הפרדוקס של האליטות השמאלניות

אירועי הימים האחרונים סביב פרס ישראל מביכים אמנם, ומפגינים את נטייתו של ראש הממשלה נתניהו לאבד עשתונות ערב בחירות שבהן מצבו בעייתי. אבל יש בהם גם כמה ניצוצות של עניין. הכי מעניינים הם דבריו של עמוס עוז (בעיניי גדול הסופרים שחיים כיום, אולי לא רק בישראל), וכך אמר עמוס עוז בתגובה לשערוריית הפרס:

שמעתי אתמול את ביבי מסביר שפיטר אחדים משופטי פרס ישראל בספרות בנימוק מעניין ש'יש הרבה מגזרים בחברה שלא מיוצגים בוועדות השופטים של הפרס'. נשמע מאוד דמוקרטי. קרוב ל-70% מהחברה לא קוראים ספרות – אולי 'ישראל היום' כן- אבל לא ספרות. האם בוועדת הפרס צריכים להיות 70% שלא קוראים ספרות מסיבות דמוקרטיות?

אפשר להתווכח על דבריו של עוז, אבל בהתאם למה שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, די בטוח שעקיצתו משקפת אמת – הנוכחות השמאלנית בוועדות הפרס משקפת היטב את העובדה שהאנשים שטורחים לקרוא ספרות איכותית הם אינטליגנטיים, משכילים, ומן הסתם נוטים לשמאל ברובם.  עוז כבר הספיק לקבל תגובות חריפות על דבריו, תגובות שנובעות מההנחה שהאליטה לא אמורה להתגאות בהיותה אליטה ואם תעשה כן הרי היא מתנשאת וחצופה. ספק אם גם בשמאל עצמו הדברים מצטלצלים היטב – על אף היותם אמת לאמיתה. זו נקודה שנוגעת לפרדוקס קשה המצוי במוקד ההשקפה השמאלנית. השקפה זה גורסת שלכל התרבויות צריך להינתן יחס של כבוד ולעתים מגיעה לרלטביזם תרבותי ממש, כאילו הכול יחסי, ואף תרבות לא יכולה לטעון לעליונות על האחרת. בקצרה, תמיד השקפת השמאל מדגישה את השוויון בין בני האדם. וכאן מתעורר הפרדוקס – הרי קיומה של האליטה השמאלנית עצמה, זו שהשוויון בין בני האדם כה חשוב לה, מוכיח בעצמו את ההיפך משוויון. הנה ציבור קטן של אנשים שמשוכנע בהשקפת עולם אחת, נבדל באיכויותיו האינטלקטואליות, ובשל הפער המהותי בינו לבין שאר בני האדם, הוא כל כך מתקשה לגייסם לצידו, אז היכן כאן השוויון?   חוסר השוויון בין בני האדם הוא חרב פיפיות עבור השמאל. מצד אחד הוא עצמו מהווה סתירה מוחלטת לאמונותיו ולהשקפותיו. מצד שני השמאל יכול להתגאות בכך שבתוך כל קבוצה של בני אדם, אלו ששווים יותר מבחינת איכויותיהם האינטלקטואליות והישגיהם המדעיים יהיו אלו שייטו יותר לכיוונו.