עמוס עוז לא נמצא בפרטים הקטנים

עמוס עוז נשא דברים חשובים בכנס במכון לביטחון לאומי בחודש שעבר – משהו שהוא יותר מלקט אמרות שמאל בנאליות, והדברים פורסמו עכשיו גם במאמר בעיתון הארץ. באמת מניפסט חשוב, אפילו בעל ערך היסטורי, על האסטרטגיה המדינית והביטחונית שעל ישראל לאמץ לטעמו. בעיקר הדברים אמנם עוז חוזר בסך הכול על טענה ידועה ומרכזית בחוגי השמאל והמרכז – הסכנה בכך שאם לא נתגרש מהפלסטינים, בעתיד תהפוך ישראל למדינה ערבית, אך מנסח אותה בנימה מרשימה של בהירות ושכנוע.

מצד אחד, עוז צודק לחלוטין. מציאות דו לאומית היא הסכנה הגדולה מכולן. ישראל תוכל להתגבר על סכנות ביטחוניות קשות, כפי שהיא מתמודדת עם שלטון חמאס בעזה ושלטון חיזבאללה בדרום לבנון וכפי שהתגברה על פיגועי האוטובוסים והמסעדות, אך לא תוכל להתמודד עם מצב שבו העיקר חסר מן הספר – אין רוב יהודי מוצק במדינה. המשיחים של הניצחון הדמוגרפי היהודי מדברים הבל כשהם מתפארים בילודה היהודית שמגמדת את הילודה הפלסטינית. כפי שהסברתי בפוסט אחר, לא ניתן לסכן את עצם קיומה של הציונות על סמך נתוני נגזרת שנייה דמוגרפיים, וגם אם האופטימיים צודקים, יכולים לחלוף מאה שנה או מאתיים שנה עד שניתן יהיה לבסס פיתרון מדיני סביר על סמך יתרון הילודה היהודית, ואין לנו את הזמן הזה.

המסקנה הברורה מסכנת המדינה הדו לאומית היא שבניית התנחלויות מחוץ לגושים הגדולים היא חוסר אחריות מוחלט, אולם לעוז, כמו לשמאל הישראלי, יש מסקנה יותר גורפת – הוא קורא לפתרון בדמות הקמת מדינה פלסטינית כאן ועכשיו. אך אגב כך הוא בז לפרטים הקטנים. כאילו מה לאיש חזון, לסופר ראוי לנובל ולפרטים זניחים. יבואו טילים מקלקיליה? יכולים לבוא גם טילים מפקיסטן, הוא כותב, והרי לא נכבוש כל מקום שיש ממנו טילים. אבל אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, ולימוד שקדני של הפרטים הקטנים אומר שיש הבדל עצום בין סכנת טילים בליסטיים שניתן להרתיע, שניתן ליירט, שניתן לצוד, שעולים כסף רב למשגריהם ושניתן לגבות מחיר כבד מהמדינה שמשגרת אותם לבין רקטות תלולות מסלול שכל פרחח חסר אחריות בשטחים יוכל לשגר מרחוק עם טיימר לעבר מטוסים בנתב"ג. אולי תומצא עוד כיפת הברזל המושלמת שתהפוך את החשש ללא רלוונטי, אך היא עוד רחוקה מאוד.

כדי להזהיר מפולחן הר הבית הוא מציין בצדק שזהו המקום שיכול לגרור אותנו לעימות עם כל העולם המוסלמי, אבל שוכח את הצד השני של המטבע – אם הר הבית הוא חומר נפץ כל כך מסוכן, כפי שהוא באמת, צריך לשמור מכל משמר על הסטטוס קוו שם. הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ומחבליה יהיו בעלי גישה חופשית להר הבית, משם יוכלו לרסס את רחבת הכותל, יכולה להעלות בלהבות את המזרח התיכון לא פחות משינוי של הסטטוס קוו לטובת התפילה היהודית.

בנוסף, ובלי קשר רב לעניין המדינה הפלסטינית, אבל כנראה מתוך עוינות כללית לראש הממשלה נתניהו ומשנתו (להבדיל מדברים יפים שדוד גרוסמן אמר בנושא), עוז חש צריך לגמד את עניין הגרעין האיראני, באומרו:

עוד כמה שנים כל מי שירצה בנשק להשמדה המונית, יוכל להשיג אותו. גם כאן, הקבוע צריך להיות עוצמת ההרתעה של ישראל, ואילו יכולותיהם של אויבינו, יכולות גרעיניות ואחרות, הן עניין משתנה, שאינו תלוי בנו בסופו של דבר

מי שבאמת חושב כמו עוז צריך לבנות לעצמו חללית למאדים. המאזן הגרעיני בין שני הגושים בתקופת המלחמה הקרה התקיים על בלימה, ובהחלט אפשר לדמיין תסריטים אלטרנטיביים של קטסטרופה. בעולם שבו דעאש ודומיהם ישיגו את הפצצה אי אפשר יהיה לנהל חיים כלל וכלל, וספק אם ניתן יהיה לשמור על מאזן הרתעה יציב גם עם גורם מטורף מעט פחות כמו המשטר האיראני. בצדק נתניהו מבין שצריך לעשות כל מאמץ ובכל מחיר כדי למנוע את הגעתו של עולם כזה.

עמוס עוז אדם חכם וכותב מבריק, אבל נראה לי שהאסטרטגיה שהוא מתווה היא כמו סימון המטרה אחרי יריית החץ. ראשית הוא שומע לאינטואיציות השמאלניות שלו, התומכות בנסיגה משטחים ובפייסנות כלפי תוקפנים, ולאחר מכן הוא מנסה להסביר מדוע מה שהורו לו האינטואיציות השמאלניות הוא אסטרטגיה טובה. בזה הוא דומה כמובן למתנגדיו המרים מהימין שמתוך אינטואיציות של כיבוש ורצון בעוצמה לאומית קוראים לכבוש ולספח, ובכך בסופו של דבר מגיעים בדרך עקלקלה לחזון נוסח קדאפי על מדינה דו לאומית משותפת ליהודים ולפלסטינים שמשמעותה חורבן הציונות.