הוונו לי את מה שאני רוצה לשמוע

לפני כמה שנים ניטש מאבק על כספי קורבנות השואה שנותרו בבנקים בישראל. קורא העיתונים הנאיבי ששמע על הוויכוח, בוודאי דמיין לעצמו כספת עמוסה מטילי זהב, שייכת לאנשים שנספו באושוויץ, שבנק לאומי בחמדנותו חסרת הבושה מסרב לפתוח ולהושיט תכולתה ליורשים החוקיים, או לחילופין חשבון בנק ידוע ומוגדר שאפשר להוציא לגביו דף פעולות אחרונות ולראות כמה הוא שמן אחרי שבעים שנה של צבירת ריביות. בפועל הדברים ממש לא היו כך. חשבונות הבנק של ניצולי השואה התפוגגו להם לפני עשרות שנים יחד עם האינפלציה. איש הרי לא ביקש להפעיל בהן תוכניות חיסכון או הצמדה.   לפיכך כאשר רואי החשבון ניגשו לשאלה כמה צריכים לקבל יורשי קורבנות השואה, בעצם היו צריכים לתת מענה לשאלה שאין לה תשובה חד משמעית: בעולם שבו היו נוהגים כלפי ניצולי השואה בהגינות, מותירים את חשבונתיהם בשלמותם ומעניקים להם ריבית על הכסף לאורך שנים, מה היה גובה הריבית? כל מספר קובע. הרי אפשר היה לטעון שמכיוון שכל קורבן שואה יכול היה לנצל תיאורטית את כספו כדי להשקיע במניות בבורסה, צריך לתת לעזבונות הנספים את התשואה הבורסאית לאורך שנים, בערך 7% ריאלית. אבל החלטה כזו הייתה רעה לבנקים שהיו מתקשים לעמוד בשיעור כזה של פיצוי.  בפועל החליטה הוועדה שבדקה את הנושא שיש להעניק פיצויים לפי הנחת ריבית צמודה למדד של 3%-4% (השיעור המדויק נקבע כתלוי בנסיבות ספציפיות). אבל למה דווקא שיעורים אלו? שרירותי למדי. כנראה שזה היה שיעור הריבית שיעניק סכום מכובד מצד אחד, ומצד שני לא יסכן את הבנקאות הישראלית. מי שרוצה להאמין שהבנקים הם גזלנים חסרי לב, פשוט יכול להחליט שהם היו צריכים לתת תשואה של 6% או 7% על הכספים שקורבנות השואה הותירו, ולטעון שכל דבר פחות מזה הוא שוד לאור יום.

זו דוגמה אחת לעיקרון חשוב – גידול מעריכי לאורך שנים רבות מביא לתוצאה שעומדת על מספר עצום. אם משנים קצת את אחוז הגידול השנתי, משנים בצורה דרמטית את התוצאה הסופית. מכיוון שהרבה פעמים אין סיבה משכנעת לנקוב באחוז גידול שנתי כזה ולא אחר, מי שמשחק קצת עם המספרים יכול להגיע לאיזו מסקנה שירצה. זה נכון גם לגבי ויכוחים דמוגרפיים, שגם בהם הנידון הוא גידול מעריכי.

נזכרתי בסוגייה הזו כשקראתי על נייר עמדה שהוציא המרכז הבינתחומי בסוגיית הגז הטבעי. בנייר זה הממשלה נדרשה לייצא כמה שיותר גז, ולא להותיר שום דבר באדמה. המחברים נימקו את עמדתם בצורה פשוטה – חברות מוכנות להיכנס לפרויקטים של אנרגיה רק על בסיס תשואה שנתית מינימלית של 8%. כלומר זו התשואה שעליה אפשר לבנות כשמשקיעים בחברות אנרגיה. אז למה לממשלה להותיר את הגז באדמה. פשוט תייצא אותו ותשקיע את הכסף בחברות אנרגיה בעולם, והיא צפויה לתשואה של 8%. תשואה מעולה כזו בטח תניב תוצאות טובות יותר למשק, בכל תסריט סביר שהוא, מאשר הותרת הגז קבור בעומק התת ימי. המסמך נשמע חכם, מפורט ורציני, אבל בסופו של דבר כולו מסתמך על בחירה שרירותית במספר מסוים ולא אחר. אפשר לחשוף את הבלוף כשמעלים את השאלה, אם ניקח את המספר המדהים ברצינות, למה שבנק ישראל לא ישקיע את כל יתרות המט"ח העצומות שלו, או לפחות את רובן, במניות חברות אנרגיה? יותר מכך, למה שהמדינה לא תגייס חוב בריבית נמוכה ותנצל אותו להשקיע בחברות האנרגיה בעולם? ואם חברות אנרגיה מסוכנות מדי, למה שלא תגייס חוב ותשקיע אותו במדד הדאו ג'ונס שגם הוא הניב תשואה שקרובה ל-7% לאורך שנים? אני עצמי מאמין גדול בהשקעה של חלק מיתרות המט"ח של בנק ישראל במניות, אבל בוודאי שלא הייתי מחיל את ההיגיון הזה, השקעה בסיכון גבוה במה שאמור לתת את התשואה הגבוהה ביותר, בצורה קיצונית וגורפת. הנחה מראש של אחוזי תשואה היא שרירותית ויכולה לשרת את מי שרוצה להגיע למסקנות שמראש היו המסקנות שקסמו לו. זכרו זאת בפעם הבאה שתשמעו על ניתוח כלכלי מאלף כלשהו, שמתבסס על הנחה מראש של שיעורי ריבית, מה שמכונה היוון.