אין צמיחה ללא פיטורים

שלי יחימוביץ' מרימה קול צעקה מול הפיטורים המתוכננים בבנק הפועלים ומנגידה אותם לעומת רצונה של שרי אריסון להכריז על "יום מעשים טובים". אבל הניגוד קיים רק במוחה הקומוניסטי של יחימוביץ'. אדרבה, אם בנק הפועלים היה מוותר על נשק הפיטורים, הוא היה מוותר על אחד מהכלים החיוניים ביותר בשירות הקפיטליזם והצמיחה. וזה לא היה מעשה טוב. זה היה מעשה רע מאוד. בלי צמיחה אין תרופות חדשות, אין מכוניות יותר בטוחות, אין נשק חדיש להגנה על המדינה, אין תקציב מוגדל לעזור לחלשים, והמוני אנשים חכמים ומוצלחים היו נפרדים מאיתנו לצמיתות ונוסעים לחפש הזדמנויות בחו"ל כפי שהיה בארץ עד שנות השמונים ועד הגעת מה שמכונה בתיעוב בעיתונות הסוציאליסטית "העידן הנאו ליברלי".

מדוע פיטורים כל כך חיוניים לצמיחה? כדי להבין זאת צריך לקלוט שבמוקד הרצון לצמיחה עומד מעין פרדוקס. מצד אחד אנחנו רוצים שכל מוצר יילך ויוזל עם השנים. מצד שני אנחנו רוצים שהמשכורות הממוצעות יגדלו. איך אפשר להוזיל עלות של מוצר בזמן שאנחנו מגדילים את המשכורת של מי שעושה אותו? האם אין זו סתירה מיניה וביה?  לא ממש. יש פיתרון – אם נקצה פחות עובדים לייצור כל יחידת מוצר, נוכל גם להגדיל את משכורתם וגם להוזיל את המוצר. אבל כדי לחולל את התהליך הזה, שרק הוא מאפשר צמיחה, צריך להיפרד כל הזמן מחלק מהעובדים. בעולם אידיאלי אפשר היה להיפרד מהם על ידי שליחתם לאגף אחר בחברה שיהיה עסוק ברעיונות יצירתיים חדשים, או על ידי איחולי דרך צלחה כשימצאו עבודה בשכר גבוה יותר. אבל במציאות של הבנקים שבה הסכמים עם ועדים חזקים מבטיחים קביעות ועלייה מתמדת בשכר, העובדים לא כל כך ששים להיפרד בעצמם. לפעמים אין מנוס מלשלחם לשלום.

אני מזדהה עם החשש ועוגמת הנפש של המפוטרים ומשפחותיהם, ומובן שמאוד לא הייתי רוצה להיות מפוטר בעצמי. אבל צריך להגיד את האמת גם אם היא לא פופוליסטית. קיומו של מנגנון שמאפשר לפטר הוא דבר טוב וחיוני. גם אם יהיה זה גס רוח לחגוג פיטורים ב"יום המעשים הטובים", הרי שבתמונה הכוללת הם מועילים לחברה מן הסתם הרבה יותר מכל דבר אחר שנחגג בו.