בין בולטימור לכיכר רבין

כששמעתי אתמול ששגרירות ארה"ב מזהירה אזרחים אמריקניים שלא להתקרב למוקדי ההפגנות של העדה האתיופית, זה היה נראה לי די מופרך. השלכה של האמריקניים מבולטימור אל תל אביב שנובעת מחוסר הבנה של ההבדלים היסודיים. המציאות האלימה והפרועה בשטח הראתה שאולי היה משהו בדבריהם ובכל אופן השוני מהותי.

מעמדם של האתיופים בארץ אינו דומה לזה של השחורים בארצות הברית. שתי הקבוצות עניות, פחות משכילות, סובלות מאלימות שוטרים, יש בקרבן שיעור פשיעה גבוה (אצל האתיופים בארץ – בעיקר אצל הנוער). אולם ההבדל גדול – האתיופים כלולים עמוק בתוך הלאומיות הישראלית, בעוד שהשחורים נותרו במידה מסוימת מרוחקים מאמריקה ומערכיה. עד כדי כך שגם כשיש נשיא שחור, רבים ממתנגדיו משוכנעים שבתוך לבו הוא מנוכר לחלוטין לערכיה של המדינה אותה הוא מנהיג.  להבדלים אלו יש שורש היסטורי ותרבותי ברור. השחורים בארה"ב הובאו כעבדים על ידי קבוצת הרוב הלבנה מתוך כוונה לניצול אכזרי. האתיופים הגיעו במבצע צבאי הירואי שנועד להביאם לארץ כיסופיהם, כחלק ממשימת הגאולה של הציונות. השחורים בארה"ב מצויים בברית פוליטית לא טבעית עם האליטות הלבנות הליברליות בתוך האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. האתיופים בארץ מצביעים לימין, על רקע זהותם הלאומית והדתית הדומיננטית. ובאמת בימין תמיד הייתה תמיכה חזקה בהעלאת האתיופים, מן הסתם הרבה מתוך תחושה שהם מחזקים את הדמוגרפיה היהודית מול הערבים.

כששמעתי את דוברי העדה, חשתי במילים של חלקם משהו שכנראה פחות שכיח אצל השחורים באמריקה – לא סתם קריאה לשוויון זכויות כולל במדינה, אלא תחושה שצריכים להתייחס אליהם כמו אל בני קבוצת הרוב היהודית. הם יהודים בעלי זיקה חזקה למסורת, הם ממלאים את שורות היחידות הקרביות. הם לא רק קבוצת מיעוט שצריכה להיות שוות זכויות במדינה, הם המדינה.

אלו דברים שגם אחרי שזיכרון הבקבוקים המנופצים והשוטרים המדממים יידהה, יישארו בתוקפם. אצל היהודים בארץ, ממצביעי ש"ס ועד מצביעי יש עתיד, ממצביעי הבית היהודי ועד מצביעי מרצ, יש רצון טוב בסיסי כלפי האתיופים ואף התפעמות מהשתלבותם. כמו שאמר הרמטכ"ל הקודם בני גנץ: "כל פעם שאני פוגש חיילים אתיופיים אני מתרגש מחדש".  אולי אנו בני מזל באיזשהו אופן על כך שאנחנו מצויים תחת איום, שהשאלה מספר אחת על סדר היום תמיד תעסוק בהתמודדות עם הערבים, שהקיום כאן אינו מובן מאליו, שיש פה מיעוט ערבי שנציגיו מרגיזים אותנו בעוינותם למדינה. הרי מה מאחד את האתיופים יחד עם חרדים, עולים מרוסיה, אשכנזים אליטיסטים ובני עדות המזרח, אם לא תחושה של זהות אחת מול אויב משותף. הכבשים צריכות להתאגד מול הזאבים של השכונה. ומנגד, בעולם שבו זאב היה גר עם כבש, איזו מלחמת עולם הייתה עלולה לפרוץ בתוך הכבשים, בין אלו עם הקרניים לבין אלו שבלעדיהן, בין ההולנדיות לבין האסייאתיות.