תרגיל מחשבה להבין מדוע אי שוויון אינו בעיה

קשה לעמוד מול שטיפת המוח התקשורתית שמנסה לשכנע שאי שוויון הוא בעיה עצומה בחברה שלנו. אם התקשורת הייתה מצביעה בעיקר על אי השוויון בין המעמד הבינוני גבוה לבין העניים, היה בדבריה אמת. ברור שהחיים בדרום תל אביב למשל נעימים פחות מאלו שבצפונה. למשל ברור שרק העניים הדרום תל אביבים צריכים להתמודד עם השלכות ההסתננות האפריקאית. זהו אי שוויון זועק. באותו אופן ברור שיש הבדל בין תנאי החיים של מי שיכול להרשות לעצמו לטוס לחו"ל עם משפחתו לפחות פעם בשנה לבין מי שלא. בין מי שיכול להרשות לעצמו טיפולי שיניים טובים לילדיו לבין מי שלא.

אבל אי השוויון מסוג זה אינו מעניין כל כך את התקשורת. ראשית משום שהכותבים בתקשורת וסביבתם החברתית נמצאים בצד הגבוה של אי השוויון הזה ולכן לא נעים להם לדון בו. שנית, ברור לכל בר דעת, או אף מי שאינו כל כך בר דעת, אפילו אם הוא שלי יחימוביץ', שהמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להילחם במיליון האזרחים שלה היותר מצליחים והמוכשרים יותר והרבה יותר נוח למקד את האש באחוזון או באלפיון העליון.

אולם אי השוויון בין  העשירים שבטופ לבין כל השאר אינו בעיה גדולה, לא משנה בכמה גליונות אקסל ינופפו עיתונאי כלכלה סוציאליסטים בתוכניות כלכלה סוציאליסטיות. אפשר להוכיח זאת בתרגיל מחשבה פשוט: חשבו על האנשים שאתם מכירים ועל מקומות העבודה שלהם. כמה מהם מקדישים את חייהם המקצועיים לסיפוק הצריכה של העשירים ביותר? לדעתי מעטים מאוד, אם בכלל. יכול להיות שיש מי שחוג מכריו מורכב מטייסים של מטוסים פרטיים, דיילים במחלקות ראשונות, נותני שירות של אמריקן אקספרס פלטינום, שפים במסעדת מול ים. אבל זה נדיר. דהיינו המלחמה בעשירים שבטופ לא תניב כלום, גם אם תסתיים בניצחון מוחץ, מאחר שהמשאבים שיתפנו, העובדים שמספקים שירותים רק או בעיקר לעשירים ביותר, הם מעטים וחסרי משמעות. אין מספר עצום של מכיני ומגישי מזון שיתפנו למשל כי גם המיליונרים מוגבלים בידי תכולת הקיבה שלהם ואינם דורשים כמויות עצומות של מזון להשבעתה. למען האמת בדרך כלל הם רזים יותר מהעניים.

כשמדברים על צריכת משאבים כדוגמת נפט וקרקע, ייתכן שיש דוגמאות לבזבוז קיצוני בידי עשירים כגון מגורים באחוזות ענק, טיסות במטוסים פרטיים והותרת דירות רפאים במרכזי הערים.  ניתן להתמודד עם תופעות אלו על ידי מיסוי גבוה ספציפי בתחומים אלו, ובכל מקרה גם כאן לא מדובר במשאבים שהתפנותם תשנה שינוי עצום. הרי לא נפתור את מצוקת הדיור על ידי תכנון מחדש של סביון או ארסוף. לכל היותר אפשר לייעץ לעיריית ירושלים להקשות על יהודים אמריקניים שמותירים דירות ריקות ברחביה.

הבעיה האמיתית במלחמה באי השוויון היא שהיא מעוותת מערכות תמריצים ולכן תעצים את הבעיה שבה כביכול היא נאבקת – מצב שבו משאבים, בעיקר משאבים אנושיים, מוקצים רק לצרכיהם של העשירים ביותר. ניקח לדוגמה את מס הירושה שבו חושק שר האוצר המיועד כחלון. האם למישהו יש ספק שרעיון כזה יכול להטות את נתיב החיים המקצועי של לא מעט אנשים מוכשרים ומבריקים. במקום לעסוק במשהו שיועיל לאנושות בכללותה, הם יקדישו חייהם לתכנוני מס עקרים כרואי חשבון וכעורכי דין של האלפיון העליון. איני פוסל מיסוי על עשירים שבא לפתור בעיית תפוסת משאבים ספציפית, כמו דוגמת דירות הרפאים במרכזי הערים, אבל על פי רוב במלחמה באי שוויון התרופה המוצעת גרועה בהרבה מהמחלה.