המחוברים מחוברים לאירו

דה מרקר כידוע מרבה לתאר את הכלכלה כמאבק בין "המחוברים" לבין אלו שאינם. המחוברים נהנים מקביעות, מכוחם של מונופולים, מוועדי עובדים חזקים, מאוזניים קשובות אצל מקבלי ההחלטות. אלו שאינם מחוברים צריכים להיאבק על מקומם בג'ונגל הקפיטליסטי של הכלכלה התחרותית. מה שמאפיין את דה מרקר ואת עורכו גיא רולניק, ומבדיל אותו לטובה מהסוציאליזם הבלתי נסבל של כלי תקשורת אחרים בישראל, הוא שהתוצאה האידיאלית לדעתם היא שכולם ילחמו על מחייתם בתנאים תחרותיים, לא שכל המועסקים יאוגדו בוועדי עובדים בחברות מונופוליסטיות.

לאחרונה התייחס דה מרקר בהרחבה למשבר ביוון וניסה להחיל את מודל המחוברים והלא מחוברים שלו גם לשם. מה שלא ציין דה מרקר והייתי רוצה להוסיף הוא שהרעיון של מטבע האירו מטבעו הוא בוננזה עצומה למחוברים על חשבון מי שאינו מחובר.  וזו בדיוק הסיבה שכל כך קשה להיפטר מהאירו, על אף האסון הנורא שהוא חולל. יש קבוצת "מחוברים" עצומה שעלולה להיפגע מכך קשות ותעשה הכול למנוע זאת. מה שמאפיין את המחובר הוא שפעילותו נעשית במדינתו שבה יש לו יתרון לא הוגן (להבדיל ממי שמשקיעים בשווקים תחרותיים בארצות אחרות), שהוא נהנה מקביעות וקשה לפטרו, שאינו עסוק ביזמות הדורשת נטילת הלוואות ויותר חשוב לו לשמור על ההון שכבר צבר מאשר להרוויח הון חדש.

נניח שיוון הייתה משתמשת במטבע משלה. במשבר שהיה מצריך פיחות חד בדראכמה שלה היה נפגע קשות כל מי שפועל ביוון ומרוויח את משכורתו בדראכמות ושההון שכבר צבר במדינתו נקוב בדראכמות ושאינו משועבד בחובות. אולם במצב הנוכחי היוונים "המחוברים" מרוויחים באירו והונם הנקוב באירו נשמר. מי שנפגעים הם המוני המובטלים שלא מוצאים עבודה, המוני בעלי העסקים הקטנים שכורעים תחת נטל חובות שאין להם אפשרות להחזיר. האירו, כמו בדוגמה היוונית, יכול להפוך לכלי לעידוד אי שוויון קיצוני. אי שוויון הוא דבר טוב, אם הוא משמש כתמריץ ליזמות וללקיחת סיכונים. אולם האי שוויון שמחולל האירו הוא הרע מכל העולמות – הוא אי שוויון שמוטה לטובת המחוברים, לא לטובת היזמים.