נבירה בכתבי הקודש של דת המספרים

החלטתם של כחלון ונתניהו לנצל את עודפי גביית המס ולהוריד את המע"מ ואת מס החברות ראויה לכל שבח. במקום להוריד את הכובע, מירב ארלוזורוב מעיתון דה מרקר פתחה בשצף קצף של ביקורת, רובה בשם כל מיני יעדים מספריים שעלולים שלא להתגשם בשל ההחלטה, כאילו יעדים מספריים אלו הם תורה אלוהית. הנה לקט מדבריה של ארלוזורוב בתוספת חוות דעתי.

הגירעון עלול היה להיות גדול יותר, ורק עודפי גביית המסים מאפשרים לו כנראה להתכנס אל תוך הגבול העליון של 2.9% – גבול שנחשב גבוה, ושלא רצוי שמדינה צומחת תגיע אליו.

זו אותה אמונה טפלה – הרעיון שאפשר לקבוע לאחוז הגרעון הרצוי מספר מוחלט (ועוד עם ספרה אחרי הנקודה!) שתקף לכל המדינות הצומחות בכל הנסיבות שהן ביחס לתוצר שלהן. הרי התוצר עצמו הוא  מושג חשבונאי מעורפל שלא כל כך מזמן עבר טלטלה עזה והשתנה שינוי רציני, והוא רחוק מלהקיף כול. ארלוזורוב מלינה על החפיפיות והשטחיות של כחלון, אבל עצם ההיאחזות של עיתונאי כלכלה במונחים כמו 2.9% יחס גרעון לתוצר הוא שיא החפיפיות השטחית.  אפשר לתהות למה ארלוזורוב צריכה להיאחז במספרים מתים, קלושים ושטחיים כל כך, בזמן שיש לה שוק חופשי חי ובועט שמדי דקה בדקה נותן תמחורים לחוב של ישראל, וחוב זה מתומחר כיום ברמת סיכון אפסית ובאותה ריבית בערך כמו זו על החוב האמריקני. האם ארלוזורוב באמת מאמינה שבעקבות הכרזת כחלון ייתקפו השווקים בפאניקה והריביות יזנקו? ואם לא, מה נותן לה את הביטחון שהיא צודקת בהיאחזותה בנתון מספרי קלוש כזה או אחר, בעוד שמגלגלי המיליארדים בשווקים שלא יתרגשו בכלל בתחילת המסחר בשבוע הבא, טועים?

הדבר המסוכן ביותר שמדינה יכולה לעשות הוא להיקלע למשבר עם תקציב גירעוני, כי אז מאגר תחמושת ההגנה שלה הוא דל מאוד.

לידיעת מירב ארלוזורוב, בשיא המשבר הפיננסי ב-2009 הייתה יפן עם 200% יחס חוב לתוצר (פי שלושה מבישראל) ועם כמעט 6% אבטלה, מספר שבמונחים יפניים הוא עצום. מאז החוב רק גדל, אבל זה לא הפריע ליפן להתמודד יפה עם המשבר, לא פחות מכל מדינה אחרת, וכיום האבטלה בה ירדה מתחת ל-3.5%. למעשה איני מכיר שום דוגמה למדינה שבגלל תקציב גרעוני התקשתה להתמודד עם משבר כלשהו, כל עוד כמובן הגרעון נקוב במטבע הפנימי ולא במט"ח או במטילי זהב (שזה באמת צרות צרורות).

אפשר גם לדאוג להפחתת מסים מתמשכת לאורך שנים – באמצעות הפחתת החוב, דבר שמביא להפחתת תשלומי הריבית ולשחרור מקורות עצומים למשק. הפחתת החוב מאז 2002 חסכה לישראל הוצאות ריבית של 40 מיליארד שקל בשנה (בשנה!), חיסכון גבוה פי שבעה מזה שמתכנן שר האוצר להחזיר עתה לציבור באמצעות הפחתת מיסים.

קשה לחשוב על בזבוז גדול יותר של הכסף מאשר להחזיר בו חוב בנסיבות הנוכחיות. ישראל משלמת כיום על החוב ריבית שקרובה מאוד לאינפלציה, ואולי אף נמוכה ממנה. אם כך העלות של החוב היא אפסית ואולי אפילו ניתן לומר שהעלות היא שלילית מבחינה ריאלית (תסתכלו למשל על תשואת אג"ח מדדית ל-2018 – היא שלילית!). כלומר ניתן להגדיל את הכנסות המדינה פשוט על ידי לקיחת חובות מתוך הנחה שיישחקו כי הריבית תהיה נמוכה מהאינפלציה.

אבל גם אם מסתכלים על תקופות שבהן הריבית הייתה גבוהה יותר, קשה להתלהב מהפחתת הוצאות הריבית השקלית. ישראל אמנם חסכה הוצאות ריבית, אבל למי בדיוק היא הייתה משלמת את הריבית? לפנסיונרים שלה, לחוסכים שלה, למשקיעים בה. אם אתם פותחים את מסוף הבנק ומסתכלים בעצב על תיק האג"חים הסטטי, תתקשו להתלהב מצהלתה של מירב ארלוזורוב על כך שהכסף נשאר בקופת המדינה ולא מגיע אליכם לחשבון. בפרט הקפיטליסט שמאמין שעדיף שכסף יגיע ישירות לאזרחים מאשר יחולק בידי משרדי הממשלה, לא צריך להתלהב מכך שהממשלה מפסיקה לחלק ריבית לאזרחים ובמקום זאת מותירה את הכסף אצלה.

לשר האוצר, ולראש הממשלה לצידו, אצה הדרך להשיג כותרת. ולא, שלא נבלבל אותם עם הנתונים

ולמירב ארלוזורוב אצה הדרך לשמש כשופר נאמן לקלישאות של נערי האוצר במקום להסתכל על הנתונים היבשים עם מעט יותר עומק ופרספקטיבה.