החזון הדו לאומי מתחזק, המציאות הדו לאומית נחלשת

התפרסם ראיון מאוד מעניין עם כתב השטחים אוהד חמו, עם התייחסות נרחבת לאפשרות העתיד הדו לאומי, שדנו בה כבר בארוכה על רקע אזהרותיו של עמוס עוז שנכדינו יחיו במדינה ערבית .

בראיון יש מסרים סותרים.
מצד אחד חמו אומר:

אין פעם אחת שאני מדבר עם פלסטינים ולא שומע את הפתרון הזה [הדו לאומי]. אנשים בגילי עם שלושה־ארבעה ילדים אומרים, 'אנחנו רוצים להיות כמוך, לא יותר ממך ולא פחות ממך, אנחנו רוצים להיות שווי זכויות לך'. עכשיו, יותר מזה, אופציית המדינה הדו־לאומית פופולרית לא רק ברחוב, אלא גם בקרב האליטה האינטלקטואלית — דוקטורים, פרופסורים, אקדמאים. מבחינתם מדובר בעניין דטרמיניסטי. לדעתם בעוד כמה שנים למדינת ישראל פשוט לא תהיה אפשרות אחרת. אנחנו נהיה מעורבים יותר מדי אחד בשני, הגדרות ייפלו, ולישראל לא תהיה ברירה אלא בעצם לקבל את הפלסטינים כשווי זכויות. מדינה דו־לאומית — הסיוט הגדול של הציונות. הפלסטינים רוצים ומאמינים בזה.

בפועל הוא מספר שהמציאות היא הכי פחות דו לאומית מאי פעם בפועל ובשטח:

מה שאני כן רואה בשנים האחרונות זה את הדור שלא ידע את יוסף. דור צעיר, הרבה יותר שונא מאשר הדור שלפניו. דור שלא מכיר אותנו, שלא דובר עברית, שנולד למציאות שבה יש גדר הפרדה ושבה היהודים נמצאים בצד השני. הם פשוט לא מכירים אותנו. הרבה פעמים אני נכנס ומגיע למקומות שבהם אני באמת ובתמים הישראלי הראשון שהם ראו.

הניגוד הוא מעניין. מבחינת החזון – רעיון המדינה הדו לאומית זוכה לפריחה. אם פעם רק מועמר קדאפי חזה מדינה אחת שבה לישראלים ולפלסטינים יש זכויות שוות, עכשיו הרעיון מקבל התייחסות אוהדת גם בחוגי הימין הישראלי. אחת התומכות הבולטות היא חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ואפשר אפוא לדבר על חזון קדאפי-חוטובלי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן יש הבדלי דגשים. הפרלמנט המשותף שחזה קדאפי בעיני רוחו היה מקבל את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים. הפרלמנט המשותף שחוזה חוטובלי בעיני רוחה לא יעשה זאת, אם כי היא הרי אינה יכולה להיות בטוחה באשר לכך ובאשר להשלכות ארוכות הטווח של הוספת עשרות ח"כים ערביים לכנסת.

אולם על אף פריחת החזון הדו-לאומי, מבחינת המציאות, המציאות היא פחות דו לאומית מאי פעם. המחיר הביטחוני ששולם על הסכם אוסלו ועל ההתנתקות היה נורא ואיום, אבל בפועל הם הניבו הישג אסטרטגי גדול לישראל – הפרדה ממשית בין יהודים לפלסטינים. העובדה שנערים פלסטינים גדלים מבלי לראות ישראלים היא חיובית בסופו של דבר. יכול להיות שמלחמה שהיינו משלמים עליה ב-1,500 קורבנות, המחיר ששולם על תהליך אוסלו, ומניבה הישג אסטרטגי כזה הייתה יכולה להיחשב הצלחה, עם כל הכאב.   נכון שגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון שמחוץ לגדר (ומחוץ לגוש אריאל) עדיין מהווים בעיה קשה ומסכנים אותנו במציאות דו לאומית. אבל יש לזכור שמספר תושביהם הוא רק 70 אלף איש. אף שתוכנית ההתכנסות של אולמרט מלפני עשר שנים לא עלתה יפה, וחבל שכך – ההיגיון שמאחוריה עדיין בתוקף. מתישהו המתנחלים בהתנחלויות המבודדות יצטרכו לעבור למקום אחר. למרות הקושי לקלוט כזה מספר של מפונים, בסך הכול מדובר במניין העולים במשך שלוש שנים (בקצב העלייה הנוכחי). לא אתגר שבגינו נשתגע ונלך לספח שני מיליון פלסטינים.