מפחידני הגרעון מכים שוב

נתניהו חתם על הסכמים קואליציוניים נדיבים ביותר עם שותפיו החרדים. אפשר לתקוף הסכמים אלו מבחינות רבות – הם מחזירים אחורה את המצב מבחינת חובת השירות הצבאי לתלמידי ישיבות. הם נותנים תמריצים להולדת ילדים כדרך פרנסה. הם מממנים מוסדות השכלה שמותירים את חניכיהם נבערים, ונבערותם מסכנת את עתידה הכלכלי והטכנולוגי של המדינה.

אולם חלק מהפרשנים הכלכליים בוחרים לתקוף את ההסכמים האלו גם או בעיקר על מה שמאוד טוב בהם – על כך שהם משחררים כסף למשק וכך מעלים את הגרעון. שוב חוזרת אותה טענה מטופשת כאילו הגרעון שיגרמו לו ההסכמים הקואליציוניים מהווה איזה אסון נורא עבור הדורות הבאים. טיעונים אלו הם שגויים ואינם מבוססים על שום דבר, אלא על אינטואיציה שקרית.  הרי בכל תקציב מדינה יש גרעון, ונשאר רק להתווכח מה יהיה גודלו. משום מה החליטו כמה אנשים שהגרעון המקסימלי הסביר הוא 2%-3%. בעיני מירב ארלוזורוב ודומיה ההחלטה השרירותית הזו הפכה לאיזו דת נוקשה שאין לסטות ממנה. האמת היא שכמו בכל דבר בעולם לא ניתן להסתמך על איזשהו מספר שרירותי שמישהו החליט עליו פעם בנסיבות אחרות לגמרי ולדבוק בו כמו באמונה טפלה. הגרעון צריך להיות תנודתי בהתחשב בנסיבות ובעיקר בשיעור הריבית. בשיעור ריבית כל כך נמוך שבו אנחנו מצויים כיום, הסכנה היחידה שמעלה הגרעון – צורך בהעלאת ריבית – אינה סכנה אלא תקווה. הריבית כיום נמוכה מדי ומנפחת בועות. לפיכך אפשר לאמוד שהגרעון צריך להיות גבוה משמעותית משיעורו הרגיל וכך יתרום להשבת הריבית לשיעור נורמלי יותר. גרעון של 4% או 5% בוודאי אינו מילה גסה.

כולם מסכימים היום שנתניהו התנהל כשר אוצר נחוש בקיצוציו ב-2003, אבל שוכחים מה הייתה הריבית אז כאשר נכנס לתפקידו. הריבית הייתה 9%. קיצוציו של נתניהו אפשרו לה לרדת במהירות מדהימה, וכך סללו את הדרך להתאוששות המשק. אבל אין לריבית לאן לרדת היום. קיצוצים יחוללו רק נזק, ולא יניבו שום תועלת. זה זמן ההרחבה התקציבית.