה, אין עוד את מי להעסיק ולפיכך אין טעם לנסות לשפוך כסף למשק. כל המשאבים כבר מנוצלים. לדעתי זו גישה די אבסורדית. העובדה שכולם, פחות או יותר, מוצאים עבודה לא מעידים שעבודתם היא העבודה האופטימלית המתאימה לכישוריהם. אפילו אם היינו במיתון חריף כמו ב-2009, רק מעטים יחסית היו מובטלים ממש ואלו היו ברובם הלא משכילים. ובכל אופן ברור שבמשק במיתון יש חוסר כללי בתמריצים ליזמות וללקיחת סיכונים שמשפיע על כולם, גם על אלו שמועסקים בתפקידים טובים. גם הם היו יכולים לקבל שכר גבוה יותר והצעות עבודה אטרקטיביות יותר במשק המצוי בצמיחה.
אבטלה היא מדד גס. כשמסתכלים רק על אבטלה, אם מגיע עולה חדש פרופסור מרוסיה ומוצאים לו עבודה כמנקה רחובות, זה משביע רצון ממש כמו העסקתו כמנהל הטכנולוגי של סטרטאפ. בשני המקרים העולה לא מובטל. האבטלה הנמוכה היא הישג יפה לכלכלת ישראל, אבל האינפלציה האפסית מעידה שמשאבי המשק לא מנוצלים ושנדרשת זרימה מוגברת של כסף כדי שהצרכנים יוכלו לקנות מה שחשקה נפשם, והמועסקים ינצלו את מלוא כישוריהם. סירובה העקבי של פלוג לפעול בכיוון המתחייב מהנתונים בשטח לא מחולל אסון – המשק יציב בסך הכול, אבל הוא פוגע קצת בכל אחד מהאזרחים שיכול היה להרוויח יותר, לצרוך יותר ולחסוך יותר עם מדיניות נכונה יותר מצידה.